דמות

דמות היא כל אחד מן המשתתפים שעוצב ואופיין על ידי המחבר ביצירה. דמות כזו שנוצרה בסיפור, במחזה או בשיר הסיפורי קרויה דמות ספרותית, בסרט קולנוע דמות קולנועית, וכאשר נוצרה בסדרת טלוויזיה (לרבות אנימציה), היא קרויה דמות טלוויזיונית. התהליך של פיתוח ויצירת הדמות נקרא אפיון.

סוגי דמויות

נהוג להבחין בין דמויות ראשיות ומשניות:

• הדמות הראשית הדמות שמופיעה הכי הרבה בסיפור, היא זוכה להבלטה ביצירה, והיא מעסיקה במעשיה, בגורלה ואף בעולמה הפנימי את תשומת לבו של הקורא ולעתים גם מעוררת רגשי אהדה והזדהות מצדו.

• הדמות המשנית היא הדמות שמופיעה הכי פחות בסיפור, היא מיועדת בעיקר לסייע לשאר מרכיבי הסיפור, ובכללם גם לדמויות הראשיות במישורים שונים, כגון: הנעת האחרונים לפעולה ובאפיונן באופנים שונים. דמויות משניות מסייעות גם בבניית הרקע החברתי והאנושי המשמש כבמת הסיפור, ולעתים עושה בהן המספר שימוש כדי להציג את הסיפור באופן הרצוי לו (ואז ניתן לדבר על הפונקציה של הדמות).

• דמות עגולה היא דמות מורכבת ובעלת תכונות רבות. בדרך כלל היא דמות דינמית שעוברת שינוי והתפתחות. לפחות שתי תכונות שלה סותרות ושונות זו מזו.

• דמות שטוחה היא דמות פשוטה שלרוב נבנית סביב תכונה אחת בלבד. לפעמים היא בעלת תכונות רבות, אך הן מאותו הסוג. הדמות השטוחה כפופה לתכונתה ולא מתפתחת.

• דמות טובה (פרוטגוניסט) היא דמות הגיבור שמצילה את המצב והיא טובת לב, נלחמת באנטגוניסט שמפריעה לה.

• דמות רעה (אנטגוניסט) היא דמות האויב והיריב שעושה רוע לגיבור, מתנגדת ונלחמת בפרוטגוניסט ומפריעה לה.

עיקר ההבדל בין הדמות הראשית למשנית הוא בעיצוב הנרחב של עולמו הפנימי של הראשון, בעוד האחרון, על פי רוב, אינו זוכה לו. בעוד שהדמות הראשית שקועה בלבטים פנימיים, בפעילות חיצונית או פנימית אינטנסיבית, מגלה קווי אופי מובהקים ואיכויות אנושיות ייחודיות, מתפתחת ועוברת תמורות שונות - זו המשנית, בניגוד לראשית, נוטה להיות "שטוחה" מבחינת העומק הרגשי, תמורות הנפש והלבטים הפנימיים, לפחות עד כמה שהללו נחשפים בפני הקורא.

אפיון הדמות

הדמות היא פרי יצירה בדיוני. לכן מניחים שכל פרט הקשור לדמות אינו מקרי, אלא נבדה על ידי הסופר משום שהוא חשוב ומשמעותי להבנת העלילה ולהתפתחותה. תהליך פענוח הדמות דומה לתפקיד הפסיכולוג או החוקר: על מנת לנסות ולגלות את ה"אישיות" של הדמות ביצירת הסיפורת, יש לאסוף פרטים מתוך הטקסט, ובעזרתם לנסות לאפיין את הדמות הספרותית.

בטקסט הפרוזאי ישנם שני סוגים של פרטים הקשורים לדמות:

1. ציון ישיר של המספר בנוגע לתכונות האופי של הדמות, כמו בסיפור "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון, בו מזכיר המספר שהרוכל הוא "תמים וקל דעת".
2. ציון של פרטים, שמתוכם באופן עקיף יכול הקורא להסיק לגבי תכונות האופי של הדמות. פרטים כגון: הרקע של הדמות, מראה חיצוני, דרכי התנהגות עם דמויות אחרות, תיאור חיי הנפש שלה, כגון חלומות, מחשבות, מוטיב מנחה ועוד. לדוגמה: בסיפורו של עגנון, "האדונית והרוכל", הנהנתנות של הרוכל, יהודי דתי, גורמת לו לבצע עבירות דתיות, כמו אכילת בשר לא כשר או משכב עם נוצרייה. התנהגות זו מחזקת את דברי המספר שציין שאותו רוכל הוא "קל דעת".

שילוב של בדיון ומציאות

הדמות היא בדרך כלל בדיונית, שנבראה על ידי מחבר הסיפור. לעתים נכתב הסיפור כרומן מפתח - אף שהשמות המופיעים בו בדיוניים, ניתן לזהות מאחורי מעשי הדמויות אנשים בשר ודם שאליהם רמז המחבר.

במקרים אחרים משולבים ביצירה הבדיונית אנשים ממשיים. ספרו של גיירמו מרטינס, "רציחות נוסח אוקספורד", כולל עלילה בדיונית וגיבורים בדיוניים, אך מסופר בו שאחדים מהגיבורים נוסעים לקיימברידג' כדי לשמוע את הרצאתו של אנדרו ויילס על ההוכחה שמצא למשפט האחרון של פרמה, ואחד מגיבורי הספר מביע חשש לחייו של ויילס, עקב סדרת רציחות שהתרחשה באוקספורד. בניגוד לכל שאר גיבורי הסיפור, אנדרו ויילס הוא מתמטיקאי נודע, שאכן הציג ביוני 1993 את הוכחתו בהרצאה שנתן בקיימברידג'. בסרט שהופק על פי הספר, "רציחות באוקספורד", הוחלפה דמותו של ויילס בדמות בדיונית, המוכיחה משפט בדיוני, "המשפט האחרון של בורמאט".

ראו גם

• פרוטגוניסט
• אנטגוניסט
• גיבור

לקריאה נוספת

• יוסף אבן, מילון מונחי הסיפורת, הוצאת אקדמון
• אשר א' ריבלין, מונחון לספרות, הוצאת ספרית פועלים
• עזריאל אוכמני, לקסיקון מונחים ספרותיים, הוצאת ספרית פועלים