אלכסנדר קרנסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלכסנדר קרנסקי
(2 במאי 1881; אוליאנובסק, רוסיה
 - 11 ביוני 1970) (בגיל 89)
Aleksandr Fedorovich Kerensky.jpg
שם בשפת המקור Александр Фёдорович Керенский (רוסית)
מדינה ממשלת המעבר הרוסית
מקום קבורה לונדון
ראש ממשלת המעבר הרוסית ה-2
תקופת כהונה יולי 1917 - נובמבר 1917
הקודם בתפקיד גאורגי לבוב
הבא בתפקיד ולדימיר לנין (בתור שליט ברית המועצות)

אלכסנדר פיודורוביץ' קרנסקירוסית: Александр Фёдорович Керенский)‏ (22 באפריל (הלוח היוליאני, 2 במאי הלוח הגרגוריאני) 1881 - 11 ביוני 1970) ראש הממשלה השני של ממשלת המעבר הרוסית לאחר מהפכת פברואר, לפני לנין.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרנסקי נולד בסימבירסק (כיום אוליאנובסק), לפיודור קרנסקי שהיה מנהל בית ספר, ובין השאר לימד את לנין, יריבו הגדול לימים, בגימנסיה בעיר. קרנסקי קיבל תואר בעריכת דין מאוניברסיטת סנקט פטרבורג ב־1904. כעורך דין הוא הגן לעתים קרובות על מהפכנים אנטי-צאריים, מתוך אהדה למניעיהם. ב־1905 נאסר באשמת השתייכות לקבוצה סוציאליסטית לוחמנית. הוא נבחר לדומה (בית הנבחרים הרוסי) הרביעית ב־1912 כחבר מפלגת הטרודוביקים. קרנסקי היה נואם מבריק ומנהיג פרלמנטרי מוכשר, ונהיה חבר במועצת המעבר של הדומה כסוציאליסט-מהפכן ומנהיג של האופוזיציה הסוציאליסטית למשטרו של הצאר ניקולאי השני. קרנסקי היה אחד ממנהיגי הבונים החופשיים הפוליטיים ברוסיה, ובשנים 1915 - 1916 תפקד כמזכיר מועצת הבונים הרוסית העליונה.

קרנסקי היה אחד ממנהיגיה הבולטים של מהפכת פברואר ב־1917 והוא התמנה לתפקיד סגן־יושב־הראש של סובייט פטרוגרד (מועצת הפועלים). כשקמה ממשלת המעבר תפקד בתחילה כשר המשפטים. לאחר מכן נתמנה להיות שר המלחמה והצי במאי והוא השקיע מאמצים ניכרים בארגון מתקפת יוני שנכשלה. ביולי 1917 בעקבות משבר יולי הוא התמנה לתפקיד ראש הממשלה במקום גאורגי לבוב.

כראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעייתו העיקרית של קרנסקי בשלטון הייתה שרוסיה הייתה מותשת לאחר שלוש שנות לחימה במלחמת העולם הראשונה ואזרחי רוסיה לא רצו דבר מלבד שלום. לנין והמפלגה הבולשביקית שלו הבטיחו "שלום, אדמה ולחם" בשיטה הקומוניסטית, והצבא היה בתהליכי התפרקות בשל עריקתם ההמונית של אלה מהחיילים שהיו פועלים ואיכרים. אך קרנסקי ושאר המנהיגים הפוליטיים חשו עצמם מחויבים על ידי התחייבויותיהם לבעלות-בריתה של רוסיה, וחששו, בצדק, כי גרמניה תדרוש שטחים עצומים כויתורים למען שלום. סרובו של קרנסקי לסגת מן המלחמה הביא עליו את חורבנו.

לאחר נסיון ההפיכה הכושל של פרשת קורנילוב באוגוסט והתפטרות השרים, מינה עצמו קרנסקי גם כמפקד עליון במקום הגנרל קורנילוב. במעמדו זה אירגן את הממשלה מחדש, והכריז על רוסיה כרפובליקה דמוקרטית. במהלך פרשת קורנילוב חימש קרנסקי את פועלי פטרוגרד (כיום שוב סנקט פטרבורג) הבירה, ועד אוקטובר רוב הפועלים האלו עברו לצידם של הבולשביקים. לנין היה נחוש להפיל את ממשלתו של קרנסקי לפני שזו תוכל לקבל לגיטימציה על ידי הבחירות המתוכננות לאספה מכוננת, וב־25 באוקטובר (7 בנובמבר בלוח הגרגוריאני) הבולשביקים תפסו את מוסרות השלטון במה שנודע כמהפכת אוקטובר.

לאחר מהפכת אוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרנסקי הצליח להמלט מהבולשביקים ועבר לפסקוב, שם אסף חיילים נאמנים לו לנסיון לכבוש מחדש את הבירה. בפיקוד פיוטר קרסנוב החיילים כבשו את צארסקויה סלו ("כפר הצאר"), אך לאו נחיתות מספרית לא התקדמו. קרנסקי העביר את השבועות הבאים במחבוא, עד אשר הצליח לעזוב את רוסיה, ובסופו של דבר הגיע לצרפת. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה הוא לא תמך באף צד - הוא התנגד גם למשטר הבולשביקי וגם לצבא הלבן שניסה להחזיר את המונרכיה על כנה.

קרנסקי התגורר בפריז עד 1940, כשהוא מעורב בריבים הבלתי פוסקים של המנהיגים הרוסים הדמוקרטיים הגולים. כשהגרמנים כבשו את צרפת במלחמת העולם השנייה, הוא ברח לארצות הברית ב־1940 שם חי עד מותו. כשהיטלר פלש לברית המועצות ב־1941, הציע קרנסקי את עזרתו לסטלין אך לא נענה. במקום זאת הוא שידר ברוסית כתמיכה במאמץ המלחמה. לאחר המלחמה הוא ארגן קבוצה שנקראה "הארגון לשחרור רוסיה", אך זו השיגה מעט.

קרנסקי התיישב בסופו של דבר בניו יורק אך בילה חלק ניכר מזמנו במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שם השתמש כמו גם תרם לגנזך הענקי של המכון העוסק בהיסטוריה של רוסיה, ושם גם הרצה. הוא כתב ושידר באופן נרחב על הפוליטיקה וההיסטוריה של רוסיה. עבודות העיקריות הן, בין השאר: "הקדמה לבולשביזם" (1919), "הקטסטרופה" (1927), "צליבתה של החירות" (1934) ו"רוסיה ונקודת המפנה של ההיסטוריה" (1966). הוא נפטר בניו יורק ב־1970, אחד מאחרוני משתתפי אירועי 1917.

הכנסיות האורתודוקסיות המקומיות סירבו לקבור את קרנסקי מכיוון שראו בו במידה רבה כאחראי לנפילתה של רוסיה בידי הבולשביקים. גם כנסייה סרבית אורתודוקסית סירבה. גופתו הוטסה ללונדון שם נקבר בבית עלמין לא-דתי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
גאורגי לבוב
ראש ממשלת המעבר הרוסית הבא:
ולדימיר לנין (כיושב ראש מועצת הקומיסרים העממיים)