תרנגול הבית
 תרנגול הבית |
||
|---|---|---|
 |
||
| מצב שימור | ||
|
||
| מיון מדעי | ||
| ממלכה: | בעלי חיים | |
| מערכה: | מיתרניים | |
| מחלקה: | עופות | |
| סדרה: | תרנגולאים | |
| משפחה: | פסיוניים | |
| סוג: | תרנגול | |
| מין: | תרנגול בנקיבה | |
| תת־מין: | תרנגול הבית | |
| שם מדעי | ||
 Gallus gallus domesticus(ליניאוס) |
||
תרנגול הבית (שם מדעי: Gallus gallus domesticus) הוא עוף מבוית, הנפוץ ביותר מבין בעלי־החיים המבויתים ומבין כלל העופות על-פני כדור הארץ. מספר התרנגולים שנשחטו לצורכי מזון בשנת 2009 מוערך בכ-52 מיליארד[1].
תרנגולים מוחזקים על ידי האדם לצורך הפקת בשר, ביצים ונוצות, לצורך עריכת קרב תרנגולים ולעתים גם כחיות מחמד.
תרנגול זכר הוא הציפור הלאומית של צרפת. ציור של תרנגול מופיע על מדי נבחרות הספורט של צרפת.
תרנגול זכר קרוי בעברית גם שכווי או גבר.
תוכן עניינים |
היסטוריה [עריכה]
מקורו של תרנגול הבית הוא תרנגול הבנקיבה, עוף שעדיין חי חיי בר בדרום מזרח אסיה. ראשית ביותו של התרנגול החלה בסביבות שנת 3000 לפנה"ס בתרבות עמק האינדוס. ביותו של התרנגול שינה רבות את תכונותיו - הוא הביא לעלייה בגודלו ובמשקלו, לאיבוד כושר התעופה שלו, למעבר מקינון על-פני עצים לקינון על-פני האדמה (אם יתאפשר לו) ולהחלפת אורח-החיים המונוגמי באורח-חיים פוליגמי.
לאחר ביותו בצפון תת-היבשת ההודית, התרנגול התפשט מערבה למסופוטמיה בסביבות האלף הראשון לפני הספירה, אם כי בתחילה השימוש בו עדיין היה מועט מאוד. בתנ"ך הוא אינו מוזכר בשמו, אם כי ניתן לשער כי הכוונה בשם "שכוי" המוזכר בספר איוב היא לתרנגול, וכן יש מן המפרשים המזהים את ה"ברברים" המוזכרים בספר מלכים עם התרנגול. השם העברי תרנגול בא מהשפה השומרית בצורה תר-לוגל, ופירושו הוא "עוף המלך". כאשר עברה המילה לעברית התחלפה ל' ב-נ' והמילה הפכה לתרנגול. יש הסוברים שמקור המילה בשמו של האליל הבבלי נרגל, שבפולחנו היו מקריבים לו תרנגולים.
מניחים שהתרנגול חדר לארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת או בתחילת תקופת הברזל, כפי שעולה ממצאי עצמות שנמצאו בתל לכיש ותל חשבון בשכבות המתוארכות לתקופה זו. נמצאו גם שרידים של תרנגול באתר ה'עופל' בירושלים מתקופת הברזל השנייה, שהיה מיושב עד חורבן בית ראשון בשנת 586 לפסה"נ. נמצאו גם שתי טביעות חותם (אחת מתל אלנצבה) בהם מופיעים דמויות תרנגולים בעמדת קרב, ואיור על כד מגבעון. ממצאים אלו מתוארכים למאות השביעית והשישית לפנה"ס. דומה שבתחילה הייתה חשיבותו של התרנגול בכלכלת הקיום הים תיכונית מועטה. כנראה שרק החל מתקופת הברזל השנייה הוא החל להשתלב בכלכלת הקיום של ארץ ישראל, וגם אז הייתה חשיבותו קטנה לעומת בשר יונים וציפורים אחרות[2] .
גם בקרב היוונים הקדמונים גידול התרנגול לא היה נפוץ במיוחד, והם כינו אותו "העוף הפרסי" או "העוף המדיי", בשל זיהויו עם מקורותיו המזרחיים. רק בתקופת האימפריה הרומית גידול התרנגולים החל להיות נפוץ מאוד גם במערב, והפך לאחד הענפים המרכזיים של חקלאות החי.
כיום, בעקבות תיעוש ענף הלול, מתקיימת הפרדה כמעט מוחלטת בין השימוש בתרנגולים לתעשיית הבשר ובין השימוש בהם לתעשיית הביצים, ושתי התעשיות משתמשות בגזעים נפרדים של תרנגולים המותאמים לצרכיהן השונים: גזעים מסוימים של תרנגולות עברו ברירה מלאכותית כדי להתאימם להטלה מרובה של ביצים, בעוד שגזעים אחרים הותאמו לגדילה בקצב מואץ ולממדים גדולים, בהתאם לצורכי תעשיית הבשר.
אינטליגנציה וחישה [עריכה]
מחקר שנערך ב-2005, מצא כי תרנגולת הבית מסוגלת להפגין שליטה עצמית בציפייה לתגמול מאוחר יותר. על התרנגולות נערך ניסוי דומה למבחן המרשמלו - מהתרנגולות נדרש ללחוץ על כפתור על מנת לקבל מזון. תרנגולת שהייתה מוכנה לחכות 2-3 שניות לפני שלחצה, קיבלה כמות קטנה של אוכל. תרנגולת שחיכתה 22 שניות, קיבלה כמות גדולה הרבה יותר. בכתשעים אחוז מהפעמים, התרנגולות העדיפו לחכות.[3]
תפיסה מרחבית [עריכה]
נטען כי תרנגולות מבינות קביעות אובייקט כלומר שהן מחפשות עצם במקום בו נראה לאחרונה בלי לראות אותו, תוצאות סותרות הושגו במחקרים בשאלה אם תרנגולות מסוגלות לחזות מיקום של עצם נע כשהוא יוצא משדה הראייה[4]. התפיסה המרחבית נלמדת ומשתפרת כשהתרנגולת נחשפת לגרויים חזותיים בשבועות החיים הראשונים. המידע הסביבתי מעובד בצידו הימני של ההיפוקמפוס ולכן התרנגולת לומדת טוב יותר על סביבתה ממידע הנקלט בעין שמאל.
אינטליגנציה חברתית [עריכה]
ניסוי שנערך באוניברסיטת בריסטול בבריטניה תוך שימוש במכשירי הדמיה, מצא כי תרנגולות מסוגלות להפגין אמפתיה כלפי תרנגולות אחרות וכלפי אפרוחיהן, וכי הן מגלות רמות מתח גבוהות יותר כאשר אפרוחיהן במצוקה. במהלך הניסויים התברר לחוקרים, שכל התרנגולות הראו באופן ברור תגובה גופנית והתנהגותית של עקה, כמו עליית טמפרטורת הגוף והערנות, הגברת קצב הלב וקריאות תקשורתיות, בתגובה למצוקת אפרוחיהן.[5] [6] במחקר בריטי נוסף לא נמצאו ראיות לכך שלתרנגולות יש העדפה לשכנותיהן בלול, העשויה ללמד על קשרי חברות ביניהן.[7]
גידול תרנגולים בחקלאות [עריכה]
החקלאות המודרנית מפרידה הפרדה כמעט מוחלטת בין גידול תרנגולים עבור בשרם לבין תרנגולות בתעשיית הביצים. לצורך תעשיית הבשר פותחו זני תרנגולים שהותאמו על ידי ברירה מלאכותית לגדילה מהירה, ובפרט של האיברים בעלי הערך הכלכלי הגבוה יותר, כגון החזה, הכנפיים והכרעיים. הזנים הנפוצים בתעשיית הבשר הם קוב ורוס, הגדלים במהירות גבוהה, ומגיעים לגודל ראוי לשיווק כבר בהיותם בני 35 ימים.
בנוסף קיימים מספר סוגי לולים ומערכיהם שונים בהתאם לשימוש.
מנגד, פותחו זנים לתעשיית הביצים שהותאמו להטלה מרובה של ביצים. בעבר, הזן הנפוץ בישראל של עופות הטלה היה תרנגול לגהורן (Leghorn chicken), התרנגול שמוצאו מהעיר האיטלקית ליבורנו, שהיה הזן הנפוץ ביותר בעולם המערבי, בשל רמת ההטלה הגבוהה שלו - 300 ביצים לשנה. כיום רוב התרנגולות המטילות בישראל הן מהזנים הייליין (זן אמריקני) ולומן (זן גרמני). בשנים האחרונות נכנסו שני זנים נוספים - איזה-בראון (המטילות ביצים חומות) ושייבר.
את התרנגולות המטילות ביצי מאכל מגדלים על-פי רוב בכלובים הקרויים כלובי סוללה. רצפת הכלוב בנויה באלכסון, דבר המאפשר לביצה להתגלגל למתקני איסוף ברגע ההטלה, ובכך להקל את איסוף הביצים. ההטלה מוגברת על ידי תאורה המאריכה את אור היום, וכן על ידי תהליך השרה כפויה, המיועד לחקות את התהליך הטבעי של התחלפות העונות באופן מלאכותי, כדי לעורר בתרנגולות את התהליך ההורמונלי של עונת הרבייה.
הצפיפות שבה שוכנות התרנגולות מביאה לבעיות התנהגות, כגון מריטת נוצות של תרנגולות שכנות (Feather pecking), תופעה המופיעה אצל כ70% מהמטילות, וקניבליזם: אכילת רקמה המנוקרת מתרנגולות אחרות[4]. מריטת נוצות זו פוגעת בעיקר במטילות מבוגרות שהפלומה הפגועה אצלן מתחדשת לאט. המקור לתופעה אינו ברור, ע"פ היפותיזה אחת מדובר בהפעלה מוסחת של צורת ההתנהגות הטבעית של ניקור בקרקע להשגת מזון, פעילות התופסת כ90% מזמן הערות בטבע. היפותיזה אחרת מייחסת את התופעה להפעלה שלא במקומה של ניקור לשם טיפוח נוצות לאחר "אמבטיית אבק". כדי למנוע התנהגויות אלו קוטמים את מקורי התרנגולות, טיפול השנוי במחלוקת בשל הסבל והעיוות האנטומי הנגרם לעופות. ניתן להפחית את הניקור הדדי על ידי הפחתת צפיפות בלול ומתן אפשרות תנועה, משחק, התפלשות באבק וסביבה מגוונת[4].
בשנים האחרונות יש מגמה להעביר את תרנגולות ההטלה למתכונת של "לולי חופש". התרנגולות אינן כלואות בכלובי ברזל, אלא מתהלכות בחופשיות בלול, ולצורך ההטלה הן עולות על מתקנים מיוחדים הקולטים את הביצים ומעבירים אותם לנקודת האיסוף.
הדגרת ביצים מלאכותית [עריכה]
רביית התרנגולים במשק המתועש המודרני מתבצעת על ידי הדגרה מלאכותית. הביצים מוטלות בלולי רבייה מיוחדים, שבהן יש זכר אחד על כל עשר נקבות. לאחר ההטלה נלקחות הביצים ומושמות במדגרה אשר מחקה את תנאי הדגירה הטבעיים, על ידי שמירה על טמפרטורה ולחות קבועים, אוורור נאות, וגלגול של הביצים מדי פעם.
התרנגול במקורות היהדות [עריכה]
התרנגול אינו מוזכר בשמו במקרא. יש המזהים אותו בשמות אחרים, הנזכרים פעם אחת בלבד כגון: נרגל (מלכים ב, יז ל), זרזיר מתנים (משלי ל לו) ושכוי (איוב לח לו). בכמה חותמות שנמצאו מתקופת המקרא נראים תרנגולים בעמדות קרב. מדובר בתחרויות אכזריות הידועות גם בימינו שבמהלכן נלחמים התרנגולים ביניהם עד מוות.
לפי הממצא הארכאוזואולוגי, בשלהי בית ראשון הייתה חשיבות בשר התרנגול קטנה לעומת בשר יונים וציפורים אחרות, ואולם עם הזמן גדלה חשיבותו, ובתקופת המשנה והתלמוד הוא תפס מקום מרכזי ביותר במשק האדם כמקור לביצים ובשר. בתלמוד מובא בשם ר' יוחנן ש"מובחר שבעופות תרנגולת"[8].
לדעת זהר עמר אפשר שהמניעה המקראית להשתמש בתרנגול כקרבן, כמו שנעשה בעמים אחרים, אלא ביונה ותור, קשורה גם לתכונותיו "כעז שבעופות". החוקר מביא ראיות רבות לפרשנותו, בהן רואים שאין התרנגול מתאים לרוח השלום שסימל את המזבח בפרט והמקדש בכלל[9].
ראו גם [עריכה]
קישורים חיצוניים [עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
יורם שורק, מה תפקיד הכנפיים של התרנגולת?, במדור "דברים שיורמים יודעים", באתר נענע 10
הערות שוליים [עריכה]
- ^ נשיונל ג'אוגרפיק ישראל, גיליון 156, מאי 2011
- ^ להרחבה זהר עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד,עמ' 198-203
- ^ http://dx.doi.org/10.1016/j.anbehav.2004.10.011, מחקר: תרנגולות מסוגלות לדמיין את העתיד באתר animal discovery
- ^ 4.0 4.1 4.2 Sabine Boks, Cognition in the Chicken
- ^ תרנגולות מגלות סימנים לאמפתיה באתר החדשות BBC
- ^ תרנגולות מסוגלות לחוש אמפתיה באתר החדשות הבריטי daily-motion
- ^ http://dx.doi.org/10.1016/j.applanim.2012.12.003
- ^ בבלי, בבא מציעא פו ע"ב
- ^ להרחבה: זהר עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד. עמ' 198-203
