הרפובליקה הפולנית השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Poland.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של פולין

פרהיסטוריה והיסטוריה קדומה (עד 966)

ימי הביניים (966 – 1385)

פולין היגלונית (1385 – 1569)

האיחוד הפולני-ליטאי (1569 - 1795)

פולין המחולקת (1795 – 1918)

הרפובליקה השנייה (1918 – 1939)

מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945)

הרפובליקה העממית הפולנית (1945 – 1989)

הרפובליקה השלישית (1989 – )

פולין

תקופת הרפובליקה הפולנית השנייה היא תקופה בהיסטוריה של פולין, בין שתי מלחמות העולם (1918-1939).

הקמת הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1795 ועד למלחמת העולם הראשונה, הייתה פולין מחולקת בין שלוש מעצמות, פרוסיה (ויורשתה הקיסרות הגרמנית), האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. ישויות מדיניות אוטונומיות למחצה, כגון "פולין הקונגרסאית", יציר מלאכותי של קונגרס וינה בשנת 1815, שנועד לכסות על שליטה רוסית ורוסיפיקציה של פולין, או "הרפובליקה של קרקוב", לא סיפקו את שאיפות העצמאות של העם הפולני. שלוש התקוממויות גדולות, ב-1830 כנגד הרוסים, ב-1846 כנגד האוסטרים בקרקוב, וב-1863 כנגד הרוסים, הסתיימו במפח נפש ובשפיכות דמים רבה. אך העם הפולני לא ויתר על שאיפותיו, ובמחתרת המשיכו השאיפות הפולניות לעצמאות לרחוש ולשגשג.

הייתה זו מלחמת העולם הראשונה אשר הביאה למפנה בגורלה של פולין. שני הצדדים הניצים, אשר חילקו ביניהם את פולין, שאפו לרכוש את ליבו של העם הפולני על מנת לסייע במלחמתם. עם פרוץ המלחמה הבטיח הצאר ניקולאי השני אוטונומיה נרחבת לעם הפולני. שטחה של פולין היה לשדה קרב בין הרוסים לבין הגרמנים והאוסטרים, כאשר הרוסים פלשו לגליציה שהוחזקה בידי אוסטריה-הונגריה, ואילו הגרמנים, מצידם, פלשו לשטחי פולין שהוחזקו על ידי הרוסים. בצד האוסטרו-הונגרים לחמו לגיונות "קלעים" פולנים, בהנהגתם של יוזף פילסודסקי וולדיסלב שיקורסקי.

לאחר כיבושו של חלק נרחב מפולין על ידי הגרמנים (ורשה נפלה לידי גרמניה ב-22 באוגוסט 1915), הכריזו הגרמנים, ב-5 בנובמבר 1916 על הקמת "מועצת מדינה פולנית" במסגרת ממלכת פולין אם כי היו עמומים באשר לסמכויותיה. ניסיון זה לרכוש את לבם של הפולנים לצד מעצמות המרכז במלחמה נכשל, והלאומנים הפולנים המשיכו לדרוש את עצמאותם. "הלגיונות" פורקו בשנת 1917 ופילסודסקי נשלח למאסר.

בינואר 1918 פרסם נשיא ארצות הברית וודרו וילסון את "נאום 14 הנקודות". הנקודות נועדו להוות קווי בסיס למדיניות אירופית שלאחר המלחמה, ובסעיף 13 לנקודות דובר בפירוש על "מדינה פולנית עצמאית, עם גישה חופשית ובטוחה לים".

בהסכם ברסט ליטובסק שבין ברית המועצות ובין גרמניה שהביא לסיום את המלחמה במזרח בשנת 1918, דובר על הבטחת עצמאות לפולין בחסות גרמניה. המשטר הבולשביקי ברוסיה הכיר בפירוש ב"זכות העמים להגדרה עצמית".

עם כניעתה של גרמניה בנובמבר 1918 נשלטו חלקים שונים מפולין בידי גורמים מקומיים שונים. ב-7 באוקטובר 1918 הודיעה "מועצת העוצרים" על פירוק "מועצת המדינה" שהייתה הכלי באמצעותו שלטה גרמניה בפולין, ועל כוונה להשיב לפולין את עצמאותה. רוב המפלגות הפוליטיות (פרט לאנשי השמאל הקיצוני) תמכו בצעד זה, וב-23 באוקטובר מינתה המועצה ממשלה בראשות יוזף סווייז'ינסקי, אשר החלה בגיוס ל"צבא פולין".

ב-6 בנובמבר 1918 בלובלין הכריזו הקומוניסטים על הקמת רפובליקה, ובאותו היום הכריזו סוציאליסטים בראשות איגנצי דשינסקי על הקמתה של רפובליקה נוספת.

מיד בסמוך לאירועים אלו הגיע לוורשה יוזף פילסודסקי, אשר זה עתה שוחרר מן הכלא הגרמני. ב-11 בנובמבר הצליח פילסודסקי לאחד את כל הפלגים, ולהתמנות למפקד עליון על הצבא הפולני. ב-14 בנובמבר פיזרה מועצת העוצרים את עצמה, והעבירה את סמכויותיה לפילסודסקי שהיה ל"ראש המדינה" (Naczelnik Państwa). גורמים שונים ברחבי המדינה, כגון "ועדות החיסול" שהוקמו בגליציה על מנת לחסל את שרידי השלטון האוסטרי, וועדה מקומית בצ'שין הודיעו על נאמנותם לשליט החדש. פילסודסקי מינה לראש הממשלה את אחד מחבריו בתקופת חברותו במפלגה הסוציאליסטית הפולנית ידז'יי מורצ'בסקי. כך קמה "הרפובליקה הפולנית השנייה".

קביעת גבולותיה של פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הפולנית השנייה

הבעיה הראשונה שעמדה בפני המדינה החדשה הייתה בעיית קביעת הגבולות. על המדינה החדשה להיות בעלת הומוגניות אתנית פולנית מחד, אך בעלת כושר חיות ועמידה בתחום הכלכלי מאידך, כן היה על הגבולות להיות מוכרים מבחינה בינלאומית. כל אחד ואחד מאלמנטים אלו הוכיח את עצמו כבעייתי באשר לחבלי הארץ שאמורים היו להיות מצורפים לפולין, מעבר ללב ההיסטורי של "פולין הקונגרסאית".

הגבול המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא וילסון כלל בנקודה ה-13 שלו התייחסות ל"פולין עצמאית בעלת מוצא אל הים" הדרך הראשונה הייתה ויתור טריטוריאלי ניכר מצידה של גרמניה, ויצירת מעין "מסדרון" שיחבר את פולין אל שפך הוויסלה אל הים הבלטי באזור דנציג (הנקראת היום גדנסק), וינתק את חבלי פרוסיה המזרחית מגרמניה. הדרך השנייה הייתה ויתור גרמני על כל פרוסיה המזרחית בלי יצירת מסדרון - הפתרון האחרון התקבל אחרי מלחמת העולם השנייה.

ההסדר שהתקבל בהסכם ורסאי כלל בדיוק פתרון בעייתי זה. חלק מפרוסיה עבר לפולין והפך ל"מסדרון" אל הים ("המסדרון הפולני"), העיר דנציג בשפך הויסלה קיבלה מעמד של "עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים אך הייתה קשורה בהסדרי מכס ומטבע עם פולין ("העיר החופשית דנציג"). גם פולין וגם גרמניה לא היו מרוצות מהסדר זה - מצב זה הסב סבל רב לגרמניה בשל העדר רצף טריטוריאלי, ופולין באה בטרוניות על הסדרי המעבר דרך שטחה שנועדו להקל על הקשר בין שני חלקי גרמניה. לימים תהיה המחלוקת סביב המסדרון וסביב מעמדה של דנציג, המיושבת ברובה על ידי גרמנים לעילה בגינה תפלוש גרמניה לפולין, אם כי ברקע הדברים עמדה התאוריה הגזענית של הנאצים אשר ראו בחבלי פולין משום "לבנסראום" מרחב מחיה להתפשטותו של הגזע הארי על חשבון "הסלאבים" הנחותים.

חבלי פרוסיה המזרחית ושלזיה העילית היו מבחינה טריטוריאלית מתאימים לסיפוח אל המדינה הפולנית החדשה, אך עקרון "ההגדרה העצמית" קבע כי אין לצרף למדינה שטחים שאין בהם רוב אתני לתושבי אותה מדינה. משאלי עם שנערכו בחבלים אלו בשנים 1920 ו-1921 קבעו כי אלו יישארו בשליטת גרמניה, אם כי בעקבות מרידה פולנית בשלזיה העילית ניתנו חלקים מחבל ארץ זה לפולין על אף קביעת משאל העם.

הגבול המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות העובדה כי שאלת הגבול המערבי היא שתביא לנפילת הרפובליקה השנייה, הייתה זו שאלת הגבול המזרחי שהביאה לסכסוך עקוב מדם שכמעט גרם לסיום העצמאות הפולנית המחודשת עוד בטרם החלה.

מגמת מנסחי הסכם ורסאי, ביניהם הלורד קרזון, שר החוץ הבריטי, הייתה לקבוע את גבולות פולין בשטחים בהם התקיים רוב אתני פולני. המדינה הפולנית החדשה התנגדה למגמה זו: הן בנסיונה לקבל שטחים נוספים בפרוסיה ובשלזיה (וכן בחבל צ'שין שלבסוף נפל בידי צ'כוסלובקיה) והן בנוכחות צבאית בפועל בחבל גליציה.

כוח צבאי נראה כגורם המכריע בקביעת גבולה המזרחי של פולין. המהפכה הרוסית, ומלחמת האזרחים הרוסית שבאה בעקבותיה, גררו את האזור כולו לכאוס. פילסודסקי חזה פדרציה של פולין וליטא השולטת בחבלי אוקראינה המערבית, ומרכזה בקייב, משם תעצור את ההתפשטות הבולשביקית מערבה. לנין, לעומתו, ראה את פולין כראש הגשר להתפשטות המהפכה הקומוניסטית אל המערב, ובמיוחד אל הפרולטריון הגרמני התוסס והמהפכני.

הקו שהוצע על ידי בעלות הברית, המכונה "קו קרזון" לא התאים לשאיפותיהם של שני האישים. פילסודסקי החל במסע הצבאי מזרחה, עמוק אל תוך אוקראינה בשנת 1920, במה שהפך עד מהרה למלחמה הפולנית-סובייטית. הוא נתקל במתקפת נגד של הצבא האדום אשר הדפה את כוחותיו עד לשערי ורשה. רבים סברו כי זהו קִצה של הרפובליקה הפולנית השנייה, וכי גורלה של פולין יהיה להסתפח לברית המועצות בדומה לאוקראינה ובלארוס. פילסודסקי ועמו ולדיסלב שיקורסקי עצרו את ההתקדמות הרוסית בשערי ורשה (במה שכונה "הנס על הוויסלה"), וחידשו את המתקפה. לאחר השגים משמעותיים במזרח הגיעו הצדדים להסכם ריגה שנחתם במרץ 1921, ואשר חילק את אדמות המריבה באוקראינה ובלארוס בין הצדדים. אדמתה ההיסטורית של פולין נותרה כולה בידי פולין, ועמה חלקים נרחבים במזרח, וקו הגבול עבר עתה הרחק מקו קרזון בצד מזרח.

גליציה, בדרום פולין בין אוקראינה העצמאית לפולין, נכבשה על ידי הפולנים עוד בנובמבר 1918. ועידת השלום בפריז קבעה כי גליציה תישאר אוטונומית תחת פיקוח פולני, ולאחר 25 שנה יקבע חבר הלאומים את עתידו של החבל, אולם הפולנים נהגו בגליציה כשטח פולני לכל דבר. ב-1923 הכירו בעלות הברית באופן רשמי בשלטון פולין בגליציה המזרחית, תמורת הבטחה לכונן שם משטר אוטונומי, הבטחה שלא קוימה מעולם.

בעיית וילנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה הפולנית סובייטית בשנת 1920 כבש הצבא הפולני את העיר וילנה. על אף שלפולנים הייתה טענה לגיטימית לריבונות בעיר, דרש חבר הלאומים כי פולין תיסוג מן העיר. הפולנים סרבו, והעיר וסביבותיה הוכרזו כמדינה עצמאית בשם "ליטא המרכזית". בשנת 1922 נערכו בחירות לפרלמנט בהן הביעו 65% מתושבי "ליטא המרכזית" את רצונם להסתפח אל פולין, וב-20 בפברואר 1922 הכריז הפרלמנט המקומי על האיחוד עם פולין. בשנת 1923 הכיר חבר הלאומים בריבונות פולין בווילנה.

צ'שין[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'שין (בגרמנית טשן, ובצ'כית טשין) היא עיירה קטנה בין פולין וצ'כוסלובקיה, והיא בעלת חשיבות בשל מכרות הפחם שבה. הפולנים והצ'כים נלחמו על שליטה בעיר בשנת 1919. חבר הלאומים התערב, והחליט כי השליטה בעיר תהיה לפולין, פרט לאחד מפרבריה שנמסר לצ'כוסלובקיה, ודווקא בפרבר זה היו מכרות הפחם העשירים יותר. העיר חולקה לצ'שין הפולנית וטשין הצ'כית. פולין סרבה לקבל החלטה זו, ועל אף שהאלימות לא נמשכה, הרי שהוויכוח והסכסוך נמשכו למשך עשרים שנה לאחר מכן.

השנים הראשונות של הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה מפלגתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה המפלגתי שהתגבש במדינה הצעירה הורכב מימין מסיעת "הדמוקרטים הלאומים" בראשות רומן דמובסקי, שהייתה בעלת נטיות לאומניות, אנטישמיות, ואוריינטציה אנטי גרמנית. אל מולם עמדו אנשיו של פילסודסקי, אשר החלו דרכם במפלגה הסוציאליסטית, אך עתה עמדו בספירה אידאולוגית משלהם - עירוב של רעיונות פופוליסטים וטוטליטרים, בעלי גוון אנטי רוסי בולט, שהתפתח מאוחר יותר לתנועת המונים קוואזי-פשיסטית בשם סנאציה. במרכז עמדו תנועות האיכרים השונות, במיוחד בהנהגת וינצנטי ויטוס, ואילו בשמאל עמדו הסוציאליסטים (אותם עזבו אנשי פילסודסקי) והקומוניסטים המעטים.

כישלון המערכת המפלגתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בשנת 1918 הצליח דמובסקי להדיח את ראש הממשלה הסוציאליסטי שמינה פילסודסקי, ולמנות במקומו את מקורבו, הפסנתרן הבינלאומי הפולני הנודע איגנצי ין פדרבסקי. פדרבסקי (שלימים יעמוד אף לתקופה קצרה בשנת 1940 בראש הוועד הלאומי הפולני - פרלמנט פולני שפעל בלונדון לצד הממשלה הפולנית הגולה) הצליח לשמור על יחסים טובים עם פילסודסקי, ולשמור אותו לצידו, ומינה מועצה מכוננת שתפקידה היה לנסח את החוקה. ממשלתו של פדרבסקי לא האריכה ימים, וכמוה אף הממשלות הבאות בעקבותיה, ופולין חוותה חילופי שלטון אחת לכמה חודשים. חוקה זמנית ("החוקה הקטנה") אושרה ב-20 בפברואר 1919.

במרץ 1921 הודיעה המועצה המכוננת על החוקה החדשה, שבאה להחליף את "החוקה הקטנה". לכאורה היה זה מסמך מתקדם, שהבטיח את הפרדת הרשויות, זכויות האזרח, וערכי בסיס של דמוקרטיה פרלמנטרית מערבית. למעשה הייתה המטרה של מכונני החוקה לבלום את פילסודסקי ואת אנשיו, כך שהחוקה הכפיפה את הרשות המבצעת להחלטות הפרלמנט במידה כזו, שהממשלה איבדה כל כוח לפעולה.

במצב דברים זה הייתה הרפובליקה הצעירה צריכה להתמודד עם אינפלציה הרסנית, רפורמה אגררית כושלת, בעיית מיעוטים הולכת ומחריפה, וקיטוב פנימי הרסני.

נראה כי העם הפולני לא היה בשל לקבל על עצמו חוקה מערבית מתקדמת. מאה ועשרים השנים שבהן היו הפולנים נתונים לשלטון שלוש מדינות בעלות משטרים שונים, יצרו נורמות פוליטיות שונות ומנהל שונה, בכל אחד משלושת האזורים שהרכיבו את פולין. בגליציה שהייתה בשטח הקיסרות האוסטרו-הונגרית, היו הפולנים בעלי אוטונומיה וזכויות ייצוג במוסדות השלטון המרכזי. באזורים הגרמניים היו להם פחות זכויות, ואילו במזרח, תחת שלטון הצאר הרוסי, הם היו חסרי זכויות ומושג הממשל העצמי היה זר להם. כך, בכל אזור התפתחה גישה שונה למשטר. במערב נראה שיתוף פעולה עם השלטונות כמובן מאליו, במזרח התרגלו לראות בשלטון תופעה שלילית. גם שיטות המינהל באזורים השונים התפתחו בדרך שונה לחלוטין, חלפו כעשר שנים עד שהצליחו ליצור אחידות כלשהי.

בשנת 1922 נערכו הבחירות הראשונות לנשיאות על פי החוקה החדשה. לנשיא נבחר איש השמאל גבריאל נרוטוביץ'. פילסודסקי התייאש מבחירתו של נטורוביץ' עד כדי כך שהודיע על פרישתו מן החיים הציבוריים. כנגד נטורוביץ' נפתח מסע הסתה בטענה כי בחירתו הייתה בקולותיהם של היהודים. מסע זה הביא לרציחתו ימים ספורים לאחר בחירתו.

יציבות יחסית הושגה בתקופת כהונתו של ולדיסלב גרבסקי בראשות הממשלה. גרבסקי נקט בצעדים חמורים ויוצאי דופן על מנת לנסות ולהתמודד עם המצב הכלכלי. צעדים אלו, שלוו אף במסע אנטישמי, הביאו בין היתר לעלייתם של יהודים רבים בשנים אלו לארץ ישראל; העלייה הרביעית אף כונתה "עליית גרבסקי" בשל כך. ממשלתו של גרבסקי נפלה לאחר כשנתיים בנובמבר 1925.

הפיכת מאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1925 נפלה ממשלתו של גרבסקי, ולאחר טלטולים שונים התייצבה קואליציית ימין - מרכז - איכרים, בראשות וינצנטי ויטוס. ממשלה זו כמעט ולא נהנתה מתמיכה עממית כלשהי, ורבים חשו כי העת בשלה לשינוי מהותי.

בנוסף למהומה מבית, טולטלה המערכת הפוליטית הפולנית בשל מלחמת סחר עם גרמניה, שהחלה עוד בחודש יוני 1925, ובשל חתימת הסכם לוקרנו ב-16 באוקטובר 1925. על פי ההסכם תערך בוררות בין גרמניה ופולין בכל סכסוך הנוגע לשאלת גבולה המערבי של פולין, בעוד שגבולה המערבי של גרמניה עם צרפת נותר כשהיה על פי הסכם ורסאי, וניתנה לו ערבות של המעצמות. דבר זה הראה בבירור כי בעוד שגבולה המערבי של גרמניה הוא סופי ואינו נתון למיקוח, יש מקום לחשש בשאלת גבולה עם פולין, וכי המערב איבד כל עניין בשלמותה של פולין, וכי הוא חותר לנירמול היחסים עם גרמניה.

ב-10 במאי 1926 נוסדה ממשלתו של ויטוס, ובאותו היום נתן פילסודסקי ראיון לעיתון נפוץ, שבו אמר כי הוא "מוכן להלחם כנגד ה"סיימוקרטיה" והבטיח 'סניטציה' של החיים הציבוריים". העיתון הוחרם על ידי הממשלה והורד מדוכני העיתונים.

בלילה שבין 11 במאי ו-12 במאי הוכרז מצב חירום בוורשה, ומספר יחידות צבא נשבעו אמונים לפילסודסקי. בבוקר אותו היום צעדו היחידות ותפסו את הגשרים שעל הוויסלה, בעוד שממשלת ויטוס מכריזה על מצב חירום. בשעה חמש אחרי הצהריים, נפגש פילסודסקי עם הנשיא וויציֶכובסקי ודרש את התפטרות ממשלת ויטוס. הנשיא דרש את כניעתו של פילסודסקי. לאחר צאת פילסודסקי מן הפגישה החלו פעולות אלימות. כעבור יומיים הכריזו הסוציאליסטים על תמיכתם בפילסודסקי ועל שביתה כללית, דבר שהפריע מאוד לפעילות הכוחות הצבאיים התומכים בממשלה. לבסוף התפטר ויטוס על מנת למנוע מן הקרבות הספורדיים שפרצו מלהפוך למלחמת אזרחים.

כארבע מאות אנשים (חיילים ואזרחים) נהרגו בפעולות האיבה, ו-900 נפצעו. פילסודסקי ראה לנגד עיניו את מעשיו של בניטו מוסוליני ב"מצעד על רומא" בשנת 1922. אך בניגוד למוסוליני סירב לקבל כל משרה פרט לזו של השר לענייני צבא. ראש הממשלה היה קאזימיֶש בַרטֶל. פילסודסקי סירב להצעה להיות לנשיא, ובמקומו מונה הכימאי הנודע איגנצי מושצ'יצקי. עם זאת היה כוחו של פילסודסקי רב מכוחם של ראש הממשלה והנשיא גם יחד.

השלטון האישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סממנים ראשונים ל"תנועת סנאציה" (מלשון "הבראה") הופיעו עוד לפני "מהפכת מאי". התנועה מעולם לא לבשה לבוש פורמלי בדומה לפשיסטים באיטליה, וזאת כיוון שפילסודסקי הביע חוסר נחת הן מהמשטר המפלגתי והן מהמפלגות, כיוון שלטענתו הן מקדמות את האינטרסים הצרים שלהן על חשבון העם. עם זאת, חברים בתנועה הצטרפו לקואליציה של גופים ומפלגות הקרויה "הגוש הבלתי מפלגתי לשיתוף פעולה עם הממשלה" (B.B.W.R. - Bezpartyjny Blok Wspolpracy z Rzadem), אשר קיבל בבחירות של 1928 את הרוב בסיים, דבר שהביא למעשה לחיסולו של המשטר הפרלמנטרי בפולין.

פילסודסקי מעולם לא קיבל כל תפקיד פרט לתפקיד השר לענייני צבא, אך במהלך העשור שלאחר מכן, ועד ליום מותו, שלט ביד רמה במדינה. הוא מינה את השרים בממשלה באופן אישי, ואף קיבל את השרים בטרם יקבל אותם הנשיא, עם מינויה של כל ממשלה חדשה. עיקר מטרתו הייתה יציבות פנימית. ב-1930 פיזר את הסיים, ואסר את אנשי האופוזיציה, ובראשם ויטוס. מדיניות כלכלית נבונה הביאה לסופו של המיתון, ומדיניות מיעוטים נבונה הצליחה לשמור על התסיסה של המיעוטים הרבים ברמה סבירה. הסתבר כי האוקראינים חשים טינה לסטלין ולמשטרו הרבה יותר מאשר חשו לפילסודסקי. למרות זאת ננקטו פעולות אכזריות לפולניפיקציה של חבלי הארץ המזרחיים.

משטרו של פילסודסקי היה רחוק מלהיות עריץ, בנוסח המשטרים שקמו בגרמניה או איטליה, או אף משטרו של האדמירל מיקלוש הורטי בהונגריה. היה זה משטר שמרני, אשר הותיר חופש פעולה מסוים לאופוזיציה. הממשל הביע תיעוב גלוי לחוקה של 1921 ולמעשה הפך את היוצרות, והכפיף את הסיים לממשלה עד כדי ביטול כל כוחו העצמאי, אך חירויות האזרח הבסיסיות נשמרו. אנשים לא נאסרו בשרירותיות, והמפלגות הפוליטיות המשיכו להתקיים.

בתחילת שנות ה-30 התארגנה והתחזקה תנועת לאומנים אוקראינים. הם ארגנו מספר פעולות טרור בהם נהרגו פקידים פולנים, כולל הריגת שר הפנים בשנת 1934. בעקבות גל המעצרים ראשי התנועה נעצרו ונשפטו במשפטים גדולים שנערכו בוורשה ובלבוב. על מספר ראשי הארגון כולל סטפן בנדרה הוטל עונש מוות שהומר למאסר לכול החיים.

בתחילת שנות השלושים נפתח בעיר בֶרֶזַה קַרטוּסקה (כיום ביארוזה בבלארוס) מחנה מעצר לעצירים פוליטיים, במקום בו שכן בעבר קסרקטין לחיילי הצאר. במקום הוחזקו פעילים מן הימין הקיצוני, ספרטיסטים אוקראינים וכן קומוניסטים. המחנה פעל עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, שאז שוחררו כל יושביו, והוא הפך לתקופה קצרה למחנה לשבויים גרמניים.

ממות פילסודסקי עד למלחמת העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה של 1935[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילסודסקי מת במאי 1935, אך באפריל 1935 קיבל הסיים חוקה חדשה, אשר נתפרה למידותיו של המנהיג המת.

החוקה ביססה משטר נשיאותי וסמכותני, והתקבלה בניגוד לכללים שקבעה החוקה מ-1921, ועל כן נחשבה בידי רבים בפולין כבלתי חוקית. על פי החוקה טובת המדינה הינה טובתם הכללית של כל תושביה. החוקה הגבילה את כוחם של שני בתי הפרלמנט - הסיים והסנאט, וחיזקה את כוחו של הנשיא, אשר היה אחראי, על פי החוקה, "בפני האל ובפני ההיסטוריה". הנשיא קיבל את הכוח לבחור את חברי ממשלתו, אשר הייתה אחראית בפני הפרלמנט. הנשיא יכל לפטר את חברי הפרלמנט, למנות שליש מחברי הבית העליון, למנות את מפקדי הצבא, להוציא צוים, ולהטיל וטו על חקיקת הסיים. כן יכל הנשיא למנות את יורשו. (סעיף זה בחוקה שימש כבסיס החוקי להקמתה של הממשלה הפולנית הגולה בשנת 1939).

לאחר מותו של פילסודסקי שלט בפולין טריאומווירט בו היו חברים הנשיא מושצ'יצקי, שר החוץ הקולונל יוזף בק, ושר ההגנה, אדוארד רידז שמיגלי. שלושה אלו שלטו בארץ עד למלחמת העולם השנייה.

מדיניות החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת תקופת פילסודסקי נקטו הפולנים במדיניות חוץ אנטי גרמנית ופרו צרפתית. חוזה לוקרנו אך הדגיש את חוסר הביטחון שביחסי פולין וגרמניה. בעיית העיר החופשית דנציג אך החריפה, בשל העובדה כי הפולנים מצאו לנכון להקים נמל משלהם, ללא תלות בעובדי הנמל והשירותים הגרמניים שבדנציג. הפולנים פיתחו לא הרחק משם כפר קטן בן כמה מאות תושבים, גדיניה, לעיר נמל גדולה, בסוף שנות ה-30 עברו דרך נמל זה 80% מכל המוצרים אל פולין וממנה. נמל גדיניה היה לרקע לסכסוכים בלתי פוסקים עם גרמניה.

עם עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933 ניסה פילסודסקי לגשש בצרפת אפשרויות לפעולה צבאית. משנכשל, החליט לשנות את מדיניותו. שר החוץ יוזף בק (שהחליף ב-1932 את יוזף זאלסקי, בעל הנטייה הפרו צרפתית) חתם בינואר 1934 על הסכם אי התקפה עם גרמניה שתוקפו אמור היה להיות לעשר שנים. נראה כי נטייתו האוטוריטרית של משטר הקולונלים שנוצר לאחר מותו של פילסודסקי וניסה ללכת בדרכיו, והחשש מפני השכן הרוסי במזרח, כמו גם מדיניותם ההססנית והפייסנית של מעצמות המערב, הובילו את פולין לזרועותיה של ברלין בנפש חפצה.

הסכם מינכן נתפס בפולין יותר כהזדמנות מאשר כאיום. הפולנים רחשו טינה לצ'כים בשל בעיית צ'שין, והשתלטו על העיר מיד לאחר שנחתם ההסכם.

באוקטובר 1938 החלו הגרמנים להעלות דרישות תוקפניות חוזרות ונשנות באשר ל"מסדרון הפולני" ולבעיית דנציג. ביקורו של יואכים פון ריבנטרופ שר החוץ הגרמני בורשה בינואר 1939 לא הביא לפתרון המשבר. באפריל ביקר בק בלונדון, וב-28 באפריל ביטל היטלר באופן חד צדדי את הסכם אי ההתקפה שנחתם בשנת 1934.

ברקע הדברים עמד רצונו של היטלר במלחמה שתיצור "מרחב מחיה" במזרח. על פי חזונו של היטלר היה על גרמניה להרחיב גבולותיה מזרחה, על חשבון הסלאבים "הנחותים מבחינה גזעית". הטענות בדבר ההתעמרות במיעוט הגרמני בפולין וכן הדרישות הטריטוריאליות המינימליות שהוצגו בפני פולין היו אך כיסוי לרצון לכבוש ולשעבד את שטח המדינה כולה, להשמיד רבים מתושביה (יהודים, קומוניסטים, אינטלקטואלים), ולשעבד את היתר.

ב-23 באוגוסט 1939 חתמה רוסיה על הסכם ריבנטרופ מולוטוב, ברית "אי התקפה" עם גרמניה הנאצית. על פי נספח סודי להסכם חולק שטחה של פולין. פולין המערבית, עד קו קרזון הייתה לגרמנים, ומזרחה משם לרוסים. הבריטים והצרפתים הודיעו כי הם ערבים לשלמותה הטריטוריאלית של פולין, והתחייבו להכריז מלחמה כנגד כל מדינה שתתקיף את פולין.

ב-1 בספטמבר 1939 התקיף היטלר את פולין, לאחר שחיילי אס אס ביימו "התקפה פולנית" על תחנת רדיו בעיר הגבול גלייביץ, כתואנה להתקפה. בתוך שבועות ספורים הייתה המדינה כבושה בידי הגרמנים, והסובייטים שהצטרפו למתקפה ב-17 בספטמבר. ממשלה גולה הוקמה מחוץ לגבולות פולין. מבחינה מעשית היה זה סופה של הרפובליקה השנייה.

חיי התרבות, האומנות והמדע ברפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הרפובליקה השנייה הייתה תקופה של משברים כלכליים, אי יציבות חוקתית בתחילתה, ומשטר אוטוקראטי לאחר מכן. אך בתקופה זו, שהייתה תקופת העצמאות הפולנית הראשונה מאז 1795, היו ברפובליקה חיי תרבות אומנות ומדע תוססים. הייתה זו תקופת פריחה למדעים והאומנויות, כמוה לא ידעה פולין לפני תקופה זו, וייתכן שאף לאחריה.

בתחום הספרות פעל בתקופה זו הסופר, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1924 ולדיסלב ריימונט. לצידו פעל הסופר סטפן זרומסקי אשר היה מועמד נוסף לקבלת הפרס. ויטולד גומברוביץ' וברונו שולץ פיתחו סגנונות ספרותיים מרשימים ויוצאי דופן. כן ראויה לציון פעילותו של יאנוש קורצ'אק אשר פרצה דרך בתחום ספרות הילדים.

בתחום המתמטיקה חלה פריחה של ממש. באוניברסיטאות בלבוב, בקרקוב ובוורשה פעלו שלוש אסכולות של מתמטיקאים, אשר הגיעו להישגים מרשימים. ביניהם סטפן בנך, ואצלב סרפינסקי, קזימיר קורטובסקי, והוגו שטיינהאוס.

הפריחה המדעית לא פסחה אף על מדעי החברה. במיוחד ראויה לציון עבודתם של סטפן צ'רנובסקי ופלוריאן זננייצקי בתחום הסוציולוגיה.