רוברט פרנק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רוברט פרנקאנגלית: Robert Frank; נולד ב-9 בנובמבר 1924) הוא צלם, צלם קולנוע ובמאי יליד ציריך שבשווייץ, הנחשב לאחת מהדמויות הבולטות והמשפיעות ביותר על הצילום האמריקאי במחצית השנייה של המאה ה-20.

ביוגרפיה - תחילת חייו ותחילת עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט פרנק נולד למשפחה יהודית עשירה בשווייץ. אמו, רוזה, הייתה שווייצרית מלידה, אך אביו, הרמן, הפך לחסר זהות (לא קשור לאף מדינה) לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז הפך לאזרח שווייצרי. למרות שפרנק ובני משפחתו נשארו בטוחים בשווייץ במהלך מלחמת העולם השנייה, האיום של כיבוש שווייץ בידי הנאצים השפיע על תפיסת עולמו של פרנק, שהתבטאה ברגישותו לגילויי אפליה וגזענות שמצא בארצות הברית.

פרנק החל ללמוד צילום בציריך, ובגיל שמונה עשרה כבר החל לעבוד כצלם מקצועי. הוא עבד כאסיסטנט בסטודיו של צלם מקצועי קפדן, שעבד על ספר תמונות נוף מרהיבות מפינלנד. "ספר זה", טען לימים, "גמר לי את עניין השלמות לכל החיים".‏‏‏[1]

ב-1946 נסע פרנק על אופנועו לפריז, בתקווה להפוך לצלם פרילנס בעיר. למרות שאהב את צרפת, לא מצא בה עבודה, וב-20 בפברואר 1947 היגר לארצות הברית. בניו יורק התקבל לעבודה כצלם מיד עם הגעתו לארצות הברית והחל לעבוד אצל אלכסיי ברודוביץ' כצלם אופנה במגזין האופנה הארפר'ס בזאר. באותה השנה, קנה פרנק מצלמת לייקה 35 מ"מ ומצלמת רוליפלקס 6X6 עם עדשה כפולה, איתן, טוען פרנק, הוא מצלם עד היום. ב-1947 הפסיק פרנק את עבודתו ב"הרפרס בזאר" ועבד כפרי-לאנסר במגזינים שונים כמו ווג ופורצ`ן. ב-1948 צילם בפרו ובוליביה ופרסם ספר צילומים ממסעותיו. פרנק יצר ספר יד מהצילומים שנעשו בפרו, וחזר לארצות הברית בשנת 1950.

ב-1950, אחרי ביקור ארוך באירופה חזר לניו יורק. באותה תקופה הכיר את הצלם אדוארד סטייכן שהזמין אותו מאוחר יותר להשתתף בתערוכת הצילום המפורסמת "משפחת האדם". פרנק התחתן עם האמנית מרי לוקספייסר ולאחר הולדת בנם פבלו, עברו להתגורר בפריז. הוא צילם בפריז, לונדון וספרד פרויקטים שונים עד חזרתו לניו יורק ב-1953. לאחר שהיה לאירופאי הראשון שזכה במלגת גוגנהיים היוקרתית ב-1955, יצא פרנק למסע בן שלוש שנים ברחבי ארצות הברית. התוצאה הייתה אוסף צילומים שמבטאים ביקורת נוקבת ביחס לחברה האמריקאית של אותן שנים. הצילומים נערכו כספר "THE AMERICANS", שיצא לאור לראשונה בהוצאה צרפתית ב-1958, משום שהוצאות ספרים בארצות הברית התקשו לקבלו. באותה שנה יצר פרנק סדרת צילומים דרך חלון של אוטובוס בניו יורק, הכריז כי זהו פרויקט הצילום האחרון שלו ועבר לעשיית סרטי קולנוע ומאוחר יותר סרטי ווידאו ביתיים.

בשנת 1957, בזמן שצילם פרנק את צילומיו האחרונים לגוף העבודה "האמריקאים", נסע לוושינגטון הבירה לצלם את כניסתם של אייזנהאואר וניקסון לתפקיד נשיא ארצות הברית וסגנו. פרנק הוקסם מכל סממני הכוח בעיר וצילם את כל המוניומנטים הלאומיים שנמצאים בבירה, את האנשים המרתקים שפגש ברחובות ועניינו אותו ואת אנשי הבירוקרטיה והשלטון. כמו רבים אחרים, יצא לו לבקר בגלריה הלאומית לאמנות (National Gallerry of Art), כנראה כדי לראות אם גם האמנות של המדינה בה הוא נמצא עכשיו, גם היא סובבת רעיונות פוליטיים, כלכליים וצבאיים. הוא צילם מבקרים שיושבים במוזיאון ואנשים שנחים ונרגעים ליד המזרקה שבמוזיאון.

במהלך שנות ה-50, רוברט פרנק הפך לצלם מכובד מאוד בארצות הברית, וצילומיו הפכו להיות פופולריים מאוד בקרב קליקות שאהבו לשמור על ראית המצב, כביכול, כלפני מלחמת העולם. עם הצילומים האלו שלו, פרנק הגדיר מחדש את האייקונים של ארצות הברית. למרות שפרנק היה בהתחלה אופטימי לגבי ארצות הברית, הוא עבר במהירות לפרספקטיבה שונה כאשר התעמת עם קצב החיים האמריקאי ומה שהוא ראה כיותר מידי שימת דגש בחייהם של האמריקאים על כסף. עכשיו הוא ראה את אמריקה בתור מקום שומם שתר רק אחר כסף ובצע, פרספקטיבה אשר באה לידי ביטוי בצילום של פרנק. לראייתו של פרנק, תיבות נגינה, דיינרים, תחנות דלק ואפילו הכביש אספלט עצמו הפכו לאינדקס על החיים המודרניים של האמריקאים, מאשר הנוף המלאכותי שפעם אפיין את ארצות הברית, יותר מכך, פרנק יצר פורטרט שוטף ומאולץ של אמריקה וגופי הצילומים והסרטים של פרנק מהתקופה הזו המשיכו לשבור את כל החוקים והמוסכמות במהלך העשורים האחרונים. העבודות הביוגרפיות הללו של פרנק הביאו בפני הצופים את המסע האישי שלו, את יחסיו עם משפחתו וחבריו ואת החיבור שלו עם הסביבה הפיזית בה הוא נמצא.

בשנות ה-70 צילם פרנק ביפן ספר על פרחים בשם "FLOWER IS" עם הפטרון היפני שלו קזוהיקו מוטומורה. גוף העבודות הזה לעולם לא פורסם מחוץ ליפן ורק 500 עותקים הודפסו מהספר. הספר הזה הוא סוג של אנדרטה לביתו של פרנק, אנדראה, אשר מתה בתאונת מטוס בגואטמלה בשנת 1974. הספר מכיל צילומים של מוכרי פרחים, פרחים, שוקי פרחים ואנשים שקונים פרחים בשנים 1949-1951 בפריז.

המעבר מצילום לקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר לקולנוע התרחש כדבריו לאחר שהגיע למבוי סתום בצילום שלא איפשר לו לבטא יותר את מה שרצה להגיד. עשיית הסרטים גם שיחררה אותו מהתפקיד של צלם הסטילס – הצופה הבודד. סרטו הראשון, PULL MY DAISY, סרט ניסיוני עצמאי, נעשה בשיתוף עם הסופר ג`ק קרואק והמשורר אלן גינסבורג, ומהווה מעין תיעוד של תרבות הביטניקים.

ב-1965 התחיל פרנק לעבוד על סרטו הארוך הראשון ME AND MY BROTHER, אותו ביים וצילם. הסרט עוקב אחר ג`וליוס, אחיו הסכיזופרן של המשורר פטר אורלובסקי.

ב-1969 יצר פרנק את הסרט CONVERSATIONS IN VERMONT. בסרט, שנעשה בשנה בה נפרד מאשתו, ניסה לשוחח עם ילדיו, אנדריאה ופבלו, על חייהם, תוך שיטוט בצילומים ובקונטקטים של עבודותיו.

בשנת 1970 עבר פרנק לגור בחווה בנובה סקושה קנדה עם האמנית ג`ון ליף. עד אמצע שנות ה-70 לימד באוניברסיטאות שונות בארצות הברית וקנדה. פרנק הוזמן לתעד מסע הופעות של הרולינג סטונס ברחבי ארצות הברית ובשיתוף עם דני סימור יצר את הסרט COCKSUCKER BLUES. הסרט הכולל סצינות שימוש בסמים ואורגיות קבוצתיות נאסר להקרנות פומביות על ידי הרולינג סטונס.

בזמן שבין עשיית סרטים חזר פרנק לצלם. עבודותיו, שצולמו בעיקר עם סרטי פולורואיד שחור-לבן נגטיב-פוזיטיב, מאופיינות בכתיבה על הנגטיבים והוספת מילים לתמונה. המהלך הזה נעשה כדבריו בהשראת הסרטים על מנת להוסיף תנועה לדימוי.

ב-1974 נהרגה אנדריאה, בתו של פרנק, בגיל 21, בהתרסקות מטוס בגואטמלה. באותה שנה נרצח דני סימור, שעבד עם פרנק על מספר סרטים, על ידי סוחרי סמים. הסרט LIFE DANCES ON המוקדש לזכרם הוא יומן על החיפוש שלו אחר המתים בשגרת החיים.

ב-1975 התחתן פרנק עם ג`ון ליף והמשיך את מסע הדילוגים בין החיים המהירים בניו יורק לחיי השלווה בקנדה. בשנה זו צילם את הסרט KEEP BUSY בנובה סקושה, בהשתתפות שכנים וחברים בשילוב עם שחקנים.

ב-1982 יצר פרנק סרט דוקומנטרי בשם THIS SONG FOR JACK המנציח 25 שנה לפרסום ספרו של קרואק ON THE ROAD. הסרטים האלה ועוד רבים נוספים, כמו גם מכלול עבודתו האמנותית, נותנים ביטוי לחיפוש הבלתי פוסק של רוברט פרנק אחר מהות החיים, תוך מגע כנה בכאב האנושי לצד אהבת החיים. ב-1990 תרם רוברט פרנק את אוסף צילומיו ל-NATIONAL GALLERY OF ART בוושינגטון, הכולל נגטיבים, קונטקטים, עבודות והדפסות מתערוכות.

רוברט פרנק והגלריה הלאומית בוושינגון הבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1990, שלושים שנים לאחר שביקר בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון הבירה, חזר לשם עם מתנה למוזיאון - גוף עבודותיו. פרנק העניק למוזיאון עבודות שלו שכללו גופי עבודות מודפסים מתערוכות אשר הציג בהן, גוף עבודות מודפס בשם "Black and white things" וכמות נכבדה מאוד של נגטיבים ודפי קונטקט שנעשו לפני שנות ה-70. סך הכול נתן פרנק למוזיאון מעל 1,000 מעבודותיו. כדי להודות לפרנק על נדיבותו הרבה, הציע המוזיאון לרכוש את ספר עבודותיו משנת 1989 על הספר "The Lines Of My Hand", שהוא מקבץ גוף עבודות של פרנק מתחילת דרכו בשווייץ משנות ה-40 ועד שנות ה-80. בחודש מאי 1994, פרנק תרם פעם נוספת גוף עבודות למוזיאון וגם חומרי גלם אשר השתמש בהם בצילומיו ובעבודתו. כל המתנות הללו אשר העניק פרנק למוזיאון יחד עם גוף העבודות שקנה המוזיאון ב-1990 (המוזכר פה למעלה) נותן פרספקטיבה ותובנה על צורת חשיבתו של פרנק, סגנון העבודה שלו. כל עבודותיו עדיין שייכות לגלריה הלאומית בוושינגון הבירה ומוצגות שם.

ארל א. פאוול, מנהל המוזיאון בזמן יציאת התערוכה של עבודותיו של פרנק כתב עליו: "התערוכה של רוברנט פרנק, יוצאים החוצה (Moving out) חוגגת את התרומה הנהדרת ומחפשת אחר התפתחות האמן האמריקרי הנהדר הזה. הטבע המהפכני שעשתה עבודתו "The Americans" והשפעתה מרחיקת הלכת, היא נכס היסטורי, אמנותי לאמריקה ומטילה צל כבדעל כל מי שניסה לפני ואחרי ליצור מפה של החברה האמריקאית. התערוכה הזו מראה מה המריץ את פרנק בעבודותיו כל השנים".

בעקבות תרומה זו של פרנק למוזיאון, המוזיאון הציג מונוגרפיה רטרוספקיבית על עבודתו. מתוך ביקורות על עבודתו: המונוגרפיה שלו לא קונבנציונלי-כל מה שהוא עושה נראה מלוכך, כמו סוג של וידוי, נאמר על המונוגרפיה. פרנק לוקח גופי עבודות, מוציא אותם מהקונטקסט המקורי שלהן, ונכשל בלתת להן קונטסט חדש. נראה כי אישיותו של האמן היא מעניינת לא פחות מגוף עבודותיו, מה שלא קורה לעתים קרובות.

רוברט פרנק בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1986 הגיע פרנק לתל אביב והעביר סדנת צילום יחד עם המשורר אלן גינסברג בבית הספר "קמרה אובסקורה".

ציטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

"כאשר אנשים יסתכלו על התמונות שלי אני רוצה שהם ירגישו את הדרך אותה הם עושים כאשר הם רוצים לקרוא שורה של שיר פעמיים."‏‏‏[2]

Cquote3.svg

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Alexander, Stuart. – Robert Frank: A Bibliography, Filmography, and Exhibition Chronology 1946-1985.
  • Frank, Robert. – Robert Frank: Storylines (Turtleback)
  • Frank, Robert. – Twenty-four Photographs. In: Corina Caduff and Reto Sorg (Ed.): Nationalliteraturen heute – ein Fantom? Tradition und Imagination des Schweizerischen als Problem. Programmheft zur Internationalen Tagung vom 18. bis 21. Juni 2003 im Schauspielhaus Zürich. Mit Originalbeiträgen von Robert Frank und Michail Schischkin. Thun: Report 2003 [Switzerland].
  • Green, Jonathan. – American Photography: A Critical History (Abrams). ISBN 0-8109-1814-5 Chapter 5, "The Americans: Politics and Alienation"
  • Janis, Eugenia Parry and Wendy MacNeil, eds. – Photography Within the Humanities, Addison House Publishers, Danbury, NH, 1977. ISBN 0-89169-013-1, see pp. 52-65 for the transcript of a talk and interview with Robert Frank, conducted at Wellesley College on 14 April 1975
  • Leo, Vince. – Robert Frank: From Compromise to Collaboration. ("Parkett" Issue 42 1994 Pg 8-23)
  • Nericcio, William Anthony. – Cinematography, Photography, and Literature: The Aesthetic Triptych of Robert Frank (MOPA, San Diego, 2000) An online essay on Pull My Daisy with illustrations and film-clip
  • Papageorge, Tod. – Walker Evans and Robert Frank: An Essay on Influence, New Haven, CT, Yale University Art Gallery, 1981.
  • Sandeen, Eric. – Picturing An Exhibition. ISBN 0-8263-1558-5, see chapter 5: "Edward Steichen, Robert Frank, and American Modernism"
  • Tucker, Anne and Philip Brookman, eds. – New York to Nova Scotia

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏‏‏Colin Westerbeck and Joel Meyerowitz, 1994. Bystander: A History of Street Photography, London: Thames and Hudson Ltd., p. 351‏
  2. ^ Robert Frank, LIFE (26 November 1951), p. רוברט פרנק, life (26 בנובמבר 1951), עמ ' 21