פסלי בודהה בבמיאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנוף התרבותי והשרידים
הארכאולוגיים בעמק במיאן
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Buddha Bamiyan 1963.jpg

Destruction of Buddhas March 21 2001.jpg

Bouddhas de Bâmiyân - Aout 2005.jpg
פסל הבודהה הגדול בבמיאן ב-1963, בעת הפיצוץ
ב-21 במרץ 2001, והנישה הריקה בשנת 2005
מדינה Flag of Afghanistan.svg אפגניסטן
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2003, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 4, 6
הערות אתר בסיכון מאז 2003
(למפת אפגניסטן רגילה)
מיקום במיאן במפת אפגניסטן
 
מזר י שריף
מזר י שריף
ג'ללבד
ג'ללבד
לשקאר גה
לשקאר גה
טלוקן
טלוקן
חוסט
חוסט
שברגן
שברגן
ע'זני
ע'זני
במיאן
במיאן
ציור של האתר ב-1885
פיגומים באתר
צלחת קרמיקה שנמצאה בשאהר-אי גהולגהולה (המאה ה-12-המאה ה-13, מוזיאון הלובר בפריז)

שני פסלי בודהה בבמיאן (פשטו د بودا بتان په باميانو کې; פרסית تندیس‌های بودا در بامیان) היו פסלים מונומנטליים של בודהה בעמק במיאן במרכז אפגניסטן, שניצבו בתוך שתי נישות שנחצבו במצוק אבן חול במרחק של כ-450 מטר זו מזו. הפסלים שכונו הבודהה הגדול והבודהה הקטן, נישאו לגובה של 55 ו-37 מטר בהתאמה. הם הוקמו במהלך המאה ה-6 ונהרסו בסדרה של פיצוצים שערך שלטון הטליבאן במקום במהלך חודש מרץ 2001 במטרה להשמידם ולאחר שהגדירם כ"לא-איסלמיים".

עמק במיאן שוכן בגובה של 2,500 מטר, כ-230 ק"מ מערבית לקאבול, בירת אפגניסטן. שני הפסלים נחצבו באבן המקורית, אך כוסו בשכבות של תערובת בוץ ותבן ובשכבת סטוקו. כדי ליצור את פרטי הדמויות נצבעו שכבות הציפוי בפסל הבודהה הקטן בצבעים שונים, ואילו הבודהה הגדול נצבע בגווני אדום, אך שכבות אלה התבלו זה לא מכבר. ידיהם של הפסלים נתמכו במסגרות עץ, והחוקרים סבורים כי פני הפסלים עוצבו באמצעות מסיכות או תבניות עץ.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מההקמה עד ההרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמק במיאן שוכן על דרך המשי שהובילה מסין ומהודו במזרח לאירופה ולמזרח התיכון במערב. עד למאה ה-12 היה העמק חלק מהממלכה ההודית של גנדהארה, ושימש כמרכז חשוב לדת ולפילוסופיה בודהיסטיות והינדיות. בעמק שכנו מספר מקדשים הינדיים ובודהיסטיים והוא נחשב למרכז לאמנות הודו-יוונית. הבודהיזם שלט באזור מהמאה ה-2 ועד להתפשטות האסלאם מזרחה במאה ה-9. נזירים התגוררו במערות שנחצבו במצוק במיאן, ורבים מהם עיטרו את מערותיהם בפרסקאות ובפסלים בנושאים דתיים. שני פסלי הבודהה, שהגדול שבהם היה גם הבודהה הניצב הגדול בעולם, נבנו במהלך המאה ה-6. פסל הבודהה הקטן הוקם בשנת 507 והפסל הגדול ניצב במקום מאז 554. החוקרים סבורים כי הפסלים הוקמו על ידי עמים הודו-אירופים, ככל הנראה על ידי אימפריית קושאן או ההונה בשיא פריחתם. נוסע סיני שחלף בעמק בשנת 630 תיארו כמרכז בודהיסטי משגשג שבו יותר מעשרה מנזרים וכאלף נזירים, וכי פסלי הבודהה עוטרו בזהב ובאבנים טובות. עוד הזכיר נוסע זה פסל שלישי של בודהה, גדול מהשניים המוכרים, אך זה לא נמצא והחוקרים מאמינים כי לא שרד[1].

כאשר נכבש העמק בידי האימפריה הגהזנווידית הסונית בתחילת המאה ה-11, נבזזו ונהרסו מנזרים בודהיסטים ברחבי אפגניסטן, אך שני פסלי הבודהה בעמק במיאן ניצלו מהרס. גם ג'ינגיס חאן חס על הפסלים כאשר שעט דרך העמק בדרכו מערבה ב-1222, אך במאה ה-17 השחית אאוראנגזב, שליט האימפריה המוגולית את פניהם של שתי הדמויות, ומספר שנים לאחר מכן רוסקו רגליו של הבודהה הגדול.

הריסת הפסלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטליבאן עלה לשלטון באפגניסטן בשנת 1995, וביולי 1999 הוא פרסם צו לפיו על פסלי הבודהה להישמר שכן שוב אין במדינה אוכלוסייה בודהיסטית, ועל כן אין חשש לסגידה לפסלים. המולה מוחמד עומאר ציין כי:

"The government considers the Bamiyan statues as an example of a potential major source of income for Afghanistan from international visitors. The Taliban states that Bamiyan shall not be destroyed but protected."[2]

"הממשלה רואה בפסלי הבודהה בבמיאן דוגמה למקור פוטנציאלי להפקת רווחים לאפגניסטן ממבקרים בינלאומיים. הטליבאן מצהיר כי במיאן לא תיהרס אלא תישמר".

בתחילת שנת 2001 פורסם צו נוסף לפיו על פי החלטת בית המשפט העליון של המדינה, על כל הפסלים ברחבי המדינה להיהרס, שכן הם "לא-אסלאמיים" ומשמשים כדמויות אליליות לכופרים. כל מדינות הליגה הערבית גינו את כוונת הטליבאן להרוס את הפסלים, וכך גם זה המופתי הגדול של מצרים ושר החוץ של איראן, ומוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק אף הציע לשלוח צוות מומחים לאפגניסטן כדי לטפל בהעברת הפסלים מהמדינה[3]. אולם המחאה הבינלאומית לא הועילה ובתחילת חודש מרץ 2001 הושמדו הפסלים בסדרה של פיצוצים באמצעות דינמיט.

מאז שנת 2001[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ששתי דמויות הבודהה הושמדו כמעט לחלוטין, עדיין ניתן להבחין בקווי המתאר של הפסלים בתוך הנישות, ומספר ארגונים בינלאומיים התחייבו להקימם מחדש, ככל הניתן בשיטות ובחומרים מקוריים. למרות זאת טרם הוחלט באופן סופי על שחזור הפסלים בתוך הנישות, והועלתה הצעה להקים מוזיאון פתוח בעמק במיאן תוך הותרת הנישות ריקות כפי שהן כיום, כאתר זיכרון למעשה ההרס. לאחר נפילת משטר הטליבאן החל ארגון אונסק"ו במימון פעולות לאיסוף שברי הפסלים שחלק מהם שוקלים מספר טונות. שרידי הפסלים ומספר אתרים נוספים ברחבי העמק הוכרזו בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית. בין נימוקי ההחלטה:

"פסלי בודהה ואמנות המערות בעמק במיאן הם דוגמה יוצאת דופן לאסקולה הגנדהארנית באמנות הבודהיסטית באזור מרכז אסיה.

...(הם) עדות יוצאת דופן לנקודת המפגש של ההשפעה ההינדית, ההלניסטית, הרומית והסאסאנית, כבסיס להתפתחות ההבעה האומנותית הייחודית באסכולה הגנדהארנית. לאלה ניתן להוסיף את ההשפעה האסלאמית מתקופות מאוחרות יותר.

עמק במיאן הוא הביטוי המונומנטלי העילאי של הבודהיזם המערבי. הוא היה מרכז חשוב לעלייה לרגל משך מאות רבות של שנים. לאור ערכים סמליים אלה, סבלו המונומנטים בזמנים שונים לאורך קיומם, ובכלל זה גם ההשמדה המכוונת בשנת 2001 אשר זעזעה את העולם."

– מתוך נימוקי ההחלטה[4]

ממשלת אפגניסטן הזמינה את האומן היפני הירו יאמאגאטה לשחזר את הפסלים באמצעות מופע שיכלול 14 מערכות לייזר אשר יקרינו את דמויותיהם על המצוק. הפרויקט נמצא בבדיקה ואמור להיחנך בשנת 2012 בעלות של 9 מיליון דולר.

אתרי המורשת העולמית האחרים בעמק במיאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • למעלה ממאה מערות שוכנות בעמק קאקראק, כ-3 ק"מ דרומית-מזרחית למצוק במיאן, והן מתוארכות למאות ה-6 עד ה-13. במקום שרידיו של פסל בודהה שנישא לגובה של 10 מטר ומקדש מהתקופה הסאסאנית.
  • מערות עמק פולאדי נמצאות כ-2 ק"מ דרומית-מערבית למצוק ומחולקות לשתי קבוצות עיקריות שבהן עיטורים חשובים.
  • שאהר-אי זוהאק כ-15 ק"מ מזרחית למצוק קשור בעיקר לשלטון האסלאמי בין המאה ה-10 למאה ה-13, אף כי המצודה שניצבת במקום מתוארכת למאה ה-6 או ה-7.
  • המונומנטים בקאלאי קפהארי שוכנים כ-12 ק"מ מזרחית למצוק בשני צברים שבהם חומות ביצורים, מגדלי שמירה ומצודות, ואלה מתוארכים למאה ה-6 ולמאה ה-8.
  • שאהר-אי גהולגהולה היא מצודה מבוצרת הניצבת על גבעה במרכזו של עמק במיאן, ואשר הוקמה בין המאה ה-6 למאה ה-10.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wriggins, Sally Hovey. Xuanzang: A Buddhist Pilgrim on the Silk Road. Boulder: Westview Press, 1996
  2. ^ הגארדיין
  3. ^ CNN
  4. ^ אתר אונסק"ו


Flag of Afghanistan
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית באפגניסטן

המינרט והשרידים הארכאולוגיים בג'אםהנוף התרבותי והשרידים הארכאולוגיים בעמק במיאן