אמיל זולא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמיל זולא

אמיל זולאצרפתית: Émile Zola;‏ 2 באפריל 184029 בספטמבר 1902) היה סופר ופובליציסט צרפתי. זולא היה דמות בולטת בליברליזציה הפוליטית של צרפת. נחשב - יחד עם פלובּר - לאבי הזרם הנטוריאליסטי בספרות (תיאור סיפורי של החיים של הדמויות כפי שהם ללא ייפוי המציאות).

זולא נולד בפריז לאב שהיה מהנדס ממוצא איטלקי והתאזרח בצרפת. לאחר מות אביו, חיו הוא ואימו בדוחק בפרובאנס שבדרום צרפת, עד ששב בגיל 18 לפריז. זולא למד בבית ספר תיכון, אך נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

הוא קיבל עבודה במחלקת המכס, אולם לאחר חודשיים התפטר. בשנת 1862 החל לעבוד בהוצאת הספרים "אשט". בשנת 1864 פרסם את ספרו הראשון: "סיפורים לנינון".

ב-1866 התפטר מעבודתו בהוצאת הספרים והחל בכתיבה. הוא פרסם שורה של רומנים, שלא זכו להצלחה רבה. אחר כך החל לכתוב סדרה של רומנים בשם "רוגון מקר", על חייה של משפחה בתקופת הקיסרות השנייה. הספר השביעי בסדרה זו, שתיאר תמונה קודרת של מעמד הפועלים, פרסם את שמו. הוא היה הסופר הראשון, שפועלים הופיעו כגיבורים ראשיים ברומנים שלו. בין הספרים החשובים שלו "ננה" ו"ז'רמינל".

ב-1937 השחקן פול מוני גילם אותו בסרט הביוגרפי זוכה פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר "חייו של אמיל זולא".

פרשת דרייפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת דרייפוס
המאמר אני מאשים בעיתון ל'אורור מ-13 בינואר 1898
המצבה על קברו של זולא

בשנת 1898 יצא זולא ללחום את מלחמתו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדתו על לא עוול בכפו. אמיל זולא יזם את פעולותיו להוכחת חפותו מפשע של אלפרד דרייפוס בעקבות החומר שאסף בנושא הסופר היהודי ברנאר לזר Lazare. בשורת מאמרים הוכיח אמיל זולא כי אלפרד דרייפוס חף מפשע. ב-13 בינואר 1898, פרסם זולא בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו מכתב גלוי תחת הכותרת "אני מאשים" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות דין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס, (ציטוט מהמכתב - "אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון שהפר את החוק בהרשיעו נאשם על בסיס מסמך שנשאר חסוי. אני מאשים את בית הדין הצבאי השני שזיכה ביודעין אדם אשם"). כמאתיים אלף קוראים עיינו במכתב והוא השפיע השפעה לא מבוטלת. מכתבו עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון) והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, נמצא אשם ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. זולא נמלט לאנגליה, אולם לאחר פחות משנה הותר לו לחזור. בעקבות התערבותו בפרשה הוא איבד רבים מקוראיו, אולם לא פסק מלכתוב עד יום מותו.

זולא מת בפריז ב־29 בספטמבר 1902 מהרעלת פחמן חד-חמצני שנגרמה מחסימה בארובה. האשמות כי אויביו היו אחראים לכך מעולם לא הוכחו. זולא נטמן בבית העלמין של מונמארטר בפריז, וב-4 ביוני 1908 הועברו שרידיו לפנתאון.

בינואר 1998 ערך נשיא צרפת ז'אק שיראק טקס לציון יובל 100 שנה לפרסום כתבו של זולא "אני מאשים". כך אמר עליו שיראק:

בל נשכח את אומץ הלב של סופר דגול, אשר שם בכף את שלוותו, את תהילתו ואף את חייו, והעז לשאת את קולמוסו ולהעמיד את כשרונו לשרות האמת.

מספריו בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'החרבן ,רומן, תרגם ט. פאדובה, (תרע"ט) 1919

האדמה', רומן, תרגם מ. רבינזון, הוצאת שטיבל, תל אביב, ה'תרפ"ט 1929

עשרות מספריו של אמיל זולא תורגמו ללשון יידיש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]