עמנואל סלר
 | |||||
| לידה |
6 במאי 1888 ברוקלין, ארצות הברית  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
15 בינואר 1981 (בגיל 92) ברוקלין, ארצות הברית | ||||
| מדינה |
ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה |
Mount Neboh Cemetery | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית | ||||
| |||||
  | |||||
עמנואל סלר (באנגלית: Emanuel Celler; 6 במאי 1888 – 15 בינואר 1981) היה פוליטיקאי אמריקאי מניו יורק, שכיהן בבית הנבחרים של ארצות הברית במשך כמעט 50 שנה, ממרץ 1923 עד ינואר 1973. סלר היה מעורב במיוחד בסוגיות הקשורות למערכת המשפט וההגירה. בנוסף פעל למען הציונות ומדינת ישראל במשך שנים רבות.
סלר היה חבר המפלגה הדמוקרטית ותמך מאוד בסיוע לפליטים יהודים שנמלטו מאירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. כיו"ר ועדת המשפט של בית הנבחרים בשנים 1949–1973 (פרט לשנתיים), הוא הוביל את חקיקת חוקי זכויות האזרח העיקריים של התקופה.[1] מחוז הבחירה שלו היה בברוקלין וקווינס. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 התנגד סלר לתיקון שוויון זכויות הנשים. הוא הובס בפריימריז של 1972 על ידי אליזבת הולצמן, והפך לנציג הבכיר ביותר אי פעם שהפסיד בפריימריז.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
סלר נולד בברוקלין, בנם של ג'וזפין (לבית מולר) והנרי ה. סלר. כל הסבים והסבתות שלו היגרו מגרמניה. סבו וסבתו מצד אביו וסבתו מצד אמו היו יהודים; סבו מצד אמו היה קתולי. הוא היה בוגר בית הספר התיכון לבנים בברוקלין, קולומביה קולג', אוניברסיטת קולומביה ובית הספר למשפטים של קולומביה, סלר התקבל ללשכת עורכי הדין של ניו יורק ב-1912.[2]
סלר עבד כעורך דין לפני שנכנס לפוליטיקה, ובשנת 1922 הפך לחבר המפלגה הדמוקרטית הראשון שנבחר אי פעם לשרת במחוז שלו.
שירות בבית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סלר נשא את נאומו החשוב הראשון שלו במהלך הדיונים על חוק ההגירה של ג'ונסון-ריד משנת 1924. שלוש שנים קודם לכן, הקונגרס הטיל מכסה שהגבילה את ההגירה, וקבעה שמכל מדינה יורשו להגר לארצות הברית רק 3% מסך בני אותו לאום שישבו בארצות הברית ב-1910, עם מגבלת קבלה שנתית של 356,000 מהגרים. מערכת מוצא לאומית זו נבנתה כדי לשמר את הזהות האתנית והדתית של ארצות הברית, על ידי צמצום ההגירה ממזרח ודרום אירופה, ובכך למנוע הגירה של יהודים וקתולים רבים, בין היתר.[3] סלר התנגד נחרצות לחוק ג'ונסון-ריד, ובמשך ארבעת העשורים הבאים התבטא בנחרצות בעד ביטול מכסות המוצא הלאומיות כבסיס להגבלת הגירה.
ביולי 1939, מכתב של סלר למזכיר המדינה של ארצות הברית קורדל הול סייע להניע תהליך ממושך ביותר של 45 שנים, שהוביל לבסוף ב-1984, שלוש שנים לאחר מותו של סלר, ליחסים דיפלומטיים מלאים ורשמיים בין ארצות הברית והכס הקדוש.[4]
בשנות ה-40 של המאה ה-20, סלר התנגד לתומכי הבדלנות בארצות הברית והן לממשל פרנקלין דלאנו רוזוולט, ופעל שארצות הברית תרפה את חוקי ההגירה שלה, על בסיס חירום, כדי להציל את הנמלטים מהשואה.[5] ב-1943 הוא כינה את מדיניות ההגירה של הנשיא רוזוולט "קרה ואכזרית".
בשנת 1950, הוא היה נותן החסות הראשי של בית הנבחרים לחקיקה לחיזוק חוק ההגבלים העסקיים של קלייטון משנת 1914; הצעת החוק, שנכתבה עם הסנאטור מטנסי, אסטס קפאובר, הפכה לחוק סלר-קפאובר, שסגר פרצות רגולטוריות מרכזיות, והסמיך את הממשלה למנוע מיזוגים ורכישות אנכיים של קונגלומרטים שעלולים להגביל את התחרות.
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, הסנאטור הרפובליקני ג'וזף מקארתי תקף את הפטריוטיות של סלר. בוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1952, נשא סלר נאום שבו הגיב לסנאטור. מקארתי, ואמר:
"במכוון ובמחושב, המקארתיזם הציב לעצמו את המשימה לערער את אמונת האנשים בממשלתם. הוא התחייב לזרוע חשד בכל מקום, להעמיד חבר מול חבר ואח מול אח. הוא עוסק בכפייה ובהפחדה, קושר ידיים של אזרחים ופקידים בחשש מההכפשה".
כיו"ר ועדת המשפט של בית הנבחרים של ארצות הברית בשנים 1949–1973 (למעט הפסקה בין השנים 1953–1955 כאשר הרפובליקנים שלטו בבית), סלר היה מעורב בניסוח והעברת חוק זכויות האזרח משנת 1964, חוק זכויות האזרח משנת 1968 וחוק זכויות ההצבעה משנת 1965. הוא עבד בשיתוף פעולה הדוק עם חבר הקונגרס הרפובליקני ויליאם מור, מקולוך אוהיו, כדי ליצור מספיק תמיכה דו-מפלגתית בבית הנבחרים כדי להכריע את האופוזיציה הדמוקרטית הדרומית בסנאט. בינואר 1965 הציע סלר בבית הנבחרים את התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית, המבהיר הוראה מעורפלת של החוקה לגבי הירושה לנשיאות. כמו כן, בשנת 1965, הוא הציע ופעל להעביר את חוק הארט-סלר, אשר ביטל את המוצא הלאומי כשיקול להגירה. זה היה רגע השיא במאבקו שנמשך 41 שנים של סלר להתגבר על הגבלה על ההגירה לארצות הברית על בסיס מוצא לאומי. חוק בקרת הנשק של ארצות הברית משנת 1968 התפתח ישירות ממהלך שיזם.[6][7]
ביוני 1972, סלר (אז החבר הבכיר ביותר בבית הנבחרים) הפסיד במפתיע את הפריימריז הדמוקרטי לדמוקרטית קצת יותר ליברלית, עורכת הדין אליזבת הולצמן, שהשיגה ניצחון של 635 קולות על סלר,[8] בהתבסס בעיקר על ההחלטה של סלר לתנגד לתיקון שוויון הזכויות. באותה תקופה, סלר היה חבר הקונגרס הבכיר ביותר אי פעם שהודח בפריימריז. אף על פי שסלר רץ כמועמד המפלגה הליברלית של ניו יורק בבחירות, הוא החליט שלא לעשות קמפיין משמעותי. זה אפשר להולצמן לנצח בבחירות הכלליות באותו נובמבר עם 66% מהקולות, לעומת 23% ליריבה הרפובליקנית. סלר קיבל 7%.[9]
שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנותיו האחרונות, סלר נשאר עסוק, הוא הרצה על הגירה ועל אינספור נושאים אחרים שהעסיקו את חצי המאה שלו בשירות הציבור. במהלך פרשת ווטרגייט, בשנים 1973–1974, הוא היה אורח תדיר בתוכניות טלוויזיה ורדיו. אלמלא ההפסד שלו בבחירות כמה חודשים לפני כן, סלר, ולא פיטר רודינו מניו ג'רזי, היה מנהל את השימועים.[10] סלר היה ביחסים טובים עם ריצ'רד ניקסון ובחלק המוקדם של הדיונים הצביע על כך שהוא היה נוקט בעמדה פחות יריבה מרודינו.
ב-1978, זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-90, הוא העניק ראיון שבו הרהר על חייו ועל הנשיאים שהכיר, מוורן הרדינג, ג'רלד פורד, קנדי, ג'ונסון ועד ניקסון. צילומי הראיון הזה אבדו.
עמנואל סלר נפטר בברוקלין מולדתו בגיל 92.
פעילותו למען ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
וגם בדצמבר סלר פעל למען היהודים, הציונות ומדינת ישראל במשך שנים רבות וביקר בישראל פעמים רבות.[11] הוא הקים ועמד בראש חוג ידידי מגן דוד אדום בארצות הברית, שהוקם ב-1940, ועסק באספת ציוד ותרומות לארגון.[12] ב-1973 חגג את יום־הולדתו ה-85 בחנוכת בית מד"א בחיפה.[13] בנוסף היה פעיל בארגון ציוני אמריקה,[14] ולמען הסיוע האמריקאי לישראל.[15]
בשנת 1943 ביקר את ועידת ברמודה שלא היו לה כל תוצאות משמעותיות.[16] מטרתה המוצהרת של הוועידה הייתה דיון בנושא "הפליטים המדיניים", אך למעשה היא נועדה להשקיט את דעת הקהל ואת ארגוני ההצלה היהודיים שתבעו ממעצמות בעלות הברית לעשות דבר מה על מנת לעצור את השמדת היהודים במסגרת "הפתרון הסופי".
החל מ-1945 קרא להפסקת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שלדעתו נכשל.[17] ופעל נגד ההגבלות שהטילו הבריטים על עליית יהודים.[18][19] לקראת הצבעת החלוקה באו"ם פעל לגיוס הרוב למען תוכנית החלוקה.[20]
הוא ביקר בירושלים במהלך מלחמת העצמאות, באוקטובר 1948, בראש משלחת של הנהלת מגן דוד אדום.[21]
בדצמבר 1951 וגם שנתיים אחר כך, בדצמבר 1953, ביקר בישראל. בביקורו הראשון ביקר בכנסת. בפעם השנייה הגיע במסגרת משלחת שבאה לחקור את בעיית הפליטים הפלסטינים.[22]
ב-1958 קרא לצרוף ישראל לברית נאט"ו.[23]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עמנואל סלר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- עמנואל סלר באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משה סנה, כושים, יהודים, ערבים..., קול העם, 31 באוקטובר 1958
- ^ CELLER, Emanuel - Biographical Information. Bioguide.congress.gov. Retrieved on 2013-07-23.
- ^ שלון ידידיה, שערי ארהיב ננעלו בפני רוב אומות העולם, הארץ, 15 ביולי 1952
- ^ Letter from Emanuel Celler to Secretary of State Cordell Hull, July 24, 1939
- ^ היוכנסו 200 אלף נידחים לארה"ב?, על המשמר, 9 במאי 1948
- ^ Lyndon B. Johnson: Remarks Upon Signing the Gun Control Act of 1968. Presidency.ucsb.edu (1968-10-22). Retrieved on 2013-07-23.
- ^ Spitzer, Robert J. (2011). "Gun Control: Congressional Mandate or Myth?". In Tatalovich, Raymond; Daynes, Byron W. (eds.). Moral Controversies in American Politics (4th ed.). Armonk, New York: M.E. Sharpe, Inc. p. 176. ISBN 978-0-7656-2650-9. נבדק ב-14 במאי 2019.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Holtzman, Elizabeth". U.S. House of Representatives: History, Art & Archives. נבדק ב-14 במאי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "NY – District 16 – History". OurCampaigns.com. נבדק ב-14 במאי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ שמואל שגב, יהודיה ביישנית מברוקלין תורמת בוועדה המשפטית להפללת ניכסון, מעריב, 31 ביולי 1974
- ^ יוסף נדבה, עמנואל סלר, איש־המלחמה בקונגרס, הַבֹּקֶר, 15 באוקטובר 1948
בא עמנואל סלר, דבר, 19 באוגוסט 1955 - ^ 10 אמבולאנסים מאמריקה _למגן־דוד־אדום, משמר, 4 בינואר 1944
- ^ עמנואל סלר יחוג בישראל יום־הולדתו ה-85 יחנוך בית מד"א בחיפה, דבר, 12 ביולי 1973
- ^ ציוני אמריקה תובעים מטרומאן לא להכיר בעבה"י ה"עצמאית", משמר, 4 באפריל 1946
דניאל פריש: על יהדות ארה"ב לספק 800 מילית דולאר לישראל, הארץ, 17 במאי 1949 - ^ סט"א, דרשו ממארשאל להכיר בעובדה, הארץ, 14 במאי 1948
ביה"נ האמריקאי אישר הקצבות למימון הכנות המלחמה בישראל וערב, קול העם, 25 במאי 1952
אין בדעת ארה"ב לשנות לפי שעה מדיניותה בענין סיוע צבאי לישראל, הארץ, 12 בספטמבר 1954 - ^ סט"א, ביקורת מרה על וועידת ברמודה באמריקה, הצופה, 31 במאי 1943
- ^ יונדיטד פרס, סלר: אין להשאיר את הנהלת ארץ ישראל בידי אנגליה בלבד, משמר, 2 במאי 1945
- ^ בקרת חריפה על רוזבלט וצ'רצ'יל, לחייל, 15 במרץ 1945
- ^ סלר תובע לעכב את המילווה לבריטניה, משמר, 13 באוקטובר 1946
- ^ אורי מילשטיין, יש מחיר לחסידי אומות העולם, מעריב, 3 בדצמבר 1982
- ^ משלחת אמריקנית מטעם מגן־דוד־אדום, על המשמר, 14 באוקטובר 1948
הצירים סלר וקרול בירושלים, דבר, 10 באוקטובר 1948 - ^ עמנואל סלר יבקר בישראל במסגרת סיורו במזרח התיכון, הַבֹּקֶר, 6 בנובמבר 1953 מעריב, 12 בדצמבר 1951
עתי"ם, עמנואל סלר בא לארץ, דבר, 19 בנובמבר 1953 - ^ אורח מאמריקה קורא לצירוף ישראל לנאט'"ו, קול העם, 19 בספטמבר 1958
ע. סלר קורא להכללת ישראל במסגרת נאט"ו, על המשמר, 19 בספטמבר 1958