כפרות

משפחה יהודית באירופה מבצעת את מנהג הכפרות. ליתוגרפיה, סוף המאה ה-19/ראשית המאה ה-20

כפרות במאה שערים

כפרות הוא מנהג יהודי עתיק שנערך בערב יום הכיפורים (ובעת הצורך גם בעשרת ימי תשובה). על פי המסורת, מסובבים תרנגול מעל ראשו של כל יהודי ומצהירים שהתרנגול ילך למיתה, ותמורתו ילך האדם לחיים טובים ולשלום. יש כאלה המקיימים את המנהג בדג או בירק או בכסף במקום בתרנגול. לאחר מכן נמסר התרנגול לשחיטה, וניתן לרוב כצדקה לעניים, או נפדה בכסף הנמסר לעניים, ונקרא "פדיון כפרות".

סביב המנהג התפתח פולמוס על רקע מניעים שונים. עם התומכים הבולטים למנהג נמנים, הרמ"א, הרא"ש והאר"י, ובין המתנגדים למנהג ניתן למנות את הרשב"א, הרמב"ן ורבי יוסף קארו. יש המקיימים את המנהג באמצעות כסף אשר נתרם ישירות לעניים ובכך מדגיש את מימד הצדקה במנהג. קיום המנהג בצורה זו נקרא פדיון כפרות.

כיום הנושא מושך התנגדות גדולה מצד ארגוני זכויות בעלי-חיים ורבנים כאחד, בטענה שקיום המנהג באמצעות בעלי-חיים עלול לגרום לעבירה על איסור צער בעלי חיים.

תיאור המנהג

ר' שמואל רימלער שוחט תרנגול כפרות בברוקלין, ניו יורק, בערב יום כפור, תשע"ב

שחיטת תרנגולות לאחר הכפרות לנשים

נהוג לקיים את מנהג הכפרות השכם בבוקר בערב יום הכיפורים, או קודם לכן, בעשרת ימי תשובה.

יש להחזיק את התרנגול (לזכר) או התרנגולת (לנקבה), או את כסף ה'כפרות' ביד ימין ולומר:

	בְּנֵי אָדָם יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: אֱוִוילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם, וּמֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם, וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: וַיִּזְעֲקוּ אֶל אֲ-דֹנָי בַּצַּר לָהֶם, מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם, וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: יוֹדוּ לַא-דֹנָי חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי אָלֶף, לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ, וַיאמֶר, פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת, מָצָאתִי כפֶר:
– תהילים ק"ז 10, 14, 21-17, איוב ל"ב 24-23

מסובבים את התרנגול או הכסף מעל הראש שלוש פעמים, ואומרים:

	זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה [מי שמשתמש בכסף יגיד: זֶה הַכֶּסֶף יֵלֵךְ לִצְדָקָה], וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם:

אומרים את כל התפילה שלוש פעמים; את כסף ה'כפרות' נהוג לתת לצדקה. אלו המשתמשים בתרנגול נוהגים לשחוט אותו (וישנם כאלו שנותנים אותו לעניים), ולתרום את הכסף לצדקה.

מבין יהודי גרמניה יש שאינם נוהגים לסובב את הכפרות מעל ראשם, אלא לצרור את המעות ולהניחן על משטח (לרוב שולחן), להניח את ידם על הצרור ואז לומר "זו כפרתי", את הצרור מוסרים לצדקה.

מקור המנהג

מקורות השראה אפשריים

ניתן לראות בטקס השעיר לעזאזל שבוצע בבית המקדש ביום הכיפורים אב טיפוס למנהג הכפרות, בשל הדמיון הרב שביניהם, שבו עוונות האדם מושתים על חיה שנשלחת למיתה, כדי לכפר עליו. ההבדל העיקרי ביניהם שבעוד ששילוח השעיר היה לאומי ומיועד לחול על כל העם, הטקס בתרנגול הוא טקס פרטי שבו כל אדם אחראי לעצמו. סביר להניח כי לאחר חורבן בית המקדש השני וביטול טקס הכפרה באמצעות השעיר, מצאו האנשים בכפרות תחליף לטקס זה.

מנהג דומה מאוד לכפרות מובא בתשובות הגאונים: (מובא ברש"י ד"ה "פרפיסא", מסכת שבת דף פא עמוד ב)

"שעושין חותלות מכפות תמרים (עציץ) וממלאים אותם עפר וזבל בהמה. ובעשרים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה כל אחד ואחד עושים לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכו פול המצרי או קטנית וקוראים לו "פרפיסא" וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד את שלו ומחזירו (מסובבו) סביבות ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר."

מנהג זה היה בערב ראש השנה ולא כמנהג כפרות בערב יום כיפור.

התפתחות המנהג

המקור המפורש הקדום ביותר למנהג הוא מתשובות מר רב שושנא גאון (סורא, המאה ה-7). מובא גם בפסקי הרא"ש בסוף מסכת יומא:

	וששאלתם שאנו רגילים לשחוט ערב יוהכ"פ תרנגולים, ואין אנו יודעים מנהג זה למה, אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה? והשיב רב שושנא גאון: הא ודאי קושיא היא ויש לומר בה שני טעמים. אחד שתרנגול מצוי בביתו של אדם מבהמה וחיה, ועוד יש במקומנו עשירים שעושים תמורה אילים, עיקר ממבעלי קרניים דומות של יצחק אבינו, לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים הקדמונים שאף על פי שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים, תרנגול מובחר לפי ששמו גבר...

ממקור זה ניתן להסיק שמנהג הכפרות היה נפוץ כבר במאה ה-6 בבבל בתקפות רבנן סבוראי. כמו כן, נראה שאצל העשירים היה מקובל לבצעו אף עם בהמה (כנראה שלא סובבו אותה מעל הראש אלא סמכו עליה את ידיהם כמו בקורבן), למרות שרב שושנא מצדיק בדבריו את השימוש בתרנגול. המנהג שהתחיל כנראה בבבל עבר משם לספרד לצרפת ולאשכנז, ומשם לכל תפוצות ישראל.

הרב שלמה גורן טען שמקור המנהג הוא בתלמוד הבבלי שם יש לו רמז בדמות כפרות עם צמחים (רש"י ד"ה "פרפיסא", מסכת שבת דף פא עמוד ב) ובהמשך נמצא גם כתרנגול ממש בתשובות גאוני בבל לעיל. לעומתו בתלמוד הירושלמי לא נמצא למנהג כל זכר.

הפולמוס על המנהג

קופות כפרות על בימת בית הכנסת יד משה בחשמונאים בערב יום כיפור

בהדפסה הראשונה (שנת ה'של"ח) של שלחן ערוך, אורח חיים, עם הגהות הרמ"א, נכתב בכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא". הרמ"א חלק על דעת השו"ע אך לא שינה את הכותרת המקורית.
בהדפסות מאוחרות יותר, כולל כל ההדפסות בימינו, הסירו את המלים "מנהג של שטות הוא".

מתנגדים

על המנהג להשתמש בתרנגול לטקס זה, ניטש פולמוס נוקב. כשהגיע הרשב"א לעיר מסוימת ביטל את המנהג, למרות שהמנהג היה נהוג בה מימי רב האי גאון, זאת משום שסבר שהמנהג הוא "מדרכי האמורי", כלומר מקורו בעבודה זרה או אמונה טפלה שמקורה אינו יהודי. התנגדות נוספת למנהג הייתה מצד דמיונו להקרבת קרבן, מה שאסור מחוץ לבית המקדש. על פי טעם זה היו שרצו גם לאסור את התרנגול לאכילה כי החשיבו אותו כ"קודשים בחוץ" (קורבנות שנשחטו מחוץ לבית המקדש).

רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, טען בתוקף כי יש לבטל את המנהג, למרות שבדרך כלל צידד במנהגים והלכות שהגיעו מעולם הקבלה והמיסטיקה. על כך כתב (אורח חיים, סימן תר"ה) "וכבר טרחו גם בדורות שלפנינו לבטלן, ולא עלתה בידן, כי ההמון דבוק בזה כמו על מצות אתרוג ועוד יותר." רבי יוסף קארו ואחרים התנגדו למנהג גם בשל החשש שמא החיפזון בשחיטת התרנגולים בערב יום הכיפורים יגרום לפגם בכשרות שלהם. התימנים אינם נוהגים מנהג כפרות כלל, והרמב"ם לא הזכירו. בהדפסה הראשונה של שלחן ערוך, אורח חיים, הייתה הכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא". בהדפסות מאוחרות יותר, כולל כל ההדפסות בימינו, הסירו את המלים "מנהג של שטות הוא".

צער בעלי חיים

בשנים האחרונות נמתחת ביקורת מכיוון אחר - אגודות צער בעלי חיים מוחות נגדו על שום הצער הנגרם לתרנגולים, וישנם רבנים שהצטרפו לקריאה להחליף את התרנגולים בכסף, בעיקר מקרב רבני עדות המזרח, שפוסקים לפי הבית יוסף שסבור כי מדובר במנהג של שטות. בין היתר אמר הרב חיים דוד הלוי, מחבר קיצור שולחן ערוך מקור חיים:

	"ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים"
– שו"ת עשה לך רב ג עמוד סז

.

גם הרב המקובל יצחק כדורי אמר בשנת תשס"ב כי יש להעדיף תרומה לעניים עקב צער בעלי חיים, שהוא איסור מן התורה, ובעיית הכשרות. הרב פנחס זביחי, מחבר "עטרת פז" מתנגד אף הוא מהטיעון שאין למנהג שורש בש"ס. הרב שלמה אבינר כתב כי לנוכח בעיות כשרות וצער בעלי חיים, ולאור דברי כל הרבנים שלעיל, יש להמליץ ולהעדיף לעשות כפרות על ידי כסף.

המעבר לשימוש בכסף הוביל מוסדות רבים לפזר קופות צדקה בימים הנוראים בבתי הכנסת הקוראים לתרום להם בעין יפה תחת הכותרת "פדיון כפרות".

תומכים

לעומתם, רבי משה איסרליש (הרמ"א), בהסתמך על מסורת אשכנז מבית מדרשם של בעל הטורים ואביו הרא"ש, הגן על מנהג זה. גם האר"י היה נזהר לקיים מנהג זה ואף הוסיף עליו פרטי הלכות. לדעת הרב שניאור זלמן מלאדי, בשלחן ערוך הרב מנהג הכפרות הוא מנהג נכון, אך החיזור אחר תרנגול לבן הוא ממנהגי האמורי, ועל כן במנהג עצמו אין שום פסול, אלא בחיזור אחר תרנגול לבן דוקא.

קישורים חיצוניים

• כפרות בלקסיקון לתרבות ישראל מבית מט"ח
• אליהו רחמים זייני, מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים
• הרב שלמה אבינר מדבר בעד פדיון כפרות
• ח"כים ורבנים: די לכפרות עם תרנגולים, באתר ynet‏, 3 באוקטובר 2011
• גם ביהדות יש התנגדות למנהג ה"כפרות", באתר וואלה!, 27 בספטמבר 2006
• דדי שי, לא מבינים מוסר השכל, באתר וואלה!, 7 באוקטובר 2008

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.