רחל זילברברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוחים בעייתיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
שרנקה, וילנה, 1941
שרנקה ומרדכי אנילביץ' בתמונה קבוצתית לפני מרד גטו ורשה

שרנקה רחל לאה זילברברג (5 בינואר 19208 במאי 1943, ג' באייר ה'תש"ג), הידועה בכינוי שֵרֵנְקָה (Sarenka), הייתה בעלת תפקיד בתנועת השומר הצעיר בוורשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. מהמנהיגים הבודדים[דרוש מקור] אשר חזרו לגטו ורשה הנצור. מהראשונים[דרוש מקור] שזיהו את כוונת הנאצים לחסל את היהודים ומתוך כך שכנעה את חבריה והנהגתם בצורך למרוד. שירתה כלוחמת בפלוגה הלוחמת של השומר הצעיר ונהרגה במהלך המרד בבונקר ברחוב מילא 18 כשנשקה בידה.‏[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה כרחל לאה זילברברג בוורשה, אך כונתה "שרנקה" (בפולנית: איילה, עפרה), כינוי בו זכתה עקב זריזותה המיוחדת[דרוש מקור] הוריה, אלכסנדר (סנדר) ומאשה לבית נורדווינד, היו דתיים, ובבעלותם הייתה מכולת מוצרי חלב ברחוב נובוליפי 37 (אחר כך בנובוליפי 40a) בוורשה.

נעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדה בגימנסיה "יהודיה" ושם הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר". הייתה חברת גדוד "בחזית" לצד מרדכי אנילביץ', לימים מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה. הצטיינה בלימודיה, ניחנה ביכולת ארגונית בולטת והייתה ספורטאית מצטיינת. משנת 1938 הפכה למדריכה ב"קן" בשכבה הצעירה, והייתה נערצת על חניכיה.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קיבלה את תעודת הבגרות, אך נאלצה לעבור יחד עם אחותה רות לליטא (אז בשליטה רוסית). בתחילה לעיר קיידאן בקיבוץ "המנוף", ואחר כך לקיבוץ "השומר הצעיר" בוילנה, שם שהתה עם בן זוגה משה קופיטו, חברו וידידו הקרוב של מרדכי אנילביץ'. הנהגת התנועה הציעה לשרנקה לעלות ארצה תחת מכסת רישיונות העלייה של התנועה, אך היא סירבה להיפרד מבן-זוגה. בתחילת פברואר 1941 הגיעה לווילנה, וכעבור שבועיים, ב-20 בפברואר 1941, נולדה לזוג בת בשם מאיה. כעבור ארבעה חודשים כבשו הגרמנים את וילנה ותוך זמן קצר החלו במסע רצח של יהודי העיר ביערות פונאר. קופיטו גויס לעבודה במסגרת פלוגות העבודה היהודיות, ובמהלכה נרצח עקב הלשנה. לאחר רצח בן זוגה מסרה שרנקה את בתה מאיה, תחת השם הפולני "ידוויגה סוגק", לרופאה קומוניסטית בבית יתומים בווילנה, ומאז לא נודעו עקבותיה. שרנקה עצמה עברה להתחבא במנזר בשם "האחיות הקטנות" שנמצא כ-6 ק"מ מחוץ לווילנה. ביער זה שהתה יחד עם אבא קובנר ויוסף שמיר. היא גרה בחדר אחד עם רוזה, אמו של קובנר. בסך הכול היו כ-15-20 חברים. שם עלה רעיון המרד, ומשם יצאה קריאתו המשותפת של אבא קובנר "לא נלך כצאן לטבח!".

את הקשר בין חברי "השומר הצעיר" למנזר יצרה ידוויגה דודזיץ, בסיועה של אירנה אדמוביץ, שהוכרה כחסידת אומות עולם, שתיהן השתייכו להנהגת האגף הדמוקרטי של תנועת ה"צופים" הפולנית. השתיים הכירו טובה לאנשי "השומר הצעיר" שהחביאו אותן מפני הסוביטים ששלטו בעיר מפרוץ המלחמה ועד יולי 1941.

בשלב זה החליטה הנהגת התנועה בווילנה שנוכחותה של שרנקה בוורשה חשובה מפעילותה בווילנה. חייקה גרוסמן נשלחה במיוחד על ידי התנועה להחזיר את שרנקה, שהתחפשה לילדתה של חייקה (אף על פי שהייתה בוגרת ממנה) ובינואר 1942 חזרו שתיהן לגטו. "הפעם באתי לוורשה לא בגפי. באתי עם שרנקה. את שרנקה היה עלי להעביר מווילנה לוורשה, אחרי האסון שאירע למשה קופיטו, החבר שלה. החלטנו להעבירה למשפחתה בוורשה ולצרפה שם לפעולה, למציאות של חיבור חברתי שהתנועה מעל לכל".‏[2] מטרת חזרתה של שרנקה הייתה כאמור להמשיך ולהנהיג את הנוער שנותר בגטו ללא הנהגה וכן לעזור למשפחתה, במכולת שהייתה להם ברחוב נובוליפי 34 בגטו.

מרד גטו ורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד גטו ורשה

שרנקה שבה לגטו הנצור בוורשה בינואר 1942 למלא שתי משימות:

  • כעדה לחטיפת היהודים ופינויים לפונאר, וכן כעדת שמיעה מאותם שברחו מן הבור, סיפרה את שלא היה ידוע בעולם בכלל, ובגטו בפרט.
  • לעורר ולהניע את המרד בנאצים מתוך הגטו, למרות הבלבול של יושבי הגטו שהיה אפוף בשקרים של הגרמנים, אשר הבטיחו ליהודים עבודה אך למעשה שינעו אותם בקרונות רכבת למחנות מוות.

לאחר שהתאוששה, בסיועה של חברתה מירה פוכרר, מתחושת הייאוש שאחזה בה לנוכח החוויות הקשות שעברה בוילנה והעדר המוכנות של חבריה הקרובים להפנים את הדיווח שלה אודות השמדת יהודי וילנה וליטא ולנקוט יוזמה, הגיעה שרנקה לביקור ראשון במעון התנועה.

וכך תיארה שרנקה לחניכיה הצעירים בגטו ורשה את האירועים שקרו בפונאר ואת המסקנות אליהן הגיעו כ- 20 יושבי הצריף בוילנה:

"היה זה ליל זוועות. אנו, חברי 'השומר הצעיר', הסתתרנו בדירה אחת. הקשבנו לקולות מהרחוב. מכוניות הגרמנים נעצרו ואז נשמעו קולות, צעקות, יריות, בכי קורע לב. כך הם פינו רחוב אחרי רחוב. לאן? ליער בקרבת העיר, פונאר – כנראה גיא ההריגה. אלפי יהודים כבר הובלו לשם. יש לנו עדים שברחו מן הבור וסיפרו שמעמידים אנשים, נשים וילדים בשורות על שפת הבור ויורים בהם. אנו חיים בפחד תמידי. באתי לספר לכם ולהזהיר אתכם. יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גטאות בכל מזרח פולין, באוקראינה ובליטא. אנו החלטנו להתגונן, הנוער שנותר בגטו החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתנו יישארו בגטו, והשאר ינסו לפרוץ דרך אל הפרטיזנים. אבא קובנר כתב כרוז הקורא ללחימה. הכרוז קורא להתנגדות מזוינת נגד הנאצים: לא נלך כצאן לטבח! החלטנו שכאשר יבוא עלינו הקץ, לא נמות בלי להתגונן. ואם יחסר הנשק, נירק להם בפרצוף; לפחות נראה להם את הבוז שאנו רוחשים להם, וכך ניפול, אבל מעשינו לא יישכחו !".‏[3]

תפקידה המיוחד של שרנקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבא קובנר טען כעבור שנים בראיה עם פרספקטיבה ש"המאורע המרכזי לא היה המרד עצמו, לא המרד בוורשה ולא בשאר הגטאות. הוא לא היה ב-18 באפריל ולא בשום מועד אחר הנקוב בתעודות. המקום האחר בו התחולל המאורע המרכזי היה בפנימיותם של האנשים".‏[4]. באחת מפגישותיה של שרנקה עם מרדכי היא התריסה כנגדו: "אתה מרדים את הנוער ומונע ממנו לראות את המציאות ובסופו של דבר יובל כצאן לטבח יחד עם כל היהודים המשלים עצמם שלנו זה לא יקרה".‏[5] בשיחות נסערות כאלה, לפי בקשתו של מרדכי אנילביץ היא עברה בין כל הגדודים וסיפרה על חורבן יהדות ליטא והדגישה את הלקח שיש להילחם על החיים. באותם מפגשים הכירה שרנקה והתידדה עם מרגלית לנדאו שהפכה לאחד מעמודי התווך של הארגון היהודי הלוחם ונהרגה מאוחר יותר במרד הראשון ב- 18 בינואר.

חודש ימים לאחר שובה של שרנקה לגיטו ורשה ביצעו הגרמנים רצח יוצא דופן של 50 גברים שהוצאו באמצע הלילה ממיטותיהם והומתו בירייה ברחוב ליד בתיהם. האירוע זכה בשם "ליל הדמים". אירוע זה הפך לזרז חשוב באימוץ הגישה החדשה לה הטיפה כל הזמן שרנקה. כל מנהיגי המחתרות הגיעו הפעם להכרה שיש אמת בדבריה של שרנקה ויש להתארגן לפעולות נגד. בשלב זה הודה גם מרדכי בפניה שהוא טעה ובנוסף לכך ביזבז זמן יקר. הוא אמר לה : "מי יודע אם לא איחרנו את המועד. לא ראינו את הנולד, ניסחפנו אחרי דעותיהם של בעלי אוטוריטה ומנהיגים עלובי נפש. גם אנחנו אנשי השומר הצעיר לא התייחסנו לאזהרתו של אבא קובנר במלוא הרצינות. מי יודע אם כל עמלנו במשך שנתיים וחצי לא היה לשווא. האם גם אנחנו ניעלם מבלי להשאיר זכר של התנגדות ? מבלי שנעמוד על נפשנו ? מבלי שננקום את דמנו ? "‏[6]

בעקבות אירועי לילה זה, חל שידוד מערכות אצל ראשי התנועות החלוציות והוסקו מסקנות אופרטיביות: הפעילות החינוכית הופסקה, וקבוצות הגילאי הצעירים פוזרו. קבוצות הבוגרים ירדו למחתרת. גם הפעולות החברתיות הופסקו. ראשי התנועות החלו להחליף מקומות מגורים, נעשו מאמצים לקשור קשר עם המחתרת הפולנית לשם רכישת נשק. שרנקה השתתפה יחד עם חניכתה מרגלית לנדאו בפעולות של חטיפת נערות של יהודים עשירים כדי לקבל תמורת שיחרורן כסף לרכישת נשק עבור ארגון המחתרת.‏[7]

מסע השכנוע לחניכים ולמדריכים של תנועת השומר הצעיר בגטו ורשה ובראשם למרדכי אנילביץ והצלחתה בשכנועם, היוו את תרומתה הגדולה של שרנקה להתחלת תהליך שהבשיל לבסוף עם פריצת המרד בגטו ורשה שהחל בשלב מאוחר יותר.

שרנקה הייתה מהמנהיגים הבודדים אשר אף על פי שיכלו להציל את עצמם, הפקידה את בתה התינוקת בידי זרים, חזרה מווילנה לגטו ורשה הנצור, השתתפה בפעולות המחתרת, הייתה חברה בפלוגה הלוחמת של השומר הצעיר ונהרגה לבסוף ב-8 במאי 1943 בבונקר שמתחת להריסות הבית ברחוב מילא 18 כאשר נשקה בידה לצד חבריה.

זיכרון והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצבה מרחוב מילא 18, שבה מופיע שמה

שמה חרוט על האנדרטה שניצבת מעל לשרידי הריסות הבית ברחוב מילא 18 בוורשה, יחד עם שמות כל הלוחמים האחרים שנהרגו במקום.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר הפרטיזנים היהודים", כרך ב', עמ' 707
  2. ^ חייקה גרוסמן, "אנשי המחתרת" הוצאת מורשת 1965, עמ' 109
  3. ^ עליזה ויטיס שומרון, "נעורים באש". עמ' 74-75
  4. ^ נאום בוועד הפועל במלאת 30 שנים למרד, 1973
  5. ^ משה דומב, שמלצובניק מורשת 2000, ע' 92
  6. ^ משה דומב, שמלצובניק מורשת 2000, ע' 96
  7. ^ משה דומב, שמלצובניק ע' 134