נבחרת אירלנד המאוחדת בכדורגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אירלנד המאוחדת
Ireland smaller.svg
מידע כללי
התאחדות התאחדות הכדורגל
של אירלנד המואחדת
מאמן -
מלך השערים בילי גילספי, ג'ו במבריק (12)
שיאן ההופעות אליישה סקוט (31)
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ
משחקים היסטוריים
משחק בינלאומי ראשון
St Patrick's saltire.svgאירלנד המאוחדת 0 - 13 אנגליה Flag of England.svg
(בלפסט, אירלנד; 18 בפברואר 1882)
משחק בינלאומי אחרון
Flag of Wales.svg ויילס 0 - 0 אירלנד המאוחדת St Patrick's saltire.svg
(רקסהאם, ויילס; 8 במרץ 1950)
הניצחון בהפרש הגבוה ביותר
St Patrick's saltire.svgאירלנד המאוחדת 7 - 0 ויילס Flag of Wales.svg
(בלפסט, צפון אירלנד; 1 בפברואר 1930)
ההפסד בהפרש הגבוה ביותר
St Patrick's saltire.svgאירלנד המאוחדת 0 - 13 אנגליה Flag of England.svg
(בלפסט, אירלנד; 18 בפברואר 1882)

נבחרת אירלנד המאוחדת בכדורגל הייתה נבחרת הכדורגל הלאומית של האי אירלנד בין השנים 1882 ו-1950. הנבחרת הוקמה על ידי התאחדות הכדורגל האירית, שהוקמה בבלפסט בשנת 1880 במטרה להסדיר את ענייני הכדורגל באי האירי כולו. נבחרת זו, בנוסף לנבחרות אנגליה, סקוטלנד וויילס, השתתפה באליפות הבית הבריטית ואף זכתה בה בשנת 1914 ובשנת 1950 השתתפה במוקדמות מונדיאל 1950, הטורניר הבינלאומי הראשון בו השתתפה מחוץ לאי הבריטי.

אחרי שנת 1921, השליטה של התאחדות הכדורגל האירית על הכדורגל באי האירי התערערה בשל הקמת התאחדות הכדורגל של אירלנד בדבלין שהקימה נבחרת משלה. במשך מספר שנים, היו באי האירי בעצם שתי נבחרות לאומיות שנשאו את השם אירלנד כאשר כל אחד מהצדדים דרש בלעדיות על השליטה בכדורג באי האירי. סוגיה זו נמשכה להיות בלתי-פתירה עד לשנת 1950, כאשר שתי הנבחרות השתתפו במוקדמות מונדיאל 1950, הפעם הראשונה בה שתי הנבחרות השתתפו בטורניר מוקדמות זה. כתוצאה מכך, מספר שחקנים שונים מצאו עצמם משחקים בשתי נבחרות שונות במהלך משחקי המוקדמות בעיקר בשל העובדה שלשתי הנבחרות לא היו גבולות גאוגרפיים מהם הורשו לקחת שחקנים ושתי הנבחרות לקחו שחקנים מכל רחבי האי האירי. פיפ"א התערבה בעניין והחליטה כי מאז אותו המקרה, נבחרת מדינת אירלנד תוכר כנבחרת הרפובליקה האירית ואילו נבחרת החלק הצפוני של האי תוכר כנבחרת צפון אירלנד אך צפון אירלנד הורשתה להמשיך להשתמש בשם "אירלנד המואחדת", או בקיצור "אירלנד" במשחקי אליפות הבית הבריטית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 בפברואר 1882 ערכה הנבחרת את משחקה הרשמי הראשון, שנתיים אחרי הקמת ההתאחדות המקומית. המשחק, שנערך נגד אנגליה בבלומפילד פארק בבלפסט נסתיים בתבוסה של האירים 13-0. משחק זה, הוא גם כיום הניצחון הגדול ביותר בתולדות נבחרת אנגליה, כמו גם ההפסד הגדול ביותר בתולדות הצפון-אירים. במשחק שיחק גם השחקן הצעיר סמואל ג'ונסטון שהיה בן 15 ו-153 ימים, השחקן הצעיר ביותר ששיחק משחק בינלאומי במאה ה-19. מספר ימים אחר כך, ב-25 בפברואר נפגשה הנבחרת האירית מול ויילס למשחק ברקסהאם במשחק שנגמר בתיקו 1-1. את השער היחיד לטובת האירים כבש אותו ג'ונסטון כשבכך הוא מבקיע את השער הראשון בתולדות הנבחרת וגם מוכתר כשחקן הצעיר ביותר במאה ה-19 להבקיע שער במשחק בינלאומי.

בשנת 1884, שהתתפה הקבוצה בטורניר הראשון של אליפות הבית הבריטית והפסידה את כל שלושת משחקיה בתוצאות 5-0, 6-0 ו-8-1. הנבחרת האירית ניצחה את משחקה הראשון אי-פעם ב-19 בפברואר 1887 בניצחון 4-1 על ויילס בבלפסט. בין המשחק הזה למשחקם הראשון, הפסידה הנבחרת האירית 14 משחקים וסיימה אחד בתיקו, הרצף הארוך ביותר ללא ניצחונות במאה ה-19. למרות סיומה של תקופת ההפסדים הארוכה, הנבחרת לא התאוששה גם לאחר הניצחון הבודד על ויילס, כאשר כבר ב-3 במרץ 1888 הובסה על ידי אותה ויילס 11-0 ושלושה שבועות לאחר מכן, ב-24 במרץ, הובסה 10-2 על ידי סקוטלנד. ההפסדים הגדולים, בתוצאות כגון 13-2, 11-0 ו-9-1 המסיכה עד תחילת המאה ה-20.

למרות התבוסות הקשות, היו לנבחרת האירית גם רגעים טובים, כאשר ב-7 בפברואר 1891, ניצחה הנבחרת האירית, עם ג'ק ריינולדס ואולפרט סטאנפילד עם רביעייה ניצחו את ויילס 7-2, ובכך זיכו את הנבחרת האירית בניצחון השני בתולדותיה. ההופעה של ריינולדס במדי הנבחרת האירית עוררה א עניינה של קבוצת ווסט ברומיץ' אלביון שהחתימה אותו במרץ, 1891. רק אז התגלתה העובדה כי ריינולדס בעצם היה אנגלי. ב-3 במרץ 1894 הצליחה הנבחרת לראשונה לא להפסידה לנבחרת האנגלית החזקה, שהכילה שחקנים כגון פרד ספיקסלי וריינולדס, שעבר לנבחרת האנגלית, וחזרה מפיגור 2-0 בבלפסט לתיקו 2-2 משערים של סטנפילד וגיבסון.

הנבחרת האירית, בשונה משכונתיה באנגליה וסקוטלנד, הייתה בעלת קאדר רחב של שחקנים, הן צעירים והן בוגרים ולכן שתי הנבחרות, הצעירה והבוגרת, היו בעלות מספר רב של שחקנים, בשונה מאנגליה וסקוטלנד. ג'ונסטון בן ה-15 וחצי היה רק דוגמה אחת לכך. שו גילספי היה לשוער הצעיר ביותר במאה ה-19 כאשר הפך לשוער הנבחרת האירית כשהוא בן 18 בלבד. אולפרט סטנפילד וויליאם קנדי גיבסון הגיעו לנבחרת האירית כשהם בני 17 בלבד. שחקן נוסף שערך את הועפת הבכורה שלו בגיל 17 היה ג'ורג' גאוקרודגר שהפך מאוחר יותר לשחקן נבחרת אנגליה בקריקט. הנבחרת האירית גם הוציאה מתוכה שלושה מתוך ארבעת המבקיעים המובילים במאה ה-19. סטנפילד, שזכה ל-30 הופעות בינלאומיות במדי הנבחרת האירית, היה לשחקן בעל מספר ההועפות הרב ביותר בנבחרת כלשהי במאה ה-19.

ההשתתפות באליפות הבית הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההישג הגדול ביותר של הנבחרת האירית היה באליפות הבית הבריטית, עונת 1914, טורניר בו זכתה בסופו של דבר. אולם, ההצלחה לא התחילה אז אלא בשל מוקדם יותר, כאשר הנבחרת האירית הייתה לנבחרת הראשונה בתבל שלה היה מאמן. המשחק הראשון אותו שיחקה הנבחרת האירית עם מאמן על הקווים, בפעם הראשונה בעולם כולו, הייתה ב-20 בפברואר 1897 כשמונה לתפקיד בילי קרואן, שחק בו הפסידו האירים לאנגליה 6-0. בניצחונות על ויילס ב-19 בפברואר 1898 ו-4 במרץ 1899, היה על הקווים המאמן הוג מקאטיר. בשנת 1914 חזר מקאטיר לאמן את הנבחרת האירית והוביל אותה לזכייה באליפות הבית הבריטית.

שינוי נוסף אותו הנהיגה ההתאחדות האירית נגעה לשחקנים ששיחקו בנבחרת האירית. תחילה, זימנו מאמני הנבחרות באירלנד רק שחקנים ששיחקו באי האירי, כאשר לרוב היו אלה משלוש הקבוצות הראשון בעיר בלפסט - לינפילד, קליפטונביל ודיסטילרי. ב-4 במרץ 1899, במשחק נגד ויילס, מקאטיר הוסיף לסגל הנבחרת גם שחקנים ששיחקו מחוץ לאירלנד, באנגליה. השינוי התגלה כטוב לנבחרת שכן זו ניצחה במשחק בתוצאה 1-0. שלושה שבועות מאוחר יותר, ב-25 במרץ, אחד מהשחקנים הללו מהליגה האנגלית, ארצ'י גודאל, בהיותו בן 34 ו-279 ימים, הבקיע את אחד השערים בניצחון 9-1 על סקוטלנד ובכך הפך לכובש המבוגר ביותר במאה ה-19.

גודאל המשיך לשחק באופן קבוע בנבחרת האירית, עד הגיעו לסביבות גיל 40. ב-28 במרץ 1903 כבש גודאל, בגיל 38 ו-283 ימים, את אחד מהשערים בניצחון 2-0 על ויילס ובכך הפך לכובש המבוגר ביותר במשחק בינלאומי בהיסטוריה האירית. ניצחון זה, בין השאר, עזר לנבחרת האירית, שכללה גם שחקנים כגון ג'ק קירואן, בילי סקוט, בילי מק'קראקן ורוברט מילן, לזכות בתואר המשותף עם אנגליה וסקוטלנד של זכייה באליפות הבית הבריטית. עד אז, התואר נחלק בין זכיות של אנגליה ושל סקוטלנד. למרות זאת, ב-1903, כאשר לא הונהגה שיטת הפרש השערים, זכתה הנבחרת האירית, ביחד עם האנגלים והסקוטים בתואר המשותף בשל אותו מספר ניצחונות, הפסדים ותוצאות תיקו (שלוש הנבחרת ניצחו שני משחקים, הפסידו אחד ולא סיימו אף משחק בתיקו). למרות העובדה שהטורניר נפתח רע מבחינת האירים שהפסידו 4-0 לאנגליה, האירים חזרו לתמונה עם ניצחון ראשון על סקוטלנד 2-0 בסלטיק פארק וניצחון על ויילס 2-0.

שתי נבחרות איריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920, לאחר מלחמת העולם הראשונה, חולקה אירלנד לצפון אירלנד ולדרום אירלנד. בשנת 1922 זכתה דרום אירלנד לעצמאות, שהפכה אותה לרפובליקה של אירלנד. בשנת 1921, במהלך תהליך העצמאות של החלק הדרומי של האי, הוקמה התאחדות הכדורגל של אירלנד שהוקמה בדבלין והקימה תחת חסותה ליגה חדשה ונבחרת חדשה. בשנת 1923 הוכרה התאחדות הכדורגל של אירלנד על ידי פיפ"א כנבחרת אירלנד בכדורגל, דבר שגרם לכך שהיו שתי נבחרות לאומיות שענו לשם "נבחרת אירלנד בכדורגל". במשך אותו הזמן, המשיכה התאחדות בכדורגל האירית (שישבה בבלפאסט) לזמן שחקנים לנבחרת מכל רחבי האי האירי. באותה התקופה, לפחות שחקן אחד מצפון אירלנד, הארי צ'אטון, השתתף גם בנבחרת של דרום אירלנד ומשנת 1936 הפכה רשמית הנבחרת האירית לנבחרת עצמאית בפני עצמה. משלב זה, התחרו שתי הנבחרות באופן נפרד תחת השם "אירלנד" כאשר לפחות 38 שחקנים שונים שיחקו תחת שתי הנבחרות. בתקופה זו, בה לא התקיימו משחקים בינלאומיים רבים במהלך השנה, שחקנים רבים לא היו יכולים לסרב לאפשרות לשחק בנבחרת לאומית כלשהי, גם אם מדובר בלשחק בשתי נבחרות שונות ויריבות.

בין 1928 ו-1946, לא הייתה התאחדות הכדורגל האירית (מבלפאסט) חלק מפיפ"א ולכן שתי הנבחרות, שנשאו את השם" אירלנד" לא שיחקו שתיהן באותו הטורניר במהלך השנים הללו. לאורך השנים הללו, לא נחלה הנבחרת האירית מבלפאסט הצלחה רבה מדי. בין נקודות האור של התקופה הזו היו ניצחון 2-1 על אנגליה ב-10 באוקטובר 1923 בוינדזור פארק, עם נבחרת שכללה שחקנים כגון ביל גילספי, טום פראקוהארסון, סאם אירבינג ובובי אירבין. בעונת 1927/28 ניצחה הנבחרת האירית הן את אנגליה והן את סקוטלנד. ב-10 באוקטובר 1927, ניצחה הנבחרת האירית, בחיזוקו של אלישה סקוט, את אנגליה 2-0. בשל יכולתו הטובה של סקוט בשער, ניצחה הנבחרת האירית גם את סקוטלנד 1-0 ב-25 בפברואר 1928 ניצחון ראשון על הסקוטים מזה 18 שנה. למרות ההצלחה בשני המשחקים הללו לא הצליחה הנבחרת האירית לזכות באליפות הבית הבריטית שבין המשחקים הללו, כשהפסידה את התואר בהפסד לויילס. ב-2 בפברואר 1930 ניצחה הנבחרת האירית 7-0 את ויילס עם שישייה של ג'ו במבריק, הניצחון הגדול ביותר בתולדות הנבחרת הזאת.

סוף תקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בנובמבר 1947 חזרה הנבחרת האירית לשחק משחקים רשמיים אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה כאשר במשחק הראשון, שנגמר בתיקו 0-0 מול סקוטלנד, הרכב השחקנים כלל שבעה שחקנים שנולדו ברפובליקה של אירלנד, ביניהם פטר פארל, קון מרטין וג'וני קארי. תיקו זה, סייע לנבחרת לסיים כסגנית זוכה אליפות הבית הבריטית בעונת 1947. מאז ועד ענות 1949/50, זימנה הנבחרת האירית (מבלפאסט) בין חמישה לשבעה שחקנים שנולדו ברפובליקה של אירלנד, כולל בניצחון 2-0 על סקוטלנד ב-4 באוקטובר 1947 ובתיקו 2-2 מול אנגליה ב-5 בנובמבר 1947 בגודיסון פארק.

למרות זאת, ב-8 במרץ 1950 במשחק מול ויילס בעיר רקסהאם, ויילס, הציגה בפעם האחרונה בתולדותיה הנבחרת האירית נבחרת שכללה שחקנים מכל רחבי האי האירי. הנבחרת כללה את השחקנים רג ריאן, דייבי וולש, טום אהרן והקפטן קון מרטין, כולם ילידי הרפובליקה של אירלנד. למעט העובדה שהמשך נערך במסגרת אליפות הבית הבריטית של שנת 1950, שימשה האליפות הזאת גם כבית מוקדם למונדיאל 1950 ומכאן שזהו טורניר המוקדמות הראשון והיחיד בו שיחקה הנבחרת הזאת במסגרת בינלאומיות מחוץ לבריטניה. המעשה היה נחשב לפשוט, אלא שבטורני מוקדמות זה השתתפה גם נבחרת אירלנד בכדורגל (מדבלין) שבשורותיה שיחקו גם כן ארבעת השחקנים הנ"ל ומכאן ששיחקו בשתי נבחרות שונות באותו הטורניר.

מקרה זה גרם לפיפ"א בצעד מעט חריג, לאחר תלונה של התאחדות הכדורגל של אירלנד (מדבלין). מאז אותו המקרה, הוחלט בפיפ"א כי השחקנים בשתי הנבחרת הנ"ל יחולקו לפי גבולות גאוגרפיים ושתי הנבחרות לא יוכלו לרשום למשחק שחקן שנולד בצידו השני של הגבול. כמו כן, מאז שנת 1953 נקראת נבחרת החלק הדרומי של האי נבחרת הרפובליקה של אירלנד בכדורגל בעוד שנבחרת החלק הצפוני של האי נקראת נבחרת צפון אירלנד בכדורגל. למרות זאת, זכתה נבחרת צפון אירלנד להמשיך לשהתמש בשם "נבחרת אירלנד" במשחקי אליפות הבית הבריטית, החלטה שאושרה כבר לפני הטורניר של שנת 1954 ולכן השתתפה הנבחרת בשם זה עד לשנות ה-70.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני 1950

התמודדויות מחוץ לאליפות הבית הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך ההיסטוריה של הנבחרת האירית, ביחד עם נבחרות אנגליה, סקוטלנד וויילס, השתתפו באופן קבוע באליפות הבית הבריטית. כתוצאה מכך, הפכו נבחרות אלה ליריבות קבועות של הנבחרת האירית. אולם, היו מקרים בהן הנבחרת האירית שיחקה גם מול נבחרות אחרות מחוץ לבריטניה. בשל סיבות רבות, ביניהן המספר הרב של שחקנים חובניים שהשתתפו במשחקים אלה, משחקים אלה לא זכו ליחס רב או להשפעה על רמתה של הנבחרת מבין הנבחרות האחרות. משחקים אלה הינם:


8 בפברואר 1921
Flag of France.svg צרפת 1–2 St Patrick's saltire.svg אירלנד המואחדת פארק דה פראנס, פריז
ג'. צ'מברס
א. סטיל

22 במאי 1922
Flag of Norway.svg נורבגיה 2–1 St Patrick's saltire.svg אירלנד המואחדת אצטדיון בראן, ברגן
ב. ג'ונסן 2 ה. מק'קנזי

24 בספטמבר 1924
St Patrick's saltire.svg אירלנד המואחדת 1–2 Flag of South Africa 1928-1994.svg דרום אפריקה אצטדיון סוליטוד, בלפסט
פ. רושה ד.ג'. מוריי
ג'. גרין

21 בפברואר 1928
Flag of France.svg צרפת 4–0 St Patrick's saltire.svg אירלנד המואחדת בופאלו, פריז
ג. אובריי
פ. ניקולס 3

9 בספטמבר 1944
St Patrick's saltire.svg אירלנד המואחדת 4–8 Flag of the United Kingdom.svg בריטניה וינדזור פארק, בלפסט
פטר דוהרטי 4 ה. קרטר 4
ג'. מולן 2
ט. לוטון
ס. מורטנסן

כל גביעי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1930 עד 1938 - לא נכנסה
  • 1950 - לא העפילה
  • 1954 והלאה - לא נכנסה

כל אליפויות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1960 והלאה - לא נכנסה

שחקנים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]


נבחרות הכדורגל של אירופה (אופ"א)

אוסטריה · אוקראינה · אזרבייג'ן · איטליה · איי פארו · איסלנד · אירלנד · אלבניה · אנגליה · אנדורה · אסטוניה · ארמניה · בולגריה · בוסניה והרצגובינה · בלארוס · בלגיה · גאורגיה · גיברלטר · גרמניה · דנמרק · הולנד · הונגריה · ויילס · טורקיה · יוון · ישראל · לוקסמבורג · לטביה · ליטא · ליכטנשטיין · מולדובה · מונטנגרו · מלטה · מקדוניה · נורבגיה · סן מרינו · סלובניה · סלובקיה · ספרד · סקוטלנד · סרביה · פולין · פורטוגל · פינלנד · צ'כיה · צפון אירלנד · צרפת · קזחסטן · קפריסין · קרואטיה · רומניה · רוסיה · שבדיה · שווייץ