צער בעלי חיים (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צער בעלי חיים הינו כינוי לאיסור ביהדות על התעללות בבעל חיים או פגיעה בו שלא לצורך, ואף ציווי על הסרת צער מבעל חיים. התלמוד הבבלי דן בגדריו במקומות רבים, והרב שלמה גאנצפריד מסכם את כלל הדבר: "אסור מן התורה לצער כל בעל חי. ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער, אפילו של הפקר ואפילו של גוי. אך אם הם מצערין לאדם, או שצריך האדם להם לרפואה או לשאר דבר - מותר אפילו להרגן ואין חוששין לצערן, שהרי התורה התירה שחיטה..." (‏ספר קצור שו"ע סימן קצא - איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס‏, סעיף א).

בשפת היום יום משמש הביטוי לתיאור סבל מיותר, ובר מניעה, של בעל חיים.

מקור האיסור ומהותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התלמוד פרשנים רבים רואים בחובת פריקת מטען חמור מספר שמות: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות כ"ג, ה) את המקור המקראי לאיסור זה. בתקופת התנאים‏‏‏[1], הייתה מחלוקת אם האיסור משתמע מפורשות מן המקרא (איסור דאורייתא) או שמקורו בפסיקה הלכתית מאוחרת יותר (איסור דרבנן). וכתבו רוב הפוסקים שהאיסור הוא איסור דאורייתא‏‏‏[2], ורק מיעוטם סוברים שמדובר באיסור דרבנן‏‏‏[3].

בתלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא (דף פ"ה ע"א) מסופר על רבי יהודה הנשיא, שלא ריחם על עגל שיועד לשחיטה, ובעקבות זאת קיבל יסורים משמיים. ייסורים אלו חלפו רק כאשר למד לכבד את בעלי החיים וגילה רחמנות כלפי גורי חולדות ששפחתו רצתה לזרקם.

הכלל העיקרי בהלכות צער בעלי חיים הוא שכאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לבעלי החיים, צרכי האדם קודמים. ואילו ציעור החיה לחינם, ללא תועלת, הוא אשר נאסר. האיסור הוא מידתי, הווי אומר, שככל שצורך האדם הוא פחוּת, והסבל הנגרם לחיה רב יותר, יהיה יותר קשה להתיר את מעשה הציעור. בנוסף, גם כאשר הותר לצער חיה בשביל צרכי האדם, יש לעשות זאת בציעור המינימלי, ובנסיון להפחית לחיה את סבלה.

מצוות המונעות צער בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איבר מן החי:[4] איסור לתלוש איבר מן הבהמה בעודה בחיים ולאוכלו. באיסור זה הוזהרו אף הגויים, כאחת משבע מצוות בני נח.
  • פריקה‏‏:[5] מצווה לעזור בפירוק המשא מעל הבהמה שיגעה ממשאה בדרך. הרמב"ם אף פוסק שיש לפרוק בהמה אפילו בשבת ממשאה, משום צער בעלי חיים‏‏‏[6]
  • שילוח הקן: איסור לקחת את ביצי הציפור או אפרוחיה, לפני שמבריחים את האם, וכמו כן איסור לקחת את הציפור וגם את ביציה, אלא יש לשלח את האם ולאחר מכן לקחת את הביצים או הגוזלים.
  • שחיטה:[7] אף שהריגת חיה לצורך מאכל מסבה צער רב לבהמה, הותרה הריגת חיות לצורך אכילה מסיבות שונות. עם זאת, גם כאשר התירה התורה את ההריגה, במצוות השחיטה מבוטאת מידת הרחמים והפחתת צער ההמתה. השחיטה מותרת מן הצוואר בלבד, ובכך השחיטה היא מיתה קלה, שכן העורק המספק את מירב הדם למח עובר דרך מקום השחיטה, ומיד לאחר השחיטה אין המח קולט את תחושת הכאב מחמת חוסר בדם וחמצן. כמו כן, גם על סכין השחיטה להיות חד וחלק עד מאוד, ועל החיתוך להיעשות תוך תנועה מהירה.
  • לא תחסום שור בדישו: איסור למנוע מבהמה לאכול את המאכל עליו היא עושה את מלאכתה.
  • לא תחרוש בשור ובחמור יחדו: ישנם פרשנים הסוברים כי האיסור של "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כ"ב י') נובע גם הוא מטעם צער בעל חיים. האבן עזרא כתב כי "שכוח החמור אינו ככוח השור" ולכן החמור מתעייף ויש לו צער פיסי ממשי בעת חרישה עם שור. פרשנים אחרים נימק את הצער מכיוון אחר: מכיוון שהשור מעלה גרה והחמור שאינו מעלה גרה, יהיה סבור החמור שהשור אוכל ויצטער‏[8] או משום שקיימת דאגה וצער לבעלי חיים לשכון עם בעלי חיים שאינם ממינם, וקל וחומר לעשות עמם מלאכה‏[9].
  • שבת (איסור מחמר): חובה על כל יהודי לאפשר לבעלי החיים הנמצאים ברשותו ליהנות ממנוחת השבת.

הלכות שבת וצער בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חליבה בשבת- אף שחליבה אסור בשבת, התירו הפוסקים בתנאים מסוימים לומר לגוי לחלוב את הבהמה, כיוון שאי-חליבתה של הבהמה הוא צער גדול לבהמה.

הלכות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הזנת בעלי החיים- אמרה הגמרא במסכת גיטין‏[10] שאסור לאדם לטעום כלום ממאכליו עד שיתן אוכל לבהמתו.

הרב שלמה גאנצפריד מציין מקרים נוספים בהם יש להיזהר במצוות צער בעלי חיים, כמו איסור קשירת רגליהם של בהמות ועופות, איסור הדגרת עוף על ביצים שאינם ממינו, וסיוע לסוסים במקום שקשה עליהם ההליכה כמו במעלה ההר‏‏‏[11].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעל שמש, "חמלה כלפי בעלי חיים בספרות חז"ל ובפרשנות המסורתית", ש' ורגון ואחרים (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ח (תשס"ח), עמ' 677–699.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏בבלי, בבא מציעא ל"ב ע"א‏
  2. ^ ‏הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם (פירוש המשניות, מסכת ביצה פרק ג' משנה ד'), רמב"ן (בראשית א' כ"ט), המאירי, ספר החינוך (מצווה תנ"א ומצווה תק"נ‏), נימוקי יוסף, הרמ"א, ספר חרדים (פרק י"ד) ועוד.
  3. ^ ‏המרדכי. הרמח"ל (במסילת ישרים) מעדיף להשאיר את הדבר תלוי.‏
  4. ^ רמב"ן (בראשית א' כ"ט)
  5. ^ ‏רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת, פרק כ"א הלכה ט'‏
  6. ^ ‏רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת, פרק כ"א הלכה ט'‏
  7. ^ ספר החינוך, מצווה תנא
  8. ^ בעל הטורים ודעת זקנים מבעלי התוספות
  9. ^ ספר החינוך - מצווה תקנ
  10. ^ דף סב, א
  11. ^ ‏ספר קצור שו"ע, סימן קצא - איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס‏