המארה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המָארֶה (Le Marais, משמעות השם בצרפתית - "הבִּצָּה") הנו אזור בפריז, צרפת, שהיה בעברו הרובע היהודי ומעוז הבורגנות, וידוע כיום בעיקר הודות לחיי הלילה הערים של הקהילה ההומוסקסואלית שמתנהלים בו. המארה שוכן על הרבעים (arrondissement) השלישי והרביעי של פריז, שבגדה הימנית (Rive Droite) של העיר, כשהוא תחום ברחובות דה-טמפל (Rue du Temple) במערב, בולבר בומרשה (Boulevard Beaumarchais) במזרח וברטן (Rue de Bretagne) בצפון.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] מהשבחת הקרקע ועד לפיתוח
במאה ה-12 ניקה מסדר אבירי המקדש (Ordre du Temple) את אזור הביצות שמצפון לביצורים שבנה המלך פיליפ אוגוסט. מהמאה ה-16, ובמיוחד לאחר בניית הכיכר המלכותית (Place Royale) על ידי המלך אנרי הרביעי בשנת 1605 (שמה שונה אחר-כך לפלאס דה ווז'), הפך המארה לאזור המגורים האופנתי ביותר בפריז, ולרובע נהרו בני האריסטוקרטיה והחלו לבנות בו אחוזות מגורים (אוֹטֶל פָּרטיקוּליֶיה) מפוארות.
[עריכה] רובע האצולה
במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה התגוררו ברובע זה בני האצולה, שהלכו יחדיו למיסה בכנסיית סן-לואי הסמוכה (כיום שמה הוא כנסיית סן פול סן לואי).
מאדאם דה סבינייה, אשר התגוררה באוטל קרנוולה שבמארה, הלכה אף היא בקביעות למיסה בכנסייה בשביל להקשיב לדרשותיו המפורסמות של האב לואי בורדלו (Louis Bourdaloue). במקום ניתן היה לשמוע מוזיקה פרי עטם של גדולי המלחינים הצרפתים בני התקופה: מארק אנטואן שרפנטייה, אנדרה קמפרה (André Campra), ז'אן פיליפ ראמו ולואי מרשן (Louis Marchand).
[עריכה] סוחרים ובעלי מלאכה
לאחר עזיבת החצר המלכותית את פריז לטובת משכנה החדש שבורסאי, התדרדר האזור והוזנח. הבתים הפרטיים והחצרות עברו לידי בני המעמד הבינוני, פועלים, סוחרים ובעיקר בעלי מלאכה.
השיפוצים הגדולים של פריז, והשינויים האורבניים העמוקים בעקבותיהם, שהוביל במחצית המאה ה-19 הברון אוסמן, השפיעו אך מעט על אזור המארה. אי לכך, ניתן לראות היום באזור רחובות צרים באופן בלתי רגיל וסמטאות שאפיינו את פריז של טרום המהפכה. באזור ניצבים עדיין בתים מימי הביניים, כגון הבית בכתובת 3 Rue Volta שברובע השלישי, אשר נבנה בשנת 1292 ונחשב לעתיק ביותר בעיר.
לקראת סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הפך האזור שסביב רחוב רוֹזְיֶיה (Rue des Rosiers) לביתם של יהודים רבים שהגיעו ממזרח אירופה, שפתחו שם תעשיית ביגוד מקומית. המארה הפך, לפיכך, ליעד מרכזי עבור הנאצים בעת ששלטו בעיר בעת כיבוש צרפת. כיום ממוקמים מספר לוחות זיכרון בכניסה לכמה מבני ציבור, בתים ובתי-ספר, לציון זכרה של אותה תקופה ברבארית.
[עריכה] חזרה לאופנה
בשנת 1969 הפך שר התרבות של צרפת, הסופר אנדרה מאלרו, את המארה לאזור השימור הראשון של פריז, ותרם להפיכת המתחם לבית עבור מוזיאונים רבים, גלריות חשובות ואתרים היסטוריים שמורים. צו השימור אינו מאפשר לחנויות ולבית העסקים המתחלפים באזור לשנות את חזית הרחוב, וכך נוצרים שילובים קומיים כגון חנות נעליים שבחזיתה מתנוסס שלט של מאפיה.
[עריכה] המארה כיום
רחוב רוזייה הוא עדיין מרכז חשוב של הקהילה היהודית בפריז, ועל קירותיו ניתן לראות מודעות הקשורות לאירועים ולחגים יהודיים; ישנן חנויות ספרים המתמחות בספרות יהודית; ישנן כמה מסעדות ודוכנים המוכרות אוכל כשר, פלאפל ומוצרים מיוחדים לארוחות חג יהודיות.
בצפון המארה שוכנת הקהילה הסינית הוותיקה והדיסקרטית ביותר בפריז. שם גם שוכנת הכנסייה הסינית של פריז.
מאז שנות ה-80 של המאה העשרים גדלה הקהילה ההומוסקסואלית באזור, בעיקר סביב רחוב סן-קרואה-דה-לה-ברטונירי (Sainte-Croix de la Bretonnerie), שם ישנם כיום מועדונים, מסעדות, חנויות ספרים ובגדים, עבור חברי הקהילה.
אחד הרחובות המרכזיים, הארוכים ומעניינים ביותר במארה הוא רחוב דה-פרנק-בּוּרז'וּאָה (rue des Francs-Bourgeois), אשר יוצא ממרכז ז'ורז' פומפידו. לאורך מסלולו ממוקמים כמה מבתי המידות היפים של האזור, כמו גם המוזיאון לתולדות פריז שב"אוטל קרנוולה" והכיכר המפורסמת פלאס דה ווז'. הרחוב גם ידוע במגוון חנויות האופנה שבו.
[עריכה] אתרים מרכזיים
- פלאס דה ווֹז'
- בית הכנסת ברחוב פָּוֵוה (Pavée) מספר 10, שנבנה ב-1913 בסגנון אר-נובו על ידי האדריכל הקטור גימאר
- אוֹטל דה סולי ומוזיאון האורנז'רי
- בית ויקטור הוגו
- מוזיאון קרנוולה (Carnavalet), ביתה של מאדאם דה סבינייה בעבר וכיום מוזיאון לתולדות העיר פריז
- המוזיאון לאמנות יהודית
- המוזיאון לאמנויות והמקצועות
- הספרייה ההיסטורית של העיר פריז
- מוזיאון פיקאסו
- אוטל דה סֵן וספריית פורני (bibliothèque Forney)
[עריכה] ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל פריז | ||
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המארה |
