ראיון עם מתנקש
 | |
| כרזת הסרט | |
| מבוסס על | רצח קנדי |
|---|---|
| בימוי | ניל ברגר |
| הופק בידי |
דייוויד לוין בריאן קופלמן |
| תסריט | ניל ברגר |
| עריכה | בראד פולר |
| שחקנים ראשיים |
ריימונד ג'יי בארי דילן האגרטי |
| צילום | ריצ'רד רטקובסקי |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| חברת הפקה | Levien/Koppelman |
| חברה מפיצה | Magnolia Pictures |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה  |
| הקרנת בכורה | 9 במאי 2002 |
| משך הקרנה | 88 דקות |
| שפת הסרט | אנגלית |
| סוגה | דרמה; מותחן; מסתורין; פאונד פוטג'; מוקומנטריה |
| תקציב | $700,000 |
| הכנסות | $48,058 (12 בדצמבר 2002) |
| הכנסות באתר מוג'ו | interviewwiththeassassin |
| פרסים |
|
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
ראיון עם מתנקש (באנגלית: Interview with the Assassin[1]) הוא סרט דרמת מתח ומסתורין אמריקאי עצמאי משנת 2002 שביים ניל ברגר כסרט הביכורים שלו בקולנוע[2] על-פי תסריט שהוא עצמו כתב. הפיקו דייוויד לוין ובריאן קופלמן. בתפקידים הראשיים משחקים ריימונד ג' בארי ודילן האגרטי.
העלילה, המדמה סרט תיעודי, מבוססת על תאוריית קשר שנוצרה סביב רצח הנשיא קנדי ב-22 בנובמבר 1963, לאור עדויות אודות מתנקש נוסף שהיה על תלולית הדשא אחרי עיקול רחוב אלם ומחסן הספרים שממנו ירה לי אוסוואלד. הסרט זכה לביקורות חיוביות בדרך כלל, בעיקר בגין הדמות המשכנעת שגילם ריימונד בארי.
הסרט מצולם וערוך בטכניקת פאונד פוטג' שנועדה לשוות לצילום ממד עובדתי אותנטי, ולכן אין כלל כתוביות פתיחה וכותרות המציגות את הסרט, וכן אין מוזיקת פתיחה, רקע וסיום, אלא הפסקול כולל רק צלילים דיאגטיים הנובעים מההתרחשויות על המסך[3].
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רון קוֹבֶּלֶסְקִי (האגרטי) הוא צלם טלוויזיה מובטל המתגורר בסן ברנרדינו, קליפורניה, עם אשתו שרון ובתם הקטנה קארן. בשלהי חודש ספטמבר 2000 פונה אליו שכנו, וולטר פיטר אולינגר בן ה-62 (בארי), לשעבר צלף בחיל הנחתים של ארצות הברית, ומבקש להתוודות מול מצלמה על פשע שביצע לפני שנים רבות ולא דיבר עליו מעולם. כעת, וולטר מתוודה על פשעו מכיוון שהוא חולה סרטן ונותרו לו חודשים ספורים לחיות. רון חסר התעסוקה מסכים לצלם כתבה, מתוך כוונה למכור אותה כאשר וולטר יאשר את פרסומה.
וולטר מספר שהוא היה המתנקש השני שירה בנשיא קנדי מתלולית הדשא. לדבריו, הוא המקצוען שהרג את קנדי, ואילו לי אוסוואלד שעבד במחסן הספרים, היה רק שעיר לעזאזל טיפש שהופלל. כהוכחת מהימנות, וולטר מראה לרון את תרמיל הקליע ששמר בכספת בבנק. רון לוקח את התרמיל למומחה לבליסטיקה סטיבן ווּ המאשר ששנת ייצורו מתאימה לאותן שנים. רון משאיר את הקליע אצל סטיבן לבדיקות נוספות.
וולטר ממשיך ומספר שהוא נשכר למשימה על ידי ג'ון סימור שהיה מפקדו בנחתים, ומת זה מכבר. הוא לא יודע עבור מי עבד סימור ומה היו מניעי מזמין ההתנקשות, אך עשה זאת בקור רוח שחצני מתוך תחושת כוח, לדבריו. השניים טסים לדאלאס, שם משחזר וולטר למצלמה את תנועות שיירת הנשיא, את מעשיו שלו וכיצד הגיע למקום יחד עם סימור, שנתן לו רובה והודיע שיהיה מתנקש נוסף. בשלב מסוים הם נפרדו, נפגשו שוב אחרי הרצח, וולטר החזיר לסימור את הרובה ומאז לא ראה אותו. וולטר לא הכיר את לי אוסוואלד ולא היה ביניהם קשר, ואחרי הרצח הוא הסתתר כשבוע באוקלהומה לפני שחזר לביתו.
אחרי השחזור נכנסים וולטר ורון לחנות כלי ירייה, וולטר מצביע על רובה "מאוזר" דומה לזה שהשתמש בו לרצח, בוחר גם אקדח ומבקש מרון לשלם כי שמו שלו נמצא במאגרים מקוונים והוא לא יכול לרכוש כלי נשק. מהחנות הם נוסעים אל חוואי טקסני בשם ג'ימי ג'ונס, חברו לשירות הצבאי של וולטר, שמספר לג'ימי שרון מכין כתבה על היחידה שלהם שהתאמנה לרצוח את פידל קסטרו בעקבות כישלון הפלישה למפרץ החזירים. ג'ימי מפתיע את השניים ומספר שידוע לו שג'ון סימור בחיים, ומאחר שסימור הוא האדם היחיד שיודע מדוע נרצח קנדי ויכול לגבות את הסיפור, הם מחליטים לאתר אותו. וולטר ורון חוזרים לקליפורניה למחרת, ועל המשיבון של וולטר הם מוצאים הודעה שהשאיר אלמוני המאיים על וולטר לחדול ממעשיו. וולטר משוכנע שג'ימי ג'ונס מעורב בדבר, ומזהיר את רון שעכשיו יתחילו לרדוף אותם כמו בשנתיים שאחרי רצח קנדי, כאשר וולטר קיבל איומים חוזרים ונשנים ומצא את עצמו במנוסה מתמדת. אבל כעת הוא נחוש בדעתו לחשוף את הקנוניה. וולטר מוציא את האקדח שקנו בדאלאס ואת אקדחו הפרטי, ונותן את הרובה לרון לצורך הגנה עצמית.
בספרייה ציבורית, רון מאתר במאגר מקוון את פרטיו ותמונתו של סימור שמתגורר בנורפוק, וירג'יניה. בצאתו מהספרייה הוא מזהה אלמוני שעוקב אחריו, וכשהוא מגיע הביתה נודע לו שמישהו חיפש אותו בזמן שבבית היו רק בתו קארן והשמרטפית. רון מתקין בבית מצלמות אבטחה ומספר לשרון על הפרשה. היא נרעשת, אך רון מסביר שהכתבה יכולה להכניס להם כסף רב, אם הסיפור יתברר כנכון. בלילה נראית תנועה חשודה בחצר ביתם, אך הם לא מזהים במה מדובר. למחרת מתברר כי נעשה ניסיון לפגוע בגורדון, בנו של וולטר, שמבין שמדובר בניסיון השתקה. וולטר ורון נוסעים לבית אשתו לשעבר של וולטר כדי להזהיר אותה, אך וולטר מתחרט ונוסע מהמקום. מאוחר יותר, רון בא לבדו לראיין כביכול את האישה לכתבה. היא טוענת שוולטר היה ונשאר שקרן. לאור תשובותיה, רון חושד שהיא ידעה על מעשיו של בעלה לשעבר, והיא מסרבת להמשיך בראיון.
רון פונה לחוקר הפרטי גארי דיץ בווירג'יניה, שמאתר עבורו את הבית של סימור. השניים טסים לווירג'יניה, ולתדהמת רון, וולטר מראה לו שהצליח להבריח את האקדח למטוס. הם מגיעים לבית בנורפוק, שם מתגורר ג'ון סימור הבן שמספר שאביו על ערש דווי ומאושפז בבית החולים הצבאי בבת'סדה, מרילנד. בלילה, וולטר מזהה מחוץ למוטל שהם שוהים בו, אלמוני שצופה לעברם ממכונית עם לוחית רישוי של וירג'יניה. הוא יוצא להתעמת עם האיש, אך הלה בורח במכוניתו. וולטר בטוח כעת שג'ון סימור הבן הזהיר את אביו. למחרת הם הולכים אל החוקר הפרטי שמאתר את פרטי הרכב אשר שייך לשוטר בשם אלן דלבקיו. הם נוסעים לביתו של דלבקיו, וולטר מתנפל עליו ומכה אותו, לדבריו כדי "להעביר מסר", והם נמלטים תוך שרון מתרעם על שוולטר חיבל בסיכוי לפתור את התעלומה. הם נוסעים לבת'סדה, מוצאים את החדר שבו מאושפז סימור, וולטר מאיים עליו ודורש שיחשוף את נסיבות מעורבותו ברצח קנדי, אך סימור אומר לרון שוולטר חולה נפש ואושפז בעבר בבית חולים פסיכיאטרי. וולטר מגחך ועונה שאפשר לחדול מסיפורי הכיסוי מאחר ששניהם, וולטר וסימור, ממילא גוססים. הוא מבקש מרון להשאירו ביחידות עם סימור, ובצאתו מהחדר הוא אומר שסימור מת, אולם לא מידיו של וולטר.
כעת, אין להם מי שיגבה את הסיפור, אך וולטר אומר שיש עוד הוכחה אחת שנמצאת בוושינגטון הבירה, ואין ברירה אלא לנסוע לשם, ולדבריו רון יהיה מאושר. בוושינגטון, וולטר נעלם ליום שלם, חוזר לבוש בחליפה ועניבה ומסביר לרון שהוא "טיפל בכמה דברים". אבל בינתיים, רון התקשר לאשתו לשעבר של וולטר שאישרה שוולטר היה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי בשלהי שנת 1963, ולא סביר שהוא היה בדאלאס בזמן רצח קנדי, אך וולטר טוען שזה היה רק סיפור כיסוי להיעדרותו מהבית. רון לא מאמין לו ומטיח בו שהוא משוגע ושקרן שגרר אותו לרדוף אחרי סיפור מופרך. וולטר דוחק בו לבוא איתו "לראות את האמת", ולוקח אותו לבית מלון שבו צפויה להתקיים מסיבת עיתונאים עם הנשיא הנוכחי. וולטר מחזיק בתעודת עיתונאי גנובה, ומשיחתו עם אנשי האבטחה במקום, מתברר שהוא היה שם קודם לכן. הוא מכניס את רון לאולם בתור הצלם שלו, וכשהפמלייה נכנסת, וולטר נדחק קדימה תוך שהוא מחייך לעבר רון. לפתע רון מבין שוולטר מחזיק אקדח ומתכוון להתנקש בנשיא, והוא צועק "יש לו אקדח!". איש לא מבין מהיכן באה הצעקה, ובמהומה שמתחוללת, וולטר מצליח להתחמק מהמקום. כשרון יוצא לרחוב, הוא רואה ששוטרים מצאו בפח אשפה את האקדח שוולטר השליך. מכיוון שהאקדח רשום על שמו של רון, הוא נמנע מלפנות למשטרה, ומחשש שוולטר אורב לו ליד מכוניתם ובדאגה לשלום משפחתו, הוא נוסע במונית לשדה התעופה וחוזר לקליפורניה בליל 30 באוקטובר 2000.
בבוקר, רון מצלם את עצמו מסביר תוך בכי שברצותו לחשוף את האמת, מצא את עצמו מסובך בפשע. בעודו מתכוון להתקשר ל-FBI, וולטר מתפרץ לבית כשאקדח בידו ומאיים על רון למסור לו את קלטות הווידאו שצילם, מכיוון שחייהם בסכנה אם יסרב. שרון נמלטת מהבית עם קארן, רון בורח לחדר השינה, לוקח את הרובה שקנו בדאלאס, ויורה בוולטר למוות.
בסצנת הסיום, רון נמצא בכלא וממתין למשפטו, וכתב טלוויזיה מראיין אותו. רון מסביר לגבי הריגת וולטר אולינגר, שהוא יטען להגנה עצמית, אך התובע מאשים אותו בקשירת קשר לביצוע פשע. רון יודע ש"מלבישים" עליו תיק אף שהרשויות יודעות שאין אמת בדבר, ואין לו סיכוי להיחלץ מהתסבוכת. לפי כתוביות הסיום, רון נשפט לשלוש שנות מאסר בעוון קשירת קשר, נרצח בכלא בדקירות סכין ב-8 במאי 2001, אך לא נעצרו חשודים במעשה. קליע התרמיל שנשאר אצל סטיבן וו הוחרם ונרשם כראיה במשפט, אך נעלם והוכרז אבוד.
ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שחקנים | דמויות |
|---|---|
| ריימונד ג'יי בארי (אנ') | וולטר אולינגר |
| דילן האגרטי | רון קובלסקי |
| רנה פאיה | שרון קובלסקי |
| דארל סנדין (אנ') | ג'ון סימור האב |
| קייט ויליאמסון (אנ') | אשתו לשעבר של וולטר |
| קלסי קמפר | קארן קובלסקי |
| דניס לאו | סטיבן וו |
| ג'ארד מק'ביי | ג'ימי ג'ונס |
| ג'ק טייט | ג'ון סימור הבן |
| ניקולאס מייז | גארי דיץ |
| קריסטל ח'ליל (אנ') | שמרטפית |
| ג'יימס הייזר | אלן דלבקיו |
| ליליאס וייט | אחות בבית חולים |
הפקה והפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניל ברגר סיפר שהרעיון לתסריט עלה אצלו בעקבות הסיפור הבא: עשור קודם ליציאת הסרט, כקולנוען צעיר בוגר אוניברסיטת ייל, ברגר נסע לכנס במוזיאון המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט בפרדריקסבורג, טקסס, כדי לאסוף סיפורים של טייסי קרב ממלחמת העולם השנייה. בשבתו בבר, אדם קשיש שאל אותו למעשיו במקום, וברגר ענה שהוא עיתונאי. או אז, סיפר לו האיש שהוא מכיר מישהו שהיה מעורב ברצח הנשיא קנדי. ברגר שאל אותו כמה שאלות, אבל האיש לא הגיב, קם ויצא. ברגר לא האמין לדברים, אבל הפגישה הזו טרדה את מנוחתו מאז[4].
הסרט צולם במצלמת וידאו דיגיטלית ביתית באתרים אותנטיים (On location), בתקציב של 700,000 דולר[5]. כמה דקות אחרי תחילת הסרט מופיעות חמש תמונות מהסרטון שצילם אברהם זפרודר בעת הרצח. ניל ברגר הסביר את מיעוט התמונות מהסרט של זפרודר בכך שהתמונות היו יקרות מאוד, ורוב התקציב הוצא על רכישת הזכויות על חמש התמונות האלה[5].
הקרנת הבכורה התקיימה ב-9 במאי 2002 במסגרת פסטיבל הסרטים טרייבקה, והסרט יצא בתפוצה מצומצמת לבתי הקולנוע בארצות הברית ב-15 בנובמבר באותה שנה[6]. ההכנסות בבתי הקולנוע הסתכמו ב-48,058 דולר[7]. ב-17 ביוני 2003 יצא הסרט לצפייה ביתית בפורמט DVD ובהזרמת מדיה[8].
ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאגר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes קיבל הסרט ממוצע 66% של ביקורות חיוביות מתוך סך 58 ביקורות, שסיכומן היה שבארי מבהיל באופן משכנע בדמות המתנקש המעיד על עצמו[8]. באתר Metacritic קיבל הסרט ציון 60 על בסיס 23 ביקורות, מתוכן 12 ביקורות חיוביות, 10 מעורבות, וביקורת שלילית אחת[9].
בעקבות הקרנת הבכורה, כתב העת "וראייטי" הגדיר את הסרט כפוטנציאל להיות "פרויקט המכשפה מבלייר של חובבי הקונספירציות", ואילו כתב העת "Filmmaker" כלל את ברגר ברשימת 25 הפנים החדשות של הסרטים העצמאיים[4]. וולטר דוקינס כתב שהופעתו של בארי מבריקה בתפקיד הנחת לשעבר הבלתי צפוי אך מחושב, וברגר עושה עבודה נפלאה כדי להחזיק את הצופים במתח לגבי הניסיון להבין אם אולינגר הוא אדם לגיטימי[10]. ג'יי. אר. ג'ונס הגדיר את הופעתו של בארי "מהממת" וסבר שמדובר בסיפור מתח סוחף ומדויק. ג'ונס הוסיף שלא ברור לו אם ברגר חשף את הפרנויה של האמריקאים או ניצל אותה, אבל לא תהיה זו אשמתו, אם אנשים יעדיפו להאמין לסרט מאשר לדוח ועדת וורן[2].
סקוט טוביאס הביע את דעתו, שעל אף ש"ג'יי. אף. קיי - תיק פתוח" של אוליבר סטון הצליח לקעקע את תאוריית המתנקש היחיד עד כדי חוסר סבירות, ניל ברגר מצליח בחוכמה להציג השערה נגדית שנראית אפשרית יותר מהרעיון של סטון, גם אם היא בדיונית לחלוטין. טוביאס מציין שעם צורת דיבור נכלולית ואדישה באופן מצמרר, הופעתו של בארי מחזיקה את הסרט הרבה אחרי שהנחת היסוד מוצתה, הוא מעניק תוכן עגמומי ופרנואידי משכנע לפרופיל הפסיכולוגי שברגר בנה, והשחצנות שלו יכולה להלום את האיש שרצח את קנדי, כמו גם את מי שיעמיד פנים שהוא הרוצח. אך חרף היות הסרט מיומן וחכם, טוביאס סבור שהוא לא ממצה את הגימיק באופן שמהווה תגובה רצינית לאירוע ההיסטורי והשלכותיו[11]. דן לייברגר כתב שבהפקה צנועה, היוצרים הצליחו להעמיד סרט שיכול לעורר קנאה ב"מכשפה מבלייר", ולעומת הסרט הנוצץ ועמוס הכוכבים של סטון, עוצמתו של "ראיון עם מתנקש" נובעת דווקא מפשטותו, מאחר שהסגנון התיעודי כביכול מסתורי יותר משום שלרוב הוא לא נראה מאולץ או תיאטרלי, כלל לא מורגש שבארי והאגרטי הם שחקנים, ומצלמת הווידאו הדיגיטלית הידנית מעניקה לסרט ממד הגיוני של ספונטניות מבלי להיות תזזיתית. עם זאת, מעט מזמן המסך הנמרץ הולך לאיבוד, כי בשלב מסוים קשה להחליט מי מפחיד יותר: וולטר, או האנשים חסרי הפנים שמאחוריו[12].
לדעתו של דייוויד קורניליוס, זה היה יכול להיות מותחן מצוין, אבל ניל ברגר כשל ביצירת אשליה שמדובר בתיעוד אמיתי, עם דיאלוגים מאולצים ולא טבעיים, עלילה שנפתחת בצורה מגושמת, דמויות נוחות שמאולצות לתוך התמונה ברגע המתאים, ומשחק שלא נראה כמו התנהגות טבעית של אנשים במצב הנתון[13]. אן הורנדיי כתבה ב"וושינגטון פוסט" שהסרט מתחיל כהרהור מבטיח על אחת האובססיות הגדולות ביותר של אמריקה, אך מסתיים כתעלול קולנועי חלש. למרות הופעה אמינה של בארי בתפקיד המשוגע או הגאון הרצחני, השימוש בסגנון המוקומנטריה השחוק מתברר כגימיק[14].
פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ניו יורק (אנ') 2002 זכה "ראיון עם מתנקש" בשלושה פרסים: הסרט הניסיוני הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר (ברגר) והשחקן הטוב ביותר (בארי)[5], ובפסטיבל הסרטים של וודסטוק (אנ') 2002 הסרט זכה בפרס חבר השופטים לסרט הטוב ביותר[15]. כמו כן, זכה הסרט בפרס הקולנוע בפסטיבל הסרטים של אביניון 2003[15].
בטקס הענקת פרסי אינדפנדנט ספיריט 2003 קיבל הסרט שלוש מועמדויות: הסרט הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר (ברגר) והצילום הטוב ביותר (ריצ'רד רטקובסקי)[15].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"ראיון עם מתנקש", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"ראיון עם מתנקש", באתר AllMovie (באנגלית)
"ראיון עם מתנקש", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"ראיון עם מתנקש", באתר Box Office Mojo (באנגלית)- "ראיון עם מתנקש", באתר Metacritic (באנגלית)
"ראיון עם מתנקש", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
"ראיון עם מתנקש", קדימון הסרט באתר יוטיוב
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בתרגום מדויק לעברית: ראיון עם המתנקש.
- ^ 1 2 Jones, J.R. Interview With the Assassin . Chicago Reader. Retrieved March 26, 2019.
- ^ What are Found Footage Films?. Found Footage Critic. Retrieved march 27, 2019.
- ^ 1 2 Wilonsky, Robert (September 26, 2002). Dead On. The Pitch.
- ^ 1 2 3 Vågnes, Øyvind (2011). "Zaprudered: The Kennedy Assassination Film in Visual Culture". University of Texax Press, USA. ISBN 978-0-292-73551-4. p. 182
- ^ Interview with the Assassin (2002). IMDb. Retrieved March 26, 2019.
- ^ Interview with the Assassin. Box Office Mojo. Retrieved March 26, 2019.
- ^ 1 2 INTERVIEW WITH THE ASSASSIN. Rotten Tomatoes. Retrieved March 26, 2019.
- ^ Interview with the Assassin 2002. Metacritic. Retrieved March 26, 2019.
- ^ Dawkins, Walter (May 14, 2002). Interview .. with the Assassin. Variety.
- ^ Tobias, Scott (November 22, 2002). Interview With The Assassin. AV Club.
- ^ Lybarger, dan (November 22, 2002). Interview with the Assassin Review. nitrate Online.
- ^ cornelius, David (May 12, 2004). Interview with the Assassin - "Neat idea, horrible execution... pardon the pun.". eFilm Critic.
- ^ Hornaday, Ann (November 22, 2002). 'Assassin': Grassy Null. Washington Post.
- ^ 1 2 3 Interview with the Assasin (2002) Awards. IMDb. Retrieved March 26, 2019.