אבא קובנר

אבא קובנר (14 במרץ 1918 - 25 בספטמבר 1987)
אבא קובנר (מימין) מתדרך לוחמי הגנה ביד מרדכי, 1948
מקום קבורה	קיבוץ עין החורש שבעמק חפר
מקום מגורים	קיבוץ עין החורש
ידוע בשל	היותו משורר, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, מראשי חבורת "הנקם", מעצב תרבות והוגה דעות, קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות
מקצוע	משורר עברי, סופר אמן

אבא קוֹבנֶר (בכתיב יידי: קאָוונער; 14 במרץ 1918 – 25 בספטמבר 1987) היה משורר עברי, סופר אמן, חבר מחתרת, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, מראשי חבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה, מנהיג כריזמטי, נואם בחסד, מעצב תרבות והוגה דעות מקורי, קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות.

חייו

קובנר נולד בשנת 1918 בעיר הנמל סבסטופול, בחצי האי קרים שבאוקראינה. בעיר וילנה למד בגימנסיה העברית "תרבות", והיה ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר" בעיר יחד עם בן דודו, בר קובנר (לימים מאיר וילנר), ואסתר נוביק (לימים אסתר וילנסקה), ואחר כך גם ממנהיגי התנועה בליטא ובפולין. אביו חלה ונפטר עוד בנעוריו. קובנר למד, אך לא סיים את חוק לימודיו, בסמינר למורים ובאקדמיה לאמנויות שליד אוניברסיטת וילנה. קובנר התכונן לעלות לארץ ישראל עם חבריו, אך בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין וליטא, נשאר שם.

חברי המחתרת מגטו וילנה, ובהם אבא קובנר, עומד במרכז, וויטקה קמפנר (לימים אשתו של קובנר), ראשונה מימין

אבא קובנר מעיד במשפט אייכמן, 1961

עם כיבוש וילנה על ידי הנאצים הוא הסתתר במנזר שבפרברי העיר. אחר כך היה בין מקימי המחתרת הלוחמת, אך משאפסו הסיכויים להילחם במרד כללי, יצא אל היערות שבסביבת וילנה והצטרף עם חבריו לתנועת הפרטיזנים היהודיים. אמו נרצחה בפונאר ביום שבו יצא מן הגטו ליער ואחיו הצעיר מיכאל נהרג אצל הפרטיזנים הסובייטים.

לאחר שנודע לקובנר על רצח העם היהודי, הוא קרא באספת התנועות החלוציות בווילנה בהתכנסות בליל ה-31 בדצמבר 1941 את הכרוז בשם:"אל נלך כצאן לטבח!" "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם, התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!".

הייתה זו הפעם הראשונה שבה הועלתה בכתב ההנחה שהאירועים אינם מקריים אלא תולדה של תוכנית כוללת ומרכזית שמקורה בדרגים הגבוהים ביותר של הגרמנים והיא מכוונת כנגד כל יהדות אירופה.^{[דרוש מקור]} בינואר 1942 הוקם בגטו וילנה ארגון הפרטיזנים המאוחד (פפא"ו; FPO), ולאחר שמפקדו הראשון של הארגון, יצחק ויטנברג, נפל לידי הנאצים, התמנה קובנר למפקד הארגון.

לאחר המלחמה, היה בין מארגני תנועת "הבריחה", וגם הקים עם חבריו את הארגון "הנקם". הגיע לארץ ישראל בסוף 1945 כדי להשיג חומרי לחימה לארגון, כשבינתיים משמש סגנו יצחק אבידב (רייכמן) כמפקד "הנקם", אך נתפס ונעצר על ידי הבריטים. קובנר ישב כמה חודשים במאסר, קודם בקהיר שבמצרים, ואחר כך הועבר לכלא ה"קישלה" בירושלים העתיקה. בתום מאסרו, הצטרף עם קבוצה מחבריו לקיבוץ עין החורש, שבו היה חבר עד יום מותו.

בראשית מלחמת הקוממיות, גייס אותו שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי" לתפקיד קצין התרבות, ה"פוליטרוק", של החטיבה. עשה עם החטיבה את דרך הקרבות הארוכה והקשה שלה עד תום המלחמה. התפרסם בשנות המלחמה בעיקר בשל "הדפים הקרביים" שכתב. אחד הדפים האלה שחוללו סערה שגליה מכים עד היום היה הדף שכתב בעקבות כניעת ונפילת ניצנים. נפילת ניצנים הייתה מכה קשה לחטיבת גבעתי והשפעה קשה על היישובים שבדרום. החטיבה החליטה להילחם נגד הלך רוחות זה באמצעות הדף הקרבי הראשון שנכתב בידי קובנר ואושר על ידי מפקד החטיבה שמעון אבידן. בחטיבה נוצר הרושם המוטעה שניצנים נכנעה בטרם כלו כל הקצין. רושם זה הוליד חשש פן יחדור הלך רוח מסוכן ותבוסתני של הליכה בשבי אל לבות הלוחמים ותושבי היישובים שבמרחב החטיבה. הדף שנכתב בצורה תוקפנית ולא סלחנית, ברוח דפי הקרב של הצבא האדום. אחת השורות המייצגות בדף הקרבי נוסחה כך: ..."טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש הרצחני. להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית- חרפה היא! לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות!". חברי קיבוץ ניצנים נפגעו מאוד מן הדפים שכתב בעקבות הקרב על ניצנים, ולא סלחו לקובנר על כתיבתו עד יומו האחרון. ניסיונות לפיוס בין הקיבוץ לקובנר שנעשו ברבות השנים לא צלחו.

קובנר התפרסם כ"מפוצץ הצגות". באמצע שנות ה-50 פוצץ את הצגתו של יגאל מוסנזון "בערבות הנגב". בישראל פרצה שערורייה רבתי. בשנת 1959 החליט לפוצץ קונצרט שנערך בקיבוצו, עין החורש, כמחאה על התחמקות האמן משירות צבאי בעת מלחמת העצמאות. בקונצרט הופיע הפסנתרן יהלי וגמן, בן למשפחת שלונסקי שיצא לארצות הברית בעיצומה של מלחמת העצמאות להשלים את לימודי המוזיקה שלו. וגמן לא השתתף במלחמה וגם לא מיהר לשוב בדומה לחבורה של בנים של שופטים עליונים ומנהיגי ציבור אחרים. קובנר לא שכח ולא סלח והחליט לנקום בצורה מעוררת גלים.

במאי 1961 העיד מטעם התביעה במשפט אייכמן, ועדותו הותירה רושם עז והפכה לאירוע מכונן אף שלא הועילה למשפט. בשנת 1972 החל לעבוד בפרויקט בית התפוצות שנפתח בשנת 1978. הוא היה האדם המרכזי בצוות זה. הוא זה שייצר את התכנים, כתב את התכנים, היה אוצר התערוכות ואחראי על התצוגות.

קובנר נפטר ביום השני של ראש השנה תשמ"ח, 25 בספטמבר 1987. נקבר בקיבוצו עין החורש שבעמק חפר. רעייתו, ויטקה קובנר, שהייתה אף היא חברה בקבוצת הפרטיזנים של גטו וילנה, הלכה לעולמה בפברואר 2012. בנו הוא הצייר מיכאל קובנר שנקרא על שם אחיו של אבא קובנר, שנפל בעת לחימתו עם הפרטיזנים הסובייטים.

כתיבתו

קובנר הוא מן המשוררים העבריים הגדולים של התקופה. הוא החל בכתיבת שירים ביידיש ושירים קצרים בעברית, שכמה מהם עוד נדפסו לפני ובעת המלחמה, כשהיה בווילנה. בתקופת המאסר שלו במצרים, חל מהפך עמוק בשירתו, והוא החל בכתיבת הפואמות הארוכות שלו, שלימים הפכו לתרומתו העיקרית לשירה העברית של הדור, ולגולת הכותרת של יצירתו.

הפואמה הראשונה שלו, "עד לא אור", 1947, מספרת את סיפורו של הגטו הנצור לפני ההשמדה. הפואמה השנייה שלו, "פרידה מהדרום", 1949, היא סיפורה של חטיבת גבעתי והמלחמה בדרום ישראל במלחמת השחרור. יש החושבים את היצירה הזו לטובה מבין היצירות שכתב.

בראשית שנות החמישים, ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, והוציא לאור שניים מתוך שלושה כרכים מתוכננים של יצירה משולשת גדולה. ספר הפרוזה נקרא "פנים אל פנים", והוא כולל שני כרכים, "שעת האפס" ו"הצומת". הספר הוצא לראשונה בשנת 1953. הספר כבש והסעיר לבבות בו נתגלה קובנר כמעצב רב-יכולת של חוויית מלחמת העצמאות ומתאר מעמיק של נפש הלוחם העברי. הספר שיצא כפרוזה נותן אשליה של ספר היסטורי, אולם הדבר אינו כן והוא פרי יצירתו הדמיונית של קובנר.

קובנר יכול היה לקבל פרטים רבים על אירועים שונים מכך שהיה במטה החטיבה. הספר אכן מתבסס על אירועים אמיתיים, אולם קובנר ניפח מצד אחד תוך הכנסת אירועים שלא היו ומצד שני החסיר אירועים שקרו. כך למשל בפרשה הטרגית של השיירה לגת-גלאון סיפר קובנר שהשיירה נאלצה לעבור שמונה מחסומים בעוד שבפועל עברה רק אחד בדרך לגת, ואילו בדרכה חזרה נתקלה במחסום ענקי ליד הכפר עיראק אל-סוידאן, אירוע שאינו מוזכר כלל. (עמודים 169–193).

בשנת 1961 נדפסה הפואמה שלו "אדמת החול", ובה נתן את רשמי ביקורו בברזיל הפאגאנית.

בשנות השישים והשבעים פרסם גם את שירתו הלירית, שמרביתה כונסה בשני הספרים "מכל האהבות", ו"תצפיות". לאחר מכן מיעט בכתיבת שירה לירית וחזר לכתיבת הפואמות הגדולות. כמה מיצירותיו, "חופה במדבר", "אחותי קטנה" תורגמו גם לאנגלית.

בשנת 1968 זכה בפרס ברנר, על הפואמה "אחותי הקטנה". בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לשירה.

מורשתו

קובנר היה ממייסדי "מורשת", בית עדות על-שם מרדכי אנילביץ', היה יושב-ראש אגודת הסופרים העבריים, ועיצב את תוכנו של בית התפוצות בתל־אביב. הוא היה הראשון שהגה את רעיון ההנצחה בחיבור נושא השואה לנושא התקומה. עיצב ויצק את הרעיון הזה בתצוגות במוזיאון "משואה לתקומה" שנחנך במעמד ראש הממשלה, לוי אשכול, בקיבוץ יד מרדכי בשנת 1968.

כל כרכי שירתו של קובנר יצאו בהוצאת "מוסד ביאליק", בעריכתו של דן מירון. על שמו של קובנר נקראו רחובות בערים תל אביב וכפר סבא.

ספרי שירתו

מצבת קברו של אבא קובנר

• כל שירי אבא קובנר, כרכים א' עד ה', בעריכת דן מירון, הוצאת מוסד ביאליק.
• אדמת החול, פואמה, צייר יוסל ברגנר, מרחביה, 1961.
• אחותי קטנה, פואמה, מרחביה, תשכ"ז 1967.
• אל, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תש"ם 1980.
• חופה במדבר, פואמה, מרחביה, 1970 תש"ל.
• להקת הקצב מופיעה על הר גריזים, פואמה, תל אביב, תשל"ב 1972.
• מכל האהבות, שירים, מרחביה, תש"ל 1970.
• סלון קטרינג, פואמה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1987.
• עד-לא-אור, פואמה פרטיזנית, מרחביה: ספרית פועלים, 1947.
• פרידה מהדרום, פואמה המוקדשת ל"חטיבה היה שמה גבעתי", ספרית פועלים, 1949.
• שירת רוזה, ספרית פועלים, תל אביב, 1987.
• תצפיות, שירים, ספרית פועלים, תל אביב, 1977.

ספרי הפרוזה והעיון שלו

• פנים אל פנים, שני כרכים הצומת, ושעת האפס, ספרית פועלים תל אביב, 1953 עד 1955.
• מגילות העדות, עורך ומביא לאור שלום לוריא, מוסד ביאליק, ירושלים, 1993.
• לעכב את הקריעה, מבחר מסות ומאמרים, ערך מוקי צור, עם עובד, תל אביב, תשנ'ח 1998.
• על הגשר הצר, מבחר מנאומיו ודבריו שבעל פה, ספרית פועלים, תל אביב, 1981.

תרגומיו משירת יידיש

אבא קובנר תרגם את שירו הידוע של אברהם סוצקבר "אחי התאום", השיר נדפס בעיתון "דבר".

וכן תרגם שניים משיריה של מרים אולינובר, מתוך ספרה "דער באבעס אוצר", האוצר של סבתא.

לקריאה נוספת

ספרים עליו ועל יצירתו

• דינה פורת, מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר, הוצאת עם עובד, 2000
• צביה בן-יוסף גינור, עד קץ הבדיה: עיון בשירת אבא קובנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
• ראובן שוהם, המראה והקולות, קריאה קשובה ב"פרידה מהדרום" לאבא קובנר, ספרית פועלים, תל אביב, 1994.
• שלום לוריא (עורך), אבא קובנר: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988.
• חגי רוגני, פרק על "פרידה מהדרום", בשם "גרניקה על כל גבעה, על כל גבעה גרניקה", נדפס בספרו מול הכפר שחרב, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2006.

מבחר מאמרים עליו ועל יצירתו

על יצירתו של אבא קובנר נכתבו מאמרים רבים, ביקורות ומסות. בין המבקרים והחוקרים ניתן למצוא את דבריהם של: בנימין יצחק מיכלי, דן מירון, רחל פרנקל-מדן, אורי ש. כהן, ישראל חיים בילצקי, הלל ברזל, גרשון שקד, חגי רוגני, ראובן שהם, לוי אריה שריד, אלי שביד, צביה גינור בן-יוסף, עפרה יגלין, פנינה להב, נתן זך, משה שמיר, מאיר עוזיאל, נפתלי הרץ טוקר, זיוה שמיר, הראל פיש, אליעזרה איג, אלי פפרקורן, חנה יעוז, יעקב בסר, שלום לוריא, צבי ניימן ומבקרים נוספים.

מבחר קצר:

• חנה יעוז, הקול שלא אבד, על הפואמה שלו "סלון קטרינג", נדפס בעיתון 77, 93, 1987.
• שלום לוריא, "פרידה מהדרום" לאבא קובנר, נדפס בזהות, ג', תשמ'ג, 1983.
• צביה גינור-בן-יוסף, "קץ הענק", או ראשיתו של ענק?, עיון בשירו של אבא קובנר, נדפס בעלי-שיח, 38, תשנ'ז 1997.
• שלום לוריא, "המלאך השחור", פואימה מן הגניזה של אבא קובנר, נדפס בצפון, ה', תשנ'ח 1998.
• ראובן שהם, יחסים בין-טקסטואליים ומשמעותם הרטורית ב’דף קרבי’ לאבא קובנר, נדפס במחקרי ירושלים בספרות עברית, י'ז, תשנ'ט 1999.
• אורי ש. כהן, האור הנורא שמטיל את צלו עד אחרון השירים, נדפס בארץ אחרת, 20, תשס'ד 2004.
• כל דור צריך להישרף בשריפתו, ראיון עם אבא קובנר, מאת עמי שמיר, נדפס בלמרחב, 10 במאי 1970. הובא שוב בספרו של עמי שמיר, עמודי פנים, עיתונות בנימה אישית, הוצאת אטד, רחובות, 2002.
• לוי אריה שריד, ‫במבחן הענות והפדות : התנועות החלוציות בפולין בשואה ולאחריה 1939-1949, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'

קישורים חיצוניים

• ארכיון אבא קובנר בארכיון המרכזי של השומר הצעיר בגבעת חביבה - באתר יד יערי
• אבא קובנר ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• אבא קובנר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• עדות אבא קובנר במשפט אייכמן - באתר סנונית
• ה"דף הקרבי" שפרסם קובנר אחרי קרב ניצנים
• אלישע פורת, אבא קובנר: הכרך שנשרף, מסת עיון ביצירתו של אבא קובנר
• אריאל הירשפלד, גשר השתיקות, באתר הארץ, 2007, על שירת קובנר
• שלום חולבסקי, שלילת הקיום היהודי בפולין אחרי השואה – אבא קובנר, אתר יד ושם
• שלום חולבסקי, אבא קובנר ויצחק (אנטק) צוקרמן: שתי גישות ביחס ליציאת היהודים מאירופה, אתר יד ושם

• Jennifer Rosenberg, Abba Kovner and Resistance in the Vilna Ghetto, About.com (באנגלית)

הערות שוליים

הקודם: אורי צבי גרינברג

פרס ביאליק לספרות יפה 1978

הבא: אהרון אפלפלד, אבות ישורון