תעודת בגרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תעודת בגרות מ־1983
גיליון ציונים הנשלח לנבחנים לפני תעודת הבגרות

תעודת בגרות היא תעודה מטעם משרד החינוך של ישראל המעידה על מילוי הדרישות הלימודיות בבחינות הבגרות. תעודת הבגרות היא מדד עיקרי להשכלתו התיכונית של אדם במדינת ישראל. תעודת הבגרות יחד עם ציון הפסיכומטרי מרכיבים ברוב המוסדות להשכלה גבוהה את ציון הסכם (ציון קבלה), וברובם לא ניתן להתקבל ללימודים ללא תעודת בגרות.

רמות הלימוד בתעודה מוגדרות ביחידות לימוד המאפיינות הן את מידת ההעמקה במקצוע, רמת קושי הבחינה והן את מספר שעות הלימוד באותו המקצוע. טווח הרמות למקצועות השונים הוא בין ‏1 יחידת לימוד ל־‏5 יחידות לימוד, בדרך כלל היקף הלימודים ליחידת לימוד אחת מוערך בכ־90 שעות לימוד בכיתה.

פעמים רבות מעסיקים בשוק העבודה דורשים כחלק מתנאי הקבלה לעבודה תעודת בגרות.

תלמיד שלמד פחות מהדרוש לקבלת תעודת בגרות ויש לו 12 שנות לימוד זכאי לתעודה ממשרד החינוך הנקראת "תעודת גמר תיכון".

היסטוריה של תעודת הבגרות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר יוסף לוריא בתפקידו כמנהל מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית הקים ועמד בראש צוות שקבע את מבנה בחינות הבגרות בחינוך היהודי בארץ ישראל. צוות זה אימץ את המקובל במרכז אירופה וקבע שני מסלולים לבגרות:

  • מגמה הומנית (ספרותית) בה נקבעו שש בחינות חובה ובנוסף, מקצוע בחירה אחד:
  1. ספרות או תלמוד ברמה מורחבת
  2. תנ"ך
  3. לשון (דקדוק)
  4. היסטוריה כללית
  5. אנגלית
  6. מתמטיקה מצומצמת
  • מגמה ריאלית בה נקבעו שש בחינות חובה ובנוסף, מקצוע בחירה אחד:
  1. מתמטיקה מוגברת
  2. פיזיקה
  3. אנגלית
  4. תנ"ך
  5. לשון (חיבור)
  6. היסטוריה של העת החדשה או תלמוד

במהלך השנים נוספו מגמה חברתית/כלכלית, מגמה ביולוגית ומגמות נוספות. אחרי קום המדינה נוספה בחינת חובה באזרחות.

בשנת 1966 שונתה צורת התעודה והיא הודפסה לראשונה במדפסת, על נייר משובח הנושא את סמל המדינה‏[1]. בשנת 1977 פורסם חוזר מיוחד א' (תשל"ז) "החטיבה העליונה: עקרונות, לימודים בחינות" אשר שינה את מבנה הבחינות, וקבע יחידות לימוד במקום מגמות.

לפי דו"ח התוכנית הלאומית לחינוך (הידוע כדו"ח ועדת דוברת), "תעודת הבגרות מהווה מטרה מרכזית של בית־הספר העל־יסודי, ואולי של כלל מערכת החינוך"‏[2]. כנגד מרכזיותן של בחינות הבגרות מושמעת לעתים ביקורת‏[3] ‏‏‏[4]. יש זרמים קטנים יותר בחינוך (כגון החינוך הדמוקרטי או החינוך הפתוח) שבהם בחינות הבגרות אינן מרכזיות ונתונות להחלטת התלמיד.

זכאות לתעודת הבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרישת המינימום לקבלת תעודה היא בחינה על 7 מקצועות שונים אותם מרכיבות 17 יחידות לימוד קבועות שאין אפשרות לשנותן. בנוסף חובה ללמוד מקצוע אחד המוגדר "תרבות עולם", מקצוע אחד ברמה מוגברת (4 יחידות ומעלה, חובה או בחירה אך לא אנגלית) ולפחות 21 יחידות לימוד בסך הכל. בפועל, לרוב מספיק למילוי דרישות אלה מקצוע בחירה אחד ברמה של 5 יחידות, שכן כמה מהן יכולות להתמלא בעזרת אותו מקצוע. בחירת המקצוע הזה היא חופשית ונעשית מתוך מגוון רחב של מקצועות. חשוב לציין שניתן להגביר גם מקצועות חובה.

מקצועות הבחירה משתנים מנבחנים אקסטרנים לאינטרנים. מובן שניתן להיבחן על עוד מקצועות לימוד מעבר ל־7 מקצועות החובה.

להלן מקצועות החובה:

זכאות חריגה לבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמיד יכול להיות זכאי לתעודת בגרות גם אם קיבל במקצוע אחד מבין המקצועות בהם עליו להיבחן ציון בטווח 45 – 54, כל עוד זהו הנכשל היחיד והוא אינו בהבעה עברית (ליהודים) או בערבית (לערבים או לדרוזים).
תלמיד יכול להיות זכאי לתעודת בגרות גם אם קיבל במקצוע אחד מבין המקצועות בהם עליו להיבחן ציון בין 5 – 44 בשלושת התנאים הבאים (תקנות הקומפנסציה):‏[5]

  • אין זה ציון בהבעה עברית (ליהודים) או בערבית (לערבים או לדרוזים).
  • כל שאר הציונים הסופיים הם 55 לפחות.
  • בשני מקצועות אחרים שמהווים כל אחד לפחות 3 יח"ל, סכום הציונים הוא 150 לפחות.

למרות תנאים אלו, חלק מהמוסדות האקדמיים אוסרים על קבלת ציון נכשל במתמטיקה ואנגלית. כלומר, במידה ומועמד נכשל במתמטיקה או אנגלית וקיבל תעודת בגרות מלאה על פי תקנות הקומפנסציה, עדיין לא יוכל להתקבל לחלק מהמוסדות האקדמיים שדורשים ציון עובר במקצועות אלה.

אחוזי הצלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת הלימודים תשי"ז(1957-1956) הגיע אחוז ההצלחה בבחינות הבגרות ל־66%. בבתי ספר תיכון מוכרים הגיע אחוז ההצלחה ל־79%, כאשר בשנת הלימודים תשט"ז(1956-1955) הצליחו 77%. לעומת זאת בתיכוני ערב רוב הנבחנים נכשלו. משרד החינוך טען על כן שאין מקום להוריד את רמת הבחינות ובמקום זאת יש לכוון בוגרי בתי ספר יסודיים שאינם מתאימים ללימודים עיוניים למסלולי לימוד שאינם כוללים בחינות בגרות‏[6].

על פי דוח מרכז אדוה, בישראל ב־1980 רק 20% מקבוצת הגיל היו זכאים לתעודת בגרות, ב־1990 אחוז הזכאות קפץ ל־30%, ב־2000 ל־40%, ובשנת 2008 התייצב האחוז על 44.4% מכלל בני/ות ה 17, לאחר שכבר הגיע ב־2004 ל־49.2%‏[7]. בתשס"ח על פי נתוני משרד החינוך שיעור הזכאים לבגרות מכלל הניגשים (83,866 תלמידים) עמד על 62%‏[8].

בשנת 2009, 44% מבין תלמידי י"ב היו זכאים לבגרות. בפילוח למגזרים – בזרם הממלכתי דתי היו 66% זכאות, בזרם הממלכתי 64.5%, בקרב העולים החדשים 53%, במגזר הדרוזי 48%, במגזר הערבי 35%, במגזר הבדואי בנגב 29%, ובמגזר החרדי 22%‏[9].

בשנת 2005 היישובים שהובילו בזכאות מכלל קבוצת הגיל היו שוהם (84.65%), משגב (84.19%), ומכבים־רעות (80.92%), והיישובים בתחתית טבלת הזכאות הם עראבה (18.95%), ביתר עילית (26.98%), ורהט (30%)‏[10].

בשיעור תעודות הבגרות שאינן עומדות בדרישות הסף של המוסדות להשכלה גבוהה, במשך העשור הראשון של המאה ה־21 הייתה ירידה עקבית החל מ־15.6% בשנים 2000–2002 ועד ל־13.2% בשנת 2008 (מרכז אדווה, שם).

מסלולי לימוד לבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלול לימוד אינטרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגרת הלימודים העיקרית לשם קבלת תעודת בגרות בישראל היא בית הספר התיכון. מסגרת לימודים זו קרויה אינטרנית מלשון Internal – פנימי. במהלך הלימודים בבית הספר התיכון רוכש התלמיד את השכלתו החל מכיתה י'. במשך כל שנות הלימודים בתיכון, מגיש בית הספר את תלמידיו בהדרגה לבחינות הבגרות. הנבחן נחשב תלמיד תיכון עד וכולל מועד ב' בכיתה י"ב (יולי בשנת הלימודים בה סיים לימודיו).

במסגרת זו, חלק משקלול הציון הסופי בכל שאלון בחינה הוא ציון הניתן על ידי בית־הספר, ונקרא ציון בית ספרי ומכונה ציון מגן, או בקיצור מגן בסלנג. המונח המקובל במשרד החינוך הוא ציון הגשה (כיוון שזהו ציון איתו ניגשים לבחינת הבגרות עצמה). ציון ההגשה נקבע על־פי דרישות המורה ודרישות בית־הספר מהתלמיד במקצוע הבגרות. ממוצע ציון ההגשה וציון הבחינה הוא הציון הסופי בשאלון.

תלמידי תיכון רגילים לא משלמים עבור הבגרויות לאחר שבג"ץ קבע שאסור למשרד החינוך לגבות מהם תשלומים על מבחני הבגרות‏[11].

אם תלמיד נבחן מספר פעמים באותו מבחן, הציון הגבוה מהם נחשב ויכנס לתעודת הבגרות‏[12]. כלל זה תקף עבור תלמידי בית ספר בלבד.

יחידת לימוד (יח"ל) – פירושה תוכנית לימודים שלפי משרד החינוך הזמן הדרוש ללמוד אותה הוא כ־90 שיעורים בכיתה, כ־3 שיעורים שבועיים במשך שנת לימודים אחת‏[13].

זכאי לתעודת בגרות תלמיד בבית הספר הממלא תנאים אלו:

  • נבחן בכל בחינות החובה: תנ"ך, לשון והבעה, ספרות, היסטוריה, אזרחות, אנגלית ומתמטיקה.
  • נבחן ברמה גבוהה (5 יח"ל) במקצוע התמחות אחד לפחות. בחינות באנגלית ו/או במתמטיקה ברמת 5 יח"ל אינן יכולות להחליף מקצוע התמחות זה. התלמיד יכול להיבחן ביותר מאשר במקצוע התמחות אחד ברמה גבוהה.
  • נבחן בבחינות בגרות בהיקף של 21 יח"ל (לפחות). אם בהרכב מסוים נדרש התלמיד להיבחן ביותר מ־21 יח"ל, יהיה על התלמיד להיבחן בכל יחידות הלימוד שנקבעו בהרכב זה.
  • השיג ציונים חיוביים (55 ומעלה), בכל המקצועות בהם היה עליו להיבחן בבחינות הבגרות ע"פ ההרכב שבו הוא לומד (אך קיימת אפשרות לזכאות חריגה לבגרות גם אם לא מתקיים תנאי זה, כמפורט בהמשך).
  • השיג ציונים חיוביים (55 ומעלה), במקצועות פנימיים מטעם בית הספר, כך שבתעודת הבגרות ייכללו לפחות 27 יח"ל (לרבות המקצועות הפנימיים)‏[14].
  • השיג ציון פנימי חיובי בחינוך גופני והשתתף במבחנים ב"כושר גופני" על פי הנחיות משרד החינוך.
  • בחלק מבתי הספר: השתתף בפרויקט מחויבות אישית.

בנוסף יש אפשרות לבחינה במקצועות חלופיים ובהם:

  • בבית ספר דתיים יש אפשרות להחליף את שתי יחידות הספרות ביחידה או יותר במחשבת ישראל.
  • בבתי ספר דתיים, חובה ללמוד את המקצוע תנ"ך ברמה מוגברת (3 יח"ל לפחות).
  • בבתי ספר נוצריים, מוסלמים או דרוזים, התלמידים נבחנים במקצועות חלופיים במקום תנ"ך: דת הנצרות, דת האסלאם או מורשת הדרוזים.
  • בבתי ספר ערביים לומדים ערבית מוגברת במקום הבעה עברית.
  • תלמידים דיסקלקוליים אחדים שקיבלו אישור משה"ח יכולים ללמוד את המקצוע מוט"ב (מדע וטכנולוגיה בחברה) המשלב נושאים ביולוגיים, כימיים ופיזיקליים בהיקף 3 יח"ל במקום לימודי מתמטיקה.

מבנה תעודת הבגרות משקף את כל היחידות שלמד התלמיד בחטיבה העליונה:

  • בדף השמאלי – מודפסים הציונים שהשיג התלמיד בביה"ס, במקצועות שלא הסתיימו בבחינות בגרות ("ציונים פנימיים") וכן החובות שמילא בשירות לזולת (מחויבות אישית).
  • בדף הימני – מודפסים הציונים הסופיים והמשוקללים במקצועות בהם נבחן התלמיד בבחינות בגרות חיצוניות.

במסלול האינטרני מוצע גם מסלול מב"ר (מסלול בגרות רגיל) שמיועד לתלמידים מתקשים בעלי מוטיבציה גבוהה ללמידה. במסלול זה בית הספר מתחייב, תוך הבטחת התלמיד על התנהגות ורצון ללמוד, להוביל אותו לבגרות מלאה. מקצוע מוגבר ברמת 5 יח"ל נבחר על ידי בית הספר, מתמטיקה נלמדת ברמת 3 יח"ל ואנגלית ברמת 3/4 יח"ל.

נבחן משנה אינטרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחן משנה אינטרני הוא בוגר תיכון שסיים בהצלחה 12 שנות לימוד, ונבחן במסגרת לימודיו בבחינת בגרות אחת לפחות. נבחני משנה אינטרנים נבחנים בתנאים דומים לנבחנים אקסטרנים, שכן ציונם הסופי אינו כולל ציון הגשה, הם נדרשים לשלם 30 ש"ח עבור כל יחידת לימוד והם אינם רשאים להיבחן בבחינות בעל־פה ובבחינות מעבדה. עם זאת, בניגוד לנבחנים אקסטרנים, הם נבחנים בבתי הספר בהם למדו בעבר.

נבחנים הזכאים לתעודת בגרות מקבלים את הציונים החדשים על ספחים לתעודת הבגרות, והם רשאים להשתמש בהם או בציונים הקודמים, כרצונם. עבור נבחנים שאינם זכאים לתעודת בגרות נחשב הציון האחרון שקיבלו בכל שאלון, עד שישלימו זכאות לתעודת הבגרות.

מסלול לימוד אקסטרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחנים שאינם לומדים בבית הספר, יכולים להיבחן בבחינות הבגרות במסלול הנקרא אקסטרני (מלשון External – חיצוני בלעז, כלומר חיצונית למערכת בתי הספר הציבוריים). המסלול האקסטרני שונה מהותית מהמסלול האינטרני, אך שניהם מובילים לקבלת אותה תעודת בגרות.

בישראל תעשייה ענפה של בתי ספר לשיפור בגרויות המיועדים בין השאר לנבחנים אקסטרנים:

  • בתי ספר לשיפור ציוני הבגרות. נועדו בעיקר למעוניינים להתקבל למוסדות השכלה גבוהה אולם ציוניהם לא גבוהים מספיק.
  • בתי ספר פרטיים. מסגרת הלימודים בהם דומה לזו של בתי הספר הציבוריים. מסלול זה נועד לתלמידים שטרם מלאו להם 18 שנה.
  • בתי ספר פרטיים המעניקים הכנה ממוקדת לבחינה מסוימת. מסלול זה נועד בעיקר למבוגרים, ולכן פעמים רבות הלימודים בו נערכים בשעות הערב, לאחר תום יום העבודה.
  • היערכות עצמאית של הנבחן לבחינת הבגרות, באמצעות מיקודית או באמצעות לימוד דרך האינטרנט.

נבחן אקסטרני נדרש לפתוח "תיק נבחן חיצון" בשלוחת בחינות של משרד החינוך. לאחר צעד בירוקרטי זה יכול הנבחן לגשת באופן עצמאי לבחינות בגרות, ללא תלות בבית ספר. בנוסף, לנבחנים אקסטרנים אין ציון מגן, והציון הסופי נקבע על פי תוצאת הבחינה בלבד. בשונה מתלמידי בית ספר אינטרנים, לנבחן אקסטרני נחשב הציון האחרון בלבד ולא הגבוה ביותר.

משנת 2006 כמעט כל חומר הלימוד ובחינת הבגרות לאינטרנים ולאקסטרנים זהה לחלוטין מלבד סמלי השאלונים. קיימים מספר מקצועות שאינם אפשריים במסלול האקסטרני כמו ביולוגיה.

תעודת הבגרות באקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב האוניברסיטאות (פרט לאוניברסיטה הפתוחה) דורשות תעודת בגרות עם 4 יחידות ומעלה באנגלית לצורך קבלה ללימודים הגבוהים, ופוסלות אוטומטית מועמד שנבחן ברמת הלימוד הבסיסית. כמו כן, האוניברסיטאות מייחסות חשיבות רבה למתמטיקה, ועם ציון ברמת 3 יחידות לא ניתן להתקבל למקצועות מדעיים.

המוסדות להשכלה גבוהה מחשבים את ממוצע תעודת הבגרות וביחד עם ציון הפסיכומטרי מתקבל הסכם שקובע אם המועמד מתקבל לפקולטה מסוימת. בעת חישוב הממוצע נותנים בונוס (מוסיפים נקודות לציון) על בחינה בהיקף של 4 או 5 יח"ל. הבונוס הגבוה ביותר (מלבד בטכניון) הוא 25 נקודות לציון הכולל של 5 יחידות לימוד. כלומר, הציון הגבוה ביותר שיכול להיחשב הוא 125. לא כל מקצוע של 4 – 5 יח"ל מזכה בבונוס. התוספת לציון ניתנת רק על ידי כל מוסד להשכלה גבוהה לפי מדיניות הקבלה שלו ואינה נכתבת בתעודת הבגרות. הטכניון נותן בונוס של 30 נקודות לציון בחלק מהמקצועות ברמה 5 יח"ל, כך שהציון הגבוה ביותר שיכול להיחשב שם הוא 130.

יש מוסדות בהם התוספת למקצועות במתמטיקה ואנגלית היא של 12.5 נק' לציון עבור בחינה ברמת 4 יח"ל ושל 25 נק' לציון עבור בחינה ברמת 5 יח"ל. ביתר המקצועות, שנקבעו על ידי המוסד יש תוספת של 10 נק' לציון עבור בחינה ברמה 4 יח"ל ושל 20 נק' עבור בחינה ברמת 5 יח"ל. בדרך כלל הבונוסים הללו ניתנים בתנאי שהנבחן השיג ציון 60 ומעלה.

במדריך לנרשם ובאתרי האינטרנט של המוסדות השונים קיימות הוראות מפורטות כיצד לחשב את ממוצע הבגרות. כמו כן, בפקולטות ובחוגים מסוימים ישנן דרישות נוספות.

צמצום היקף תעודת הבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת הלימודים תשע"ב, התעוררה ביקורת שלילית כנגד מספר בחינות הבגרות במערכת החינוך הישראלית המכניס את תלמידי התיכון ללחץ גדול ומיותר. בעקבות הביקורת השלילית, מינה שר החינוך דאז גדעון סער ועדה לבחינת מערך בחינות הבגרות במערכת החינוך הישראלית. הוועדה נדרשה להגיש המלצותיה עד חודש דצמבר ולדון בחלופות לבחינות הבגרות ובהן עבודות גמר, בחינות פנימיות בית־ספריות וצמצום מספר שאלוני הבגרות. לאחר הבחירות לכנסת התשע עשרה, עם כניסת שי פירון לתפקיד שר החינוך, הגישה הוועדה את המלצותיה, והמליצה לצמצם את היקף תעודת הבגרות לארבעה עד שישה מקצועות חיצוניים בלבד והפיכת יתר המקצועות לפנימיים. שי פירון הודיע כי יפעל לצמצום היקף תעודת הבגרות בשנים הבאות.

הצטיינות בבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר למשרד החינוך היו תנאים מסוימים להגדרת תלמיד כ"תלמיד מצטיין", וזאת רק לתלמידים אינטרניים שעמדו בהם בעת שסיימו תיכון:

  1. השגת ממוצע של 95 ב־25 יח"ל.
  2. השגת ממוצע של 90 ב־30 יח"ל.

אלה אינם התנאים היחידים, ויש צורך לעמוד גם בדרישות נוספות, למשל – בגרות מוגברת במתמטיקה ובאנגלית.

בדרך כלל תלמידים אלו היו מקבלים מכתב ממנכ"ל משרד החינוך שמציין זאת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יחיאל לימור, "מראה חדש" – לתעודות הבגרות, מעריב, 18 באוגוסט 1966
  2. ^ דוח התוכנית הלאומית לחינוך, עמ' 97.
  3. ^ דפנה סחייק, ‏סקירת השינויים שחלו בבחינות הבגרות במהלך השנים ודיון במטרותיהן, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, ינואר 2003, עמ' 2, 23–22.
  4. ^ בחינות בגרות‏ – ביקורת מאת דן לסרי, אתר האקדמיה הדיאלוגית
  5. ^ תקנון ותדריך לנבחן האקסטרני, מרץ 2012, עמוד 31
  6. ^ אורי אורן, קצין עיתונות והסברה במשרד החינוך והתרבות, מכתב למערכת, כל נער יותאם ללימוד ההולם את כשרונו, דבר, 14 בינואר 1958
  7. ^ דוח זכאות לתעודת בגרות, אתר מרכז אדווה
  8. ^ שיעור הזכאים והלא זכאים – מתוך כלל הניגשים בשנת הלימודים תשס"ח, אתר משרד החינוך
  9. ^ אור קשתי, משרד החינוך: קטן שיעור הזכאים לבגרות העומדים בדרישות הסף של האוניברסיטה, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2010; יעל ברנובסקי, פחות זכאים לבגרות שעומדים בתנאי האוניברסיטה, באתר ynet‏, 22 באוגוסט 2010
  10. ^ מורן זליקוביץ', נתוני הבגרות: שוהם בראש, שדרות ורהט בסוף, 30.05.05, אתר ynet
  11. ^ בג"ץ 7351/03, ועד הורים עירוני ראשון־לציון נגד שרת החינוך, התרבות והספורט, פסק דין מיום 18 ביולי 2005
  12. ^ בחירת הציון שיופיע בתעודת הבגרות, חוזר אגף הבחינות, ‏10 במרץ 2004
  13. ^ חוזר מיוחד א' - תשל"ז, עמוד 31
  14. ^ חוזר מנכ"ל תשנ"ד/1