כפרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משפחה יהודית באירופה מבצעת את מנהג הכפרות. ליתוגרפיה, סוף המאה ה-19/ראשית המאה ה-20
כפרות במאה שערים

כפרות הוא מנהג יהודי עתיק שנערך בערב יום הכיפורים (ובעת הצורך גם בעשרת ימי תשובה). על פי המסורת, מסובבים תרנגול מעל ראשו של כל יהודי ומצהירים שהתרנגול ילך למיתה, ותמורתו ילך האדם לחיים טובים ולשלום. יש כאלה המקיימים את המנהג בדג או בירק או בכסף במקום בתרנגול. לאחר מכן נמסר התרנגול לשחיטה, וניתן לרוב כצדקה לעניים, או נפדה בכסף הנמסר לעניים, ונקרא "פדיון כפרות".

סביב המנהג התפתח פולמוס על רקע מניעים שונים. עם התומכים הבולטים למנהג נמנים, הרמ"א, הרא"ש והאר"י, ובין המתנגדים למנהג ניתן למנות את הרשב"א, הרמב"ן ורבי יוסף קארו. יש המקיימים את המנהג באמצעות כסף אשר נתרם ישירות לעניים ובכך מדגיש את מימד הצדקה במנהג. קיום המנהג בצורה זו נקרא פדיון כפרות.

כיום הנושא מושך התנגדות גדולה מצד ארגוני זכויות בעלי-חיים ורבנים כאחד, בטענה שקיום המנהג באמצעות בעלי-חיים עלול לגרום לעבירה על איסור צער בעלי חיים.

תיאור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר' שמואל רימלער שוחט תרנגול כפרות בברוקלין, ניו יורק, בערב יום כפור, תשע"ב
שחיטת תרנגולות לאחר הכפרות לנשים

נהוג לקיים את מנהג הכפרות השכם בבוקר בערב יום הכיפורים, או קודם לכן, בעשרת ימי תשובה.

יש להחזיק את התרנגול (לזכר) או התרנגולת (לנקבה), או את כסף ה'כפרות' ביד ימין ולומר:

בְּנֵי אָדָם יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: אֱוִוילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם, וּמֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם, וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: וַיִּזְעֲקוּ אֶל אֲ-דֹנָי בַּצַּר לָהֶם, מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם, וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: יוֹדוּ לַא-דֹנָי חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי אָלֶף, לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ, וַיאמֶר, פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת, מָצָאתִי כפֶר:

תהילים ק"ז 10, 14, 21-17, איוב ל"ב 24-23

מסובבים את התרנגול או הכסף מעל הראש שלוש פעמים, ואומרים:

זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה [מי שמשתמש בכסף יגיד: זֶה הַכֶּסֶף יֵלֵךְ לִצְדָקָה], וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם:

אומרים את כל התפילה שלוש פעמים; את כסף ה'כפרות' נהוג לתת לצדקה. אלו המשתמשים בתרנגול נוהגים לשחוט אותו (וישנם כאלו שנותנים אותו לעניים), ולתרום את הכסף לצדקה.

מבין יהודי גרמניה יש שאינם נוהגים לסובב את הכפרות מעל ראשם, אלא לצרור את המעות ולהניחן על משטח (לרוב שולחן), להניח את ידם על הצרור ואז לומר "זו כפרתי", את הצרור מוסרים לצדקה.

מקור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות השראה אפשריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לראות בטקס השעיר לעזאזל שבוצע בבית המקדש ביום הכיפורים אב טיפוס למנהג הכפרות, בשל הדמיון הרב שביניהם, שבו עוונות האדם מושתים על חיה שנשלחת למיתה, כדי לכפר עליו. ההבדל העיקרי ביניהם שבעוד ששילוח השעיר היה לאומי ומיועד לחול על כל העם, הטקס בתרנגול הוא טקס פרטי שבו כל אדם אחראי לעצמו. סביר להניח כי לאחר חורבן בית המקדש השני וביטול טקס הכפרה באמצעות השעיר, מצאו האנשים בכפרות תחליף לטקס זה.

סדר הכפרות והמילים שנאמרים במהלכו דומים לסדר שהיה נהוג בעת קיום מצוות פדיון הבן בתקופת הגאונים: "ונוטל הכהן הכספים ומעבירם על ראש הבן ואומר: זה תחת זה, זה חילוף זה, זה מחולל על זה, יצא זה לכהן ונכנס הבן הזה לחיים, לתורה וליראת שמים".‏[1]

התפתחות המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור המפורש הקדום ביותר למנהג הוא מתשובות מר רב שושנא גאון (סורא, המאה ה-7). מובא גם בפסקי הרא"ש בסוף מסכת יומא:

וששאלתם שאנו רגילים לשחוט ערב יוהכ"פ תרנגולים, ואין אנו יודעים מנהג זה למה, אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה? והשיב רב שושנא גאון: הא ודאי קושיא היא ויש לומר בה שני טעמים. אחד שתרנגול מצוי בביתו של אדם מבהמה וחיה, ועוד יש במקומנו עשירים שעושים תמורה אילים, עיקר ממבעלי קרניים דומות של יצחק אבינו, לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים הקדמונים שאף על פי שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים, תרנגול מובחר לפי ששמו גבר...

ממקור זה המזכיר את "חכמינו הראשונים" ניתן להסיק שמנהג הכפרות היה נפוץ לכל הפחות כבר במאה ה-6 בבבל בתקפות רבנן סבוראי. מסקנה זו מקרבת את שרשי המנהג לתקופת התלמוד. ואכן, בתלמוד ישנם רמזים למנהג שהיו שוחטים עופות ובהמות בערב יום הכיפורים, ואת החלקים הללו היו זורקים לעופות השונים כדי שיאכלום, אולם לא מוזכר עניין הכפרה או סיבוב ראש התרנגול מעל לראש המתכפר.‏[2] לפי זה היו נפוצים קטעים ממנהג הכפרות כבר במאה הרביעית.

נראה שאצל העשירים היה מקובל לבצעו אף עם בהמה (כנראה שלא סובבו אותה מעל הראש אלא סמכו עליה את ידיהם כמו בקורבן), למרות שרב שושנא מצדיק בדבריו את השימוש בתרנגול. המנהג שהתחיל כנראה בבבל עבר משם לספרד לצרפת ולאשכנז, ומשם לכל תפוצות ישראל.

הרב שלמה גורן טען שמקור המנהג הוא בתלמוד הבבלי שם יש לו רמז בדמות כפרות עם צמחים (רש"י ד"ה "פרפיסא", מסכת שבת דף פא עמוד ב) ובהמשך נמצא גם כתרנגול ממש בתשובות גאוני בבל לעיל. לעומתו בתלמוד הירושלמי לא נמצא למנהג כל זכר.

הפולמוס על המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

קופות כפרות על בימת בית הכנסת יד משה בחשמונאים בערב יום כיפור
בהדפסה הראשונה (שנת ה'של"ח) של שלחן ערוך, אורח חיים, עם הגהות הרמ"א, נכתב בכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא". הרמ"א חלק על דעת השו"ע אך לא שינה את הכותרת המקורית.
בהדפסות מאוחרות יותר, כולל כל ההדפסות בימינו, הסירו את המלים "מנהג של שטות הוא".

מתנגדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המנהג להשתמש בתרנגול לטקס זה, ניטש פולמוס נוקב לאחר שבספרד קמו לו מתנגדים. הרמב"ן סבר שהמנהג הוא "מדרכי האמורי", כלומר מקורו בעבודה זרה או אמונה טפלה שמקורה אינו יהודי.‏[3] התנגדות נוספת למנהג הייתה מצד דמיונו להקרבת קרבן, מה שאסור מחוץ לבית המקדש. על פי טעם זה היו שרצו גם לאסור את התרנגול לאכילה כי החשיבו אותו כ"קודשים בחוץ" (קורבנות שנשחטו מחוץ לבית המקדש). אולם הרשב"א בספרד, על אף שיצא נגד המנהג בחריפות וביטל את המנהג בעירו, דחה טעם זה כיוון שהתרנגול ממילא אינו ראוי לקרבן.

הרמב"ם לא הזכיר את המנהג, ומשום כך התימנים אינם נוהגים מנהג כפרות כלל. רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, המשיך את הקו של רבני ספרד וטען בתוקף כי יש לבטל את המנהג, למרות שבדרך כלל צידד במנהגים והלכות שהגיעו מעולם הקבלה והמיסטיקה. על כך כתב (אורח חיים, סימן תר"ה) "וכבר טרחו גם בדורות שלפנינו לבטלן, ולא עלתה בידן, כי ההמון דבוק בזה כמו על מצות אתרוג ועוד יותר." בהדפסה הראשונה של שלחן ערוך, אורח חיים, הייתה הכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא". בהדפסות מאוחרות יותר, כולל כל ההדפסות בימינו, הסירו את המלים "מנהג של שטות הוא". רבי יוסף קארו ואחרים התנגדו למנהג גם בשל החשש שמא החיפזון בשחיטת התרנגולים בערב יום הכיפורים יגרום לפגם בכשרות שלהם.

צער בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המנהג נמתחת ביקורת גם מצד אגודות צער בעלי חיים שמוחות נגדו על שום הצער הנגרם לתרנגולים, וישנם רבנים שהצטרפו לקריאה להחליף את התרנגולים בכסף, בעיקר מקרב רבני עדות המזרח, שפוסקים לפי הבית יוסף שסבור כי מדובר במנהג של שטות. בין היתר אמר הרב חיים דוד הלוי, מחבר קיצור שולחן ערוך מקור חיים:

"ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים"

– שו"ת עשה לך רב ג עמוד סז

גם הרב המקובל יצחק כדורי אמר בשנת תשס"ב כי יש להעדיף תרומה לעניים עקב צער בעלי חיים, שהוא איסור מן התורה, ובעיית הכשרות. הרב פנחס זביחי, מחבר "עטרת פז" מתנגד אף הוא מהטיעון שאין למנהג שורש בש"ס. הרב שלמה אבינר כתב כי לנוכח בעיות כשרות וצער בעלי חיים, ולאור דברי כל הרבנים שלעיל, יש להמליץ ולהעדיף לעשות כפרות על ידי כסף. [4] הרב שלמה זלמן אויערבאך נהג בתחילה לעשות כפרות בתרנגול, בהמשך עבר להשתמש דגים, ובשנותיו האחרונות היה מסובב עם מעות שמסר לאחר מכן כצדקה לעניים, אם כי לא ידוע מה הנימוק לשינוי זה, והאם נבע מהחשש לצער בעלי חיים.[5].

המעבר לשימוש בכסף הוביל מוסדות רבים לפזר קופות צדקה בימים הנוראים בבתי הכנסת הקוראים לתרום להם בעין יפה תחת הכותרת "פדיון כפרות".

תומכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומתם, רבי משה איסרליש (הרמ"א), בהסתמך על מסורת אשכנז מבית מדרשם של בעל הטורים ואביו הרא"ש, הגן על מנהג זה. גם האר"י היה נזהר לקיים מנהג זה ואף הוסיף עליו פרטי הלכות. לדעת הרב שניאור זלמן מלאדי, בשלחן ערוך הרב מנהג הכפרות הוא מנהג נכון, אך החיזור אחר תרנגול לבן הוא ממנהגי האמורי.[6].

מנהגים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנהג דומה מאוד לכפרות שנעשו בערב יום הכיפורים, היה נהוג בערב ראש השנה כפי שמובא בתשובות הגאונים: "שעושין חותלות מכפות תמרים (עציץ) וממלאים אותם עפר וזבל בהמה. ובעשרים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה כל אחד ואחד עושים לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכו פול המצרי או קטנית וקוראים לו "פרפיסא" וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד את שלו ומחזירו (מסובבו) סביבות ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר."[7]
  • באשכנז נהגו לשחוט אווזים ותרנגולים[8]
  • הרשב"א מעיד כי בעירו בספרד "היו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על נער היולד וחותכין ראשו ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים, והבלים הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורים, וריחקתי כל זה הרבה, ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה וכיוצא בזה בעירנו מאומה"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פירוש רבינו חננאל על התורה, הועתק בר' בחיי בפרשת שופטים
  2. ^ כתובות, ה, א: "אלא מעתה, יום הכיפורים שחל להיות שני בשבת, ידחה, גזירה שמא ישחוט בו עוף". ובתשובה לאחד הגאונים, ככל הנראה רב עמרם גאון, באמצע המאה ה-9 נכתב במפורש: "יום הכפורים שחל להיות בשבת ידחה, שכיוון שרגילין ישראל לשחוט תרנגולין כל אחד ואחד לכפרתו, ליחוש שמא ימהרו וישחטו בין השמשות של שבת". מקור נוסף בתלמוד הוא במסכת חולין, צד, ב, וכן בדף קי, א
  3. ^ תשובות הרשב"א, סימן שצ"א
  4. ^ הרב שלמה אבינררצוי לעשות כפרות עם כסף ולא עם תרנגול , באתר nrg מעריב, 17 בספטמבר 2010
  5. ^ רב טוביה פריינד, שלמי מועד, עמ' נה-נו
  6. ^ רבי שלמה גאנצפריד, קיצור שלחן ערוך סימן קל"א סעיף א'. רבי שניאור זלמן מליאדי, שלחן ערוך הרב סימן תר"ה סעיף ב'.
  7. ^ (מובא ברש"י ד"ה "פרפיסא", מסכת שבת דף פא עמוד ב)
  8. ^ תשובות הרשב"א, סימן שצ"ה


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.