קלוד ברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קלוד ברי

קלוד בֵּרִי (צרפתית: Claude Berri, נולד כקלוד ברל לנגמן (Claude Berel Langmann);‏ 1 ביולי 1934, פריז12 בינואר 2009) היה במאי קולנוע, שחקן, מפיק קולנוע ותסריטאי יהודי-צרפתי. נחשב לאחד ממפיקי הקולנוע הגדולים של צרפת.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלוד ברי נולד בשנת 1934 בפריז, ב"ארנודיסמאן" העשירי, למשפחה של יהודים אשכנזים יוצאי פולין ורומניה. הוא נשר מוקדם מבית הספר, והיה מיועד להמשיך בדרכם של הוריו כפרוון. בימי הכיבוש הנאצי בצרפת הוסתר על ידי ידידים נוצרים של הוריו. בהתבגרותו התחיל להתעניין באמנויות הבמה. למד בקורס המפורסם לאמנות התיאטרון ע"ש רנה סימון בבירה. לראשונה שיחק ב"ימי ג'" של תיאטרון קומרטן (Théâtre Caumartin) שבניהולם של ז'אק פייר (לימים במאי טלוויזיה) וז'אק רויסו. שיחק בתפקיד "הבן" במחזה "צ'ין-צ'ין" מאת סידני מייקלס, מופע בבימויו ובכיכובו של פרנסואה ביֵידוּ‏, בתיאטרון דו פוֹ‏ש (תיאטרון הכיס) בפריז.

בשנת 1959 זכה במקום ראשון בתחרות כישרונות צעירים בשם "כוכב נולד" דאז (Naissance d'une Etoile) בקטגוריית המשחק, כשבמקום השני נמצא ז'אק רויסו (בקטגוריית הזימרה זכתה אז מארי לאפורה). תודות לזכייה נבחר לשחק על יד בריז'יט בארדו בסרט "האמת" (La vérité) של אנרי-ז'ורז' קלוזו.

פעילותו הקולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 שיחק את תפקיד הבכורה שלו בסרט "רחוב אֶסְטְרָפָּאד" (Rue de l'Estrapade) של ז'אק בקר, ובהמשך שיחק במספר תפקידים קטנים בקולנוע ובטלוויזיה. עבד עם מוריס פיאלה, לימים גיסו, על הסרט "ז'אנין". בתקופה זו החליף את שם המשפחה לשם בעל הצליל הצרפתי הקליט יותר, "ברי", המזכיר את שמו היידי, ברל.

בשנת 1962 ביים את הסרט הקצר "העוף" (Le Poulet), שתסריטו נכתב בהשראת סיפור אמיתי שקרא בעיתון. זכה בהצלחה רבה - פרס אוסקר אחד וכמו כן פרס בפסטיבל בונציה.

בשנת 1963 הקים חברת הפקות עצמאית בשם "Renn Productions". בשנות השבעים המוקדמות ייסד גם חברה להפצה בשם "AMLF-Paris". בשנת 1967 ביים את סרטו הארוך הראשון, "הזקן והילד" (Le vieil homme et l'enfant), עם מישל סימון בתפקיד הראשי. הסרט משחזר חוויה אישית של קלוד ברי בהיותו ילד שובב בן 9 בימי הכיבוש הנאצי בצרפת, כשנשלח זמנית על ידי הוריו היהודים למשפחה אומנת נוצרית באזור כפרי כדי להציל את חייו. הסרט התמקד בשינויים שמעוררת הופעת הילד בסביבה החדשה, ובנדיבות לבם של חלק מבני האדם. הסרט זכה בהצלחה רבה, וכן בפרס ובמדליית גנדי, בשני פסטיבלים לקולנוע בברלין.

בעקבותיו באו סרטים אחרים, רבים מהם בעלי נושא חצי-אוטוביוגרפי, שבהם לעתים קרובות משחק קלוד ברי בעצמו והגיבורים שהוא מגלם נקראים כולם קלוד: "מזל טוב או החתונה", Le Pistonné, הקולנוע של אבא", "סקס-שופ", Le Mâle du siècle. בהמשך ביים את "הפעם הראשונה", "רגע של בלבול", "אני אוהב אותך", "המורה מהיסודי", ו"צ'או פנטן" עם הקומיקאי קולוש.

בשנות השבעים קלוד ברי היה מקורב ומעריץ של הבמאי פרנסואה טריפו, ובשנת 1984 נמנה עם שני האנשים האחרונים שביקרו בביתו לפני מותו.

בשנות השמונים והתשעים יצר מספר נוסף של סרטים מצליחים מאוד, בעלי היקף ותקציב מרשימים יותר ומלוהקים בכוכבים, לפי ספרים של קלסיקונים צרפתים: מרסל פניול - "ז'אן דה פלורט" (Jean de Florette) שנבחר לסרט הטוב ביותר של שנת 1987 על ידי BAFTA (האקדמיה הבריטית לקולנוע), וזכה גם בפרס שלה לתסריט-עיבוד הטוב ביותר; וכן "מאנון בת המעיינות" (Manon des sources); מרסל איימה - "אורנוס" (Uranus); ו"ז'רמינל", לפי הרומן של אמיל זולא.

בין הפקותיו נכללו הסרטים: "טס" של רומן פולנסקי לפי הרומן של תומאס הרדי, (מועמד לאוסקר בשנת 1981); "הדוב" ו"המאהב" מאת ז'אן-ז'אק אנו, לפי הרומן של מרגריט דיראס; וכן "הפצוע" ו"המלכה ‏מרגו" בבימויו של פטריס שרו. סרטו משנת 2002, "סוכנת הבית" (La femme de menage) היה הפקת הקולנוע היקרה עד אז בצרפת.

קלוד ברי היה המייסד והיו"ר של האיגוד הצרפתי של המפיקים והבמאים. בין השנים 2003-2007 כיהן כיו"ר ה"סינמטק הצרפתי".

בנוסף להישגיו בתחום הקולנוע, ידוע ברי גם כאספן אמנות מודרנית ובת זמננו. ב-27 במרץ 2008 נפתח בשכונת מארה בפריז ה"מרחב קלוד ברי" (Espace Claude Berri), גלריה ומרכז אמנות המארח תערוכות יחיד של אמנים בני זמננו.

ב-11 בינואר 2009 אושפז קלוד ברי במצב קשה, וב-12 בינואר 2009, יום לאחר אשפוזו, נפטר. הובא לקבורה בבית הקברות באנייה (Bagneux) בפריז.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחותו, ארלט לנגמן, תסריטאית, סופרת ומפיקה, עבדה על רבים מסרטיו והייתה בת זוג ושותפה בעבודה של הבמאי והשחקן מוריס פיאלה.

בשנת 1967 נישא קלוד ברי לאן-מרי רסאם, ממנה התגרש מאוחר יותר. גם ילדיהם הצטיינו בתחום הקולנוע. בנו הבכור היה שחקן הקולנוע ז'וליין רסאם (1968-2002). במותו הותיר אשה, נטלי רמס, ועוד שני בנים - השחקן, המפיק, הבמאי והתסריטאי הצרפתי תומא לנגמן (נולד ב-1972), ועוד בן בשם דריוס.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1962: Le Poulet, (+ הפקה), סרט קצר, ז'אק מרן כשחקן יחיד
  • 1964: בימוי הפרק Les Baisers, עם אינגריד ז'ולי, בסרט "Baiser de 16 ans"
  • 1964: La chance et l'amour, בימוי ותסריט הפרק הראשון (La chance du guerrier) עם קלוד קונפורטס ופולקר שלנדורף
  • 1967: Le Vieil homme et l'enfant, (+ תסריט בעל אופי אוטוביוגרפי חלקי)
  • 1969: Mazel Tov ou le Mariage, (+ הפקה, תסריט ומשחק), עם אליזבט וינר
  • 1970: Le Pistonné, (+ הפקה ותסריט), הסרט הראשון עם קולוש כקומיקאי, עם גי בדו ואיב רובר
  • 1970: Le Cinéma de papa, (+ תסריט ומשחק) מבוסס חלקית על אוטוביוגרפיה, עם איב רובר
  • 1972: Sex-Shop, (+ תסריט ומשחק), עם ז'אן פייר מאריאֵל וז'ולייט ברטו
  • 1975: Le Mâle du siècle, (+ תסריט, משחק והפקה), עם ז'ולייט ברטו
  • 1976: La première fois, (+ תסריט), עם שרל דנר ואלן כהן
  • 1977: Un moment d'égarement, (+ תסריט), עם ז'אן פייר מאריאֵל ואנייס סוראַ‏ל
  • 1980: Je vous aime, (+ תסריט), מבוסס על חיי האהבה של קתרין דנב, עם קתרין דנב וז'אן לואי טרנטינייאן
  • 1981: Le Maître d'école, (+ תסריט), עם קולוש וז'וזיאן באלסקו
  • 1983: Tchao Pantin, (+ תסריט), עם קולוש ואנייס סוארל, עליו זכה קולוש בפרס סזאר לשחקן הטוב ביותר
  • 1986: Jean de Florette, (+ עיבוד של הרומן של מרסל פניול), עם איב מונטאן ודניאל אוטיי
  • 1986: Manon des sources, (+ עיבוד של הרומן מאת מרסל פניול), עם איב מונטאן, דניאל אוטיי ועמנואל ביאר
  • 1990: Uranus, (+ תסריט לפי רומן של מרסל איימה), עם ז'ראר דפרדייה ופיליפ נוארה
  • 1993: Germinal, (+ תסריט והפקה), לפי הרומן של אמיל זולא, עם מיו-מיו וז'אן קארמה
  • 1996: Lucie Aubrac, (+ תסריט), עם קרול בוקה ודניאל אוטיי
  • 1999: La Débandade, (+ תסריט ומשחק תחת שמו המקורי, Claude Langmann), עם פאני ארדן וקלוד בראסר
  • 2001: Une femme de ménage, (+ תסריט והפקה), עם ז'אן פייר בכרי ואמילי דקן
  • 2007: Ensemble, c'est tout

תסריטים ועיבודים לקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1961: Janine, מאת מוריס פיאלא (תסריט, דיאלוג, משחק)
  • 1972: L'Œuf, (עיבוד)
  • 1984: Blame it on Rio, בבימויו של סטנלי דונן; מושפע מתסריט סרטו של ברי "Un Moment d'égarrement"
  • 1985: Le Fou de guerre, (עיבוד צרפתי + הפקה)

הופעות בסרטים תיעודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1995: L'Univers de Jacques Demy - "עולמו של ז'אק דמי", סרט תיעודי לקולנוע
  • 2003: Claude Berri, le dernier nabab - "קלוד ברי, הנבאב האחרון", סרט תיעודי לטלוויזיה

סרטים בהם שיחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1953: Le Bon Dieu sans confession, בימוי: קלוד אוטן - לארה
  • 1954: Le blé en herbe, בימוי: קלוד אוטאן-לארה - בתפקיד ניצב
  • 1955: French Cancan, בימוי: ז'אן רנואר - בתפקיד ניצב
  • 1958: Les jeux dangereux, בימוי: פייר שנאל
  • 1959: J'irai cracher sur vos tombes, בימוי: מישל גאסט
  • 1960: Les bonnes femmes, בימוי: קלוד שברול
  • 1960: La Vérité, בימוי: אנרי-ז'ורז' קלוזו
  • 1961: La bride sur le cou, בימוי: ז'אן אורל ורוז'ה ודים
  • 1961: Les lâches vivent d'espoir, בימוי: קלוד-ברנאר אובר
  • 1962: הפרק "קמצנות" – L'Avarice, בימוי: קלוד שברול, בסרט Les sept péchés capitaux - "שבעת החטאים הקפיטליים"
  • 1964: Behold a Pale Horse, בימוי: פרד זינמן
  • 1965: Compartiment tueurs, בימוי: קונסטנטן קוסטה-גבראס - בתפקיד ניצב
  • 1966: La ligne de démarcation, בימוי: קלוד שברול - בתפקיד ניצב
  • 1981: Le roi des cons, בימוי: קלוד קונפורטס
  • 1983: L’homme blessé, בימוי: פטריס שרו (+הפקה)
  • 1990: Stan the Flasher, בימוי: סרז' גנזבור
  • 1994: La machine, בימוי: פרנסואה דופיירון
  • 1995: Les trois frères, בימוי: דידייה בורדון וברנאר קמפאן, (+הפקה)
  • 1998: Un grand cri d'amour, בימוי: ז'וזיאן בלסקו (בו שיחק תחת שמו המקורי, קלוד לנגמן)
  • 2001: Les Rois Mages, בימוי: דידייה בורדון וברנאר קמפאן (+הפקה) - בתפקיד ניצב
  • 2001: Va savoir, בימוי: ז'אק ריווט
  • 2002: Astérix & Obélix : Mission Cléopâtre, בימוי: אלן שאבה ( + הפקה)
  • 2003: Les clefs de bagnole, בימוי: לוארן באפי
  • 2004: Ils se marièrent et eurent beaucoup d'enfants, בימוי: איוואן אטאל (+הפקה)

הפקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1967: Marie pour mémoire, בימוי: פיליפ גארל
  • 1968: Oratorio for Prague, סרט תיעודי של יאן נמץ
  • 1970: L'Enfance nue, בימוי: מוריס פיאלה
  • 1973: Pleure pas la bouche pleine –בימוי: פסקל תומא
  • 1976: Je t'aime… moi non plus, בימוי: סרז' גנזבור (מפיק שותף)
  • 1977: Une histoire simple, בימוי: קלוד סוטה
  • 1979: Tess, בימוי: רומן פולנסקי
  • 1980: Inspecteur la Bavure, בימוי: קלוד זידי
  • 1982: Deux heures moins le quart avant Jésus-Christ, בימוי: ז'אן יאן
  • 1983: L'Africain, בימוי: פיליפ דה ברוקא
  • 1983: Banzaï, בימוי: קלוד זידי
  • 1983: La Femme de mon pote, בימוי: ברטראן בלייה
  • 1983: Garçon, בימוי: קלוד סוטה
  • 1985: Les Enragés, בימוי: פייר-ויליאם גלן
  • 1987: Hôtel de France, בימוי: פטריס שרו
  • 1988: À gauche en sortant de l'ascenseur, בימוי: אדואר מולינרו; הדב (L'ours), בימוי: ז'אן-ז'אק אנו
  • 1988: 26, בימוי: ז'אק דמי
  • 1988: La Petite Voleuse, בימוי: קלוד מילר
  • 1992: L'Amant, המאהב - בימוי: ז'אן ז'אק אנו
  • 1993: Une journée chez ma mère, בימוי: ז'אק שמינל
  • 1994: La Reine Margot, בימוי: פטריס שרו
  • 1994: La Séparation, בימוי: קריסטיאן ונסאן
  • 1995: Gazon maudit, בימוי: ז'וזיאן בלאסקו
  • 1996: Le Roi des aulnes, בימוי: פולקר שלנדורף
  • 1997: דידייה, בימוי: אלן שאבה
  • 1997: Arlette, בימוי: קלוד זידי
  • 1997: Le Pari, בימוי: זיזייה בורדון וברנאר קמפאן
  • 1998: Mookie, בימוי: ארווה פאליד
  • 1999: Astérix et Obélix contre César, בימוי: קלוד זידי
  • 1999: Mauvaise passe, בימוי: מישל בלאן
  • 2001: La Boîte – בימוי: קלוד זידי
  • 2001: Ma femme est une actrice, בימוי: איוואן אטאל
  • 2002: Amen, בימוי: קונסנטן קוסטה-גבראס
  • 2003: Le Bison et sa voisine, Dorine, בימוי: איזבל נאנטי
  • 2003: Les Sentiments, בימוי: נעמי לבובסקי
  • 2004: Ils se marièrent et eurent beaucoup d'enfants
  • 2004: San-Antonio, בימוי: פרדריק אוברטן
  • 2007: La Graine et le Mulet, בימוי: עבדל-לטיף קשיש
  • 2008: Bienvenue chez les Ch'tis, בימוי: דני בון

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הזקן והילד, פריז, 1967 (Le Vieil homme et l'enfant)
  • תתחתני איתי! תתחתני איתי!, ניו יורק, Marry Me! Marry Me!) 1969)
  • האדם עם קשרים, פריז, 1970 (Le Pistonne)

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתב העת "אקטואליטה ז'ויב" ("Actualité juive") מס' 1018, 20.3.2008, "העיקר על קלוד ברי" (l'Essentiel sur Claude Berri), מאת סנדרין שוורץ.
  • ז'אן לו פאסק (עורך), לקסיקון לארוס לקולנוע (Dictionnaire du cinéma - Larousse-Bordas), הוצאה לאור לארוס-בורדא, 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]