חייקה גרוסמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חייקה גרוסמן
Grossman chaika.jpg
תאריך לידה 20 בנובמבר 1919
תאריך עלייה 1948
תאריך פטירה 26 במאי 1996 (בגיל 76)
כנסות 7 - 9, 11
סיעה מפ"ם, המערך
תפקידים בולטים

חַייקָה גרוסמן אורקין (20 בנובמבר 1919, ביאליסטוק, פולין26 במאי 1996, קיבוץ עברון, ישראל) הייתה מנהיגה ציונית, מראשי תנועת השומר הצעיר בתקופת השואה, פרטיזנית וחברת מחתרת בגטאות ליטא ופולין, ובישראל חברת הכנסת מטעם סיעות מפ"ם והמערך, סגנית יושב ראש הכנסת, האישה הראשונה שכיהנה כראש מועצה אזורית ופעילה במפעל להנצחת השואה. פעלה לחקיקת חוקים חברתיים וקידום אוכלוסיות חלשות. נמנתה עם מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-45 למדינת ישראל.

ילדות ונעורים בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייקה גרוסמן נולדה בביאליסטוק ב-20 בנובמבר 1919, בת לנחום וללאה לבית אפלבוים, אחותם הצעירה של בצלאל ומרים. הייתה זו משפחה אמידה ששילבה מסורת ואת רעיונות ההשכלה, בדומה למשפחות רבות בביאליסטוק‏[1]. מצד אביה נצר למשפחת תלמידי חכמים, מורים וסוחרים. סבה היה רב. לפני מלחמת העולם הראשונה עלו מרבית בני המשפחה, ביניהם סבה וסבתה, לארץ-ישראל. הסב עסק בלימוד תורה ונפטר כחצי שנה לפני עלייתה ארצה. סבתה עוד זכתה לראותה את הארץ ונפטרה בהיותה בת 92‏[2]. מבחינה חיצונית דמתה לאביה: שיערה הבהיר ועיניה הכחולות שיוו לה מראה פולני, שלימים הציל את חייה‏[3]. משפחת אמה כללה ציונים, בונדיסטים ודתיים אדוקים. אבי האם היה חסיד של הרבי מקוצק והיה מלמד בחדר. אחיה הבכור בצלאל, הבוגר ממנה בארבע שנים, עבד עם האב בבית החרושת המשפחתי. היא מיעטה לספר על האח וראתה בו ניגוד גמור לערכיה. אחותה מרים הייתה קרובה אליה והיא ראתה בה נערה חברותית ומלאת חיים, השונה ממנה מאוד‏[4]. אחיה גויס לצבא האדום ערב הפלישה הנאצית ולא שב. האחות חיה במסווה בצד הארי ושרדה‏[5].

באותה תקופה חיו בעיר כ-115,000 תושבים, יותר ממחציתם יהודים. כלכלת העיר התבססה על תעשיית הטקסטיל, שנייה בגודלה לזו שבעיר לודז'. מרבית בתי החרושת היו בבעלות יהודית והעסיקו פועלים פולנים. הקהילה התאפיינה ברב גוניות פוליטית, לאומית ותרבותית. מרבית התנועות והמפלגות היהודיות בפולין פעלו גם בביאליסטוק. המפלגה הדומיננטית הייתה הבונד ותנועת הנוער הגדולה הייתה השומר הצעיר. בעיר פעלה גם גימנסיה עברית מהידועות והנחשבות בפולין‏[6]. משפחת גרוסמן שיקפה הווי זה. האב היה בעל מפעל בינוני לעורות בעיירה סוקולסקי, שימש כגבאי בבית הכנסת והחזיק בהשקפת עולם חילונית עם זיקה לסוציאליזם. האם הייתה עקרת בית. בבית דיברו עברית ויידיש, בבית הספר למדו בעברית ומעט בפולנית, לטינית וגרמנית. בתנועה דיברו עברית. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה התרבות הפולנית והעם הפולני כמעט זרים לגרוסמן. על אף שמרבית פועליו של אביה היו פולנים נמנעה מלבקר בבית החרושת שכן ראתה בו הפרה בוטה של עקרונותיה הסוציאליסטים‏[7]. לאחר שביתה שהתקיימה במפעל ניתקה את יחסיה עם אביה למשך שבועיים.

למדה בגן עברי ואחר כך בבית הספר העממי "תרבות". מכיתה ו' למדה בגימנסיה העברית מרשת "תרבות"‏[8]. שפת הלימוד עד הכיבוש הסובייטי הייתה עברית והמורים התאמצו לשלב את תרבות העולם המערבי ורוחות ההשכלה עם לימודי היהדות. גרוסמן הייתה תלמידה מצטיינת, ואהבה במיוחד ללמוד תנ"ך וספרות[9]. את ילדותה בילתה בחיק משפחתה ובהתבודדות ביער הסמוך, שם הרבתה לקרוא. כמו כן אהבה לרקוד ולהחליק על הקרח.

בתנועת השומר הצעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחניכה בתנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למרבית בני ובנות גילה בביאליסטוק, הצטרפה גרוסמן לתנועת הנוער של השומר הצעיר שבסיסה בעיר היה הגימנסיה העברית ומשכה את לב עילית הנוער היהודי בה‏[10]. תחילה השתייכה ל"גדוד הסנה". כשהייתה בת 14 התמנה מאיר אורקין למדריך הגדוד שלה והוא בן 19. בין השניים נרקמה ידידות שלימים הפכה לזוגיות. במרץ 1936 עלה אורקין ארצה. השניים השתדלו לשמור על קשר באמצעות מכתבים‏[11]. גרוסמן הפכה לפעילה יותר ויותר בתנועה והדריכה את גדוד "תל עמל"‏[12]. נחשפה לתפישות עולמם של דב בר בורוכוב, קרל מרקס וזיגמונד פרויד[13] אך בעיקר נשבתה ברעיונות הסוציאליסטיים והציוניים.

מנהיגה תנועתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכיתה י"א נבחרה גרוסמן להנהגת השומר הצעיר במחוז ביאליסטוק ולאשת הקשר של התנועה המקומית עם נציגי קרן קיימת לישראל. כמו כן מילאה את תפקיד נושאת דגל הקן‏[14]. בשנת 1937 סיימה את לימודיה בגימנסיה והגישה בקשה להירשם ללימודים גבוהים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוריה שילמו את שכר הלימוד ודמי העלייה‏[15] ובסיוע משפחתה שבירושלים קיבלה היתר עלייה במסגרת מכסות סטודנטים שהקציבה ממשלת המנדט הבריטי[16]. כדי לחסוך כסף לנסיעתה עבדה במתן שיעורים פרטיים‏[17]. על אף שעלייה נחשבה הגשמה, לימודים באוניברסיטה לא עלו בקנה אחד עם ההגשמה השומרית. בהנהגת התנועה הראשית הבהירו לה שתוכניותיה האישיות אינן תואמות את רוח התנועה והיא טרם סיימה את חובותיה התנועתיות בפולין. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שתצטרך לעזוב את התנועה ועל כן ויתרה, לא בפעם האחרונה, על הסרטיפיקט שלה‏[18]. כך נשלחה לרכז ולשקם את הפעילות התנועתית באזור פולסיה, בין בריסק לפינסק, שפעילות השומר הצעיר הייתה בו מועטה. במשך חצי שנה נדדה בין העיירות וכשלושה חודשים הייתה חברה בקיבוץ ההכשרה של 'החלוץ' בתנאי עוני ודוחק. הייתה זו הפעם הראשונה בה עזבה את בית הוריה‏[19].

המשימה הבאה שקיבלה הייתה ארגון מחנה קיץ למדריכים בסמוך לפינסק יחד עם שמואל ברסלב בוורשה. באוגוסט 1939 חזרה לביאליסטוק וגילתה שהסרטיפיקט שקיבלה עדיין מחכה לה. היא החליטה להתכונן לעלייה והחלה לארוז את חפציה‏[20]. התוכנית הייתה להמתין בארץ לחברי גרעין ההכשרה אליו השתייכה שבאותה עת נמצאו בחווה ליד צ'נסטוחובה ובינתיים ללמוד ספרות באוניברסיטה העברית.

בסוף אוגוסט קיבלה מברק המורה להתייצב מיידית בוורשה וכך עשתה‏[21]. בהנהגת התנועה בוורשה הוחלט על הקמת "הנהגה ראשית ב'" שתפעל במחתרת ותורכב בעיקרה מנשים, מתוך הנחה שהגברים קרוב לודאי יגויסו למלחמה הקרבה. גרוסמן נבחרה כחברה בהנהגה זו ושבה לביאליסטוק.

תקופת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוץ המלחמה והמעבר לליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חלוקת פולין בין גרמניה לברית המועצות עברה ביאליסטוק לידי הסובייטים. בית גרוסמן הפך לבית פתוח אשר אירח פליטים רבים שביקשו לעצור, להחליף כוחות ולהמשיך הלאה, ביניהם חברי 'השומר הצעיר'‏[22]. תחת השלטון הסובייטי, נאסרו החינוך הציוני והשימוש בשפה העברית והתנועה ירדה למחתרת. מרכז ההנהגה היה בלבוב במטרה למצוא נתיב עלייה לארץ ישראל דרך וילנה או רומניה. ביאליסטוק היוותה את מרכז המעבר לוילנה או חזרה לוורשה הכבושה. בנובמבר 1939, אחרי מסע של 15 ק"מ בתוך שלג עמוק ובקור מקפיא, הגיעה חייקה גרוסמן לווילנה, שם חברה לחברי ההנהגה הראשית של התנועה‏[23]. היא נקלטה בקיבוץ הכשרה של 'החלוץ' וחוותה תנאים קשים של צפיפות, עוני, קור, רעב וכינים. כמו חבריה לתנועה עבדה בעבודות מזדמנות, בעיקר כעוזרת בית ולא אחת הושפלה בשל חוסר הידע שלה במלאכת הבישול והכביסה. הקולקטיב התנועתי הוא זה שעזר לה להתמודד עם ייסורי היום יום‏[24].

לקראת סוף החורף נשלחה לקובנה כדי להדריך את בוגרי הקן, לקחת חלק בהנהגה המקומית ובמרכז 'החלוץ'. גם שם גרה בקיבוץ הכשרה אך תנאי החיים היו טובים יותר. בזכרונותיה תיארה זאת כתקופה טובה במהלכה הכירה חברים חדשים ונחשפה ליהדות ליטא העשירה‏[25]. בקיץ 1940, עם פלישת ברית המועצות לליטא, יצאה גרוסמן לבקר בקני התנועה באזור כדי להתכונן לפעילות במחתרת תחת השלטון הסובייטי החדש. בוילנה פורקו קיבוצי ההכשרה והתנועה שבה למחתרת ופועלת ללא לאות להשגת אישורי עלייה.

בפעם השלישית קיבלה היתר עלייה ולימודים רשמי, אחד הבודדים אז, שחודש ככל הנראה על ידי אחד מבני משפחתה שבארץ. ההנהגה הראשית שוב נדרשה לעניין והתנהל דיון סוער. הרוב הכריע כי עליה להישאר בפולין וכי תתמנה להנהגה הראשית של התנועה במחתרת יחד עם חמישה חברים נוספים: אבא קובנר, אדק בורקס, מרדכי רוזמן, פנחס שטרן ומשה בלוש, כולם גברים וכולם מבוגרים ממנה. היא קיבלה את ההחלטה התנועתית.

עד תחילת 1941, ההנהגה הוותיקה שהורתה לה לוותר על אישור העלייה עזבה את וילנה ועלתה ארצה. בגיל 21 היא וחמשת חבריה היוו את הנהגת השומר הצעיר בפולין. היא תיארה את התקופה ההיא בפולין כתקופה של בדידות קשה ללא קשר עם הארץ וללא קשר לוורשה‏[26]. היא מעולם לא באה חשבון עם חברי ההנהגה שעזבו אך נשאה את תחושת הנטישה הקשה של אז כל חייה‏[27]. באפריל 1941 כתבה למאיר אורקין: "מצבי השתנה במידה קיצונית, נשארתי לבד בווילנה, כמעט בלי ידידים. זה קובע הרבה מאוד..."‏[28].

תפקידי קישור במחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת הזהות הבדויה של חייקה גרוסמן כ"הָלינה ווֹרוֹנוֹביץ'" (Halina Woronowicz) בהיותה קשרית במחתרת היהודית בגטו ביאליסטוק

התנועה פעלה במחתרת בווילנה אך באמצעים דלים. גרוסמן נרשמה ללימודי כלכלה באוניברסיטת וילנה על מנת למצוא כיסוי מוצלח לשהותה בעיר, התפרנסה משיעורים פרטיים וחלקה דירה עם חברת ילדות מביאליסטוק. עם פלישת גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941, וילנה הופצצה. תושבי העיר ניסו להימלט מזרחה ברכבת. חברי ההנהגה התייעצו כיצד לפעול וגרוסמן התנדבה להישאר. אדק בורקס, מרדכי רוזמן ופנחס שטרן עלו על הרכבת. אבא קובנר ומשה בלוש נשארו בעיר. יומיים לאחר הפלישה לברית המועצות, עברה וילנה לשלטון האס אס והגסטאפו. משה בלוש נחטף ועקבותיו נעלמו. אדק בורקס חזר לעיר בעקבות הכיתור הגרמני.

בזכות המראה החיצוני שלה, הייתה גרוסמן אמונה על הקשר בין המרכזים השונים של התנועה ובעיקר על הפצת דבר ההשמדה השיטתית הצפויה ליהודים. לימים תיארה: "נסעתי ברכבות והעמדתי פנים של צעירה קלת דעת ומתחנחנת. חלפתי כמו אקרובט בין הטיפות, כשאני מוליכה שולל את האויב... למדתי להעמיד פנים גם כאשר הלב החסיר פעימות מפחד..."‏[29].

בזכות חברה מהמחתרת הפולנית שהשיגה תעודת לידה חתומה, פעלה מחוץ לגטו תחת זהות בדויה בשם "הָלינה ווֹרוֹנוֹביץ'" – שם שהעניק לה מרדכי טננבוים, מראשי 'החלוץ'. חייה בדרכים התאפיינו בבדידות. חברים מהגטו, ביניהם אבא קובנר, נמלטו למנזר כרמליטי סמוך לוילנה. עם תחילת הרצח ההמוני הגיעה למנזר תחת מסווה יחד עם אדק בורקס. אז, במסגרת פגישת ההכרעה על התארגנות להתנגדות חמושה, היא שבה לביאליסטוק כדי להקים ארגון לוחם.

התנגדות בגטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיוני 1941 עד אוגוסט 1943 פעלה גרוסמן במחתרת היהודית בגטאות: ווילנה, ביאליסטוק, וורשה, צ'נסטוחוב, לובלין וגרודנו. היא נעה ברכבות בין הגבולות, מן הגטו לצד הארי וחזרה, כשהבסיס שלה הוא ביאליסטוק, שם שימשה כחברת המטה שהתכונן למרד הגרעין הראשוני לבניית המחתרת המאורגנת בביאליסטוק. היא הייתה האחראית על הקשר עם אפרים ברש, ראש היודנראט בגטו, והיא זו שמסרה לו את הידיעות הראשונות על ההשמדה‏[30]. הגרעין הראשוני לבניית המחתרת המאורגנת בביאליסטוק כלל בעיקר את חניכיה בעבר. היא פעלה גם להקמת תאים בגורדנו ובמקומות הקרובים לעיר. עד פברואר 1943 היה הארגון מוכן והיא פנתה לחיזוק הקשרים ובסיס הפעולה בצד הארי כמו גם במוקדים פרטיזנים ביערות הסמוכים.

בשנת 1943 פתחו הגרמנים בחיסול גטו ביאליסטוק וגירוש היהודים לטרבלינקה. במהלך האקציה הראשונה נמצאה גרוסמן בצד הארי. היא ביקשה לשוב לגטו, אך אדק בורקס מפקד הארגון אסר עליה. עם תום האקציה נודע לה ש-19 מחברי הארגון נהרגו, ביניהם אדק בורקס, שבאותם ימים היה גם לאהוב לבה. הכאב והצער הביא אותה להיכנס לגטו ולגלות את החורבן שאחרי האקציה. עם יציאתה נעצרה תחת זהותה הבדויה ושוחררה בזכותה. בגטו נודע לה על ניסיון המרד ועל גורלו של בורקס, שיחד עם כמה חברים גורש לטרבלינקה ושם כנראה החליטו באמצעות שני אקדחים שהיו בידיהם למנוע את הליכתם לתאי הגזים. שנים חיפשה הוכחה שאכן קיימה קבוצה זו את הצו העליון של התנועה - להתנגד. במשפטו של ג'ון דמיאניוק שלחה מכתב לראש החקירה בבקשה לתחקר בנושא את הנאשם‏[31].

במקומו של בורקס מונה מרדכי טננבוים למפקד. בינו לבין גרוסמן שררו יחסים מורכבים ומתוחים. השניים פעלו יחד להקמת גוף משותף שיאגד את כל התנועות והפעילים ואף הצליחו, אך היא זעמה על כך שביומנו של טננבוים מצטייר כאילו הוא הקים את המחתרת‏[32].

במהלך האקציה השנייה ב-15 באוגוסט 1943 התעקשה להשתתף במרד. עם תחילת האקציה חלפה על פני כיכר השילוחים ומבטה הצטלב במבטה של אימה. תחילה ניסתה להתחמק מן הפרידה אך לבסוף ניגשה ונפרדה בשתי נשיקות ובכאב. שנים מאוחר יותר, כשתהפוך בעצמה לאם, תכה על חטא הפרידה החפוזה‏[33]. המרד פרץ ב-16 באוגוסט ודוכא במהירות. שארית היהודים בגטו הובלו לטרבלינקה וקומץ מורדים הצליחו לברוח ליערות ולהצטרף אל הפרטיזנים. 81,000 יהודים ויהודיות היו בגטו ביאליסטוק כשהתחיל חיסולו‏[34]. על הלחימה אמרה: "עקרון ההגשמה העצמית מצא את תרגומו המעשי: במקום שאין איש, ושאחרים הכזיבו היה אתה האיש!".‏[35]}}

הקמת הוועד האנטי פאשיסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייקה גרוסמן הצליחה להגיע לצד הארי, שם אירגנה דירות מסתור ויצרה קשר עם הקבוצה הפרטיזנית שנשלחה ליערות טרם המרד.

קיר זיכרון לבנות הוועד האנטי פאשיסטי

עד אוגוסט 1944 פעלה באזור ביאליסטוק כחלק ממטה הבריגדה הפרטיזנית סובייטית ע"ש קלינובסקי, בפעולות שכבר התמחתה בהן: השגת נשק, גיוס פרטיזנים והובלתם ליערות, התווית רשת תקשורת, גיוס כספים ורכש. במקביל הקימה יחד עם מרילה רוזייצקה, ליזה צ'אפניק, חסיה בורנשטיין בילצקי, אנה רוד וברוניה ויניצקי קליבנסקי, חמש חברות פרטיזניות יהודיות שהתחזו לפולניות, את הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. במסגרת הוועד המשיכו הנשים בפעולות סיוע והצלה, השגת נשק לפרטיזנים ולאחר מכן קישור בין פרטיזנים יהודים לסובייטים שבאו ברגל או הוצנחו. הקשר בין הוועד לפרטיזנים נותק וחודש עם הגעת הפרטיזנים הסובייטים, והמידע שאספו שימש את הצבא האדום במבצעיו‏[36]. מרבית עבודתה בוועד התמקדה בהקמת תא מחתרתי של גרמנים שסיפקו מידע סודי.

לקראת סוף המלחמה הוציאו הנשים לפועל מבצעים לשחרור שבויים ממחנות עבודה והברחתם ליערות, כאשר בסוף המבצע הן חוברות לפרטיזנים ביערות. עד שחרור ביאליסטוק ביולי 1944 נמצאו עם הפרטיזנים‏[37]. באוגוסט 1944 חזרה גרוסמן לעיר הולדתה בראש הכוחות הסובייטים. הדבר התפרסם בעיתון שהגיע לידיו של מאיר אורקין, שגילה שחניכתו-אהובתו נשארה בחיים‏[38] והוא החליט לחכות לה‏[39].

עם תום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום המלחמה החליטה גרוסמן להיפטר מזהותה הבדויה בתור הלינה וורונוביץ'. בספטמבר 1944 החלה לעבוד במשרד שירות הביטחון הפנימי של פולין ושימשה כסגנית מפקד מחלקת כוח אדם של המחוז. לקראת סוף המלחמה פגשה ביערות את יאן קוזלובסקי, בחור יהודי וקומוניסט מווילנה שהגיע עם כוחות מוצנחים של הצבא האדום. לאחר המלחמה היה קצין מודיעין בצבא הפולני וזמן מסוים שירת כראש מוסד המודיעין בביאליסטוק. לאחר שנה נישאו השניים וכעבור שנתיים, כשהחליטה לעלות לארץ, נפרדו דרכיהם.

אבא קובנר, שותפה של גרוסמן להנהגה שלחם בוילנה, ניסה להחזירה לפעילות התנועתית ובנובמבר 1944, כשקם הוועד היהודי המרכזי של יהודי פולין בחר בה. בשנת 1945 השתחררה מהצבא האדום בדרגת סמל בכיר והחליטה לצאת לוורשה ולמלא את תפקיד נציגת השומר הצעיר בוועד המרכזי של יהודי פולין. במסגרת זו עסקה בהקמת קיבוצי הכשרה לעלייה ושיקום פליטים, בעיקר ילדים ובני נוער. כמו כן ייצגה את הוועד אל מול השלטונות הפולניים. באוגוסט 1946 מונתה למנהלת מחלקת הנוער בוועד, ובמאי 1947 למנהלת מחלקת החינוך‏[40]. בוורשה גרה בקומונה של אי"ל ברחוב פוזננסקה 38. היא זכתה להערכה עצומה והוענק לה צלב גרינוולד - עיטור הגבורה הגבוה ביותר בפולין‏[41].

באותה עת הייתה חברה במזכירות ההנהגה הראשית של השומר הצעיר, ובקיץ 1945 נשלחה כצירה מטעם התנועה לקונגרס היהודי העולמי שנערך בלונדון. ללונדון הגיעה עם יצחק צוקרמן. שניהם נבחרו כנציגי ההתנגדות הצעירה. השהות המשותפת שלהם בוורשה והחיבור שנוצר בין התנועות במהלך המלחמה הוליד רצון ליצור המשכיות ולהקים תנועה משותפת. בלונדון פגשה לראשונה את ראשי תנועתה, מאיר יערי ויעקב חזן. צלקת הנטישה והפיכחון שנותרה לה מהמלחמה סייעה לה לא ליפול להערצה עיוורת של שתי דמויות מונומנטליות אלה אך כשהם הודיעו לה שלא יקום ולא יהיה החיבור הזה בין התנועות בארץ ישראל קיבלה, כמו בעבר, את דין התנועה‏[42]. בלונדון נשאה נאום שסחף מחיאות כפיים סוערות. בשליחות יערי וחזן התחילה להקמת מפלגה של השומר הצעיר בפולין, שתישלח מטעמה לקונגרס הציוני בבזל. בשנת 1947 עלתה ארצה והיא בת 28‏[43].

העלייה ארצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרכה לארץ ישראל, על סיפון האונייה "פרובידנס"‏[44] שמעה על הכרזת מדינת ישראל. האנייה עגנה בנמל חיפה ב-22 במאי 1948. כל נוסעי הספינה היו צעירים וצעירות שעברו את השואה וגויסו לחזית הלחימה בלטרון[45]. נציג הסוכנות היהודית קיבל את פניה ולמחרת הייתה בדרכה למרחביה לפגוש את מאיר יערי. בערב פגשה בעפולה את מאיר אורקין לפני שיצא לחזית, 12 שנה אחרי שנפרדו בתחנת הרכבת. משם המשיכה לקיבוץ לתקופת הסתגלות ושהתה כחצי שנה בקיבוץ עין השופט. שליטתה בעברית הקלה על ההתאקלמות. היא סיירה בין המוצבים ובקיבוצי התנועה וסיפרה על מה שעברה‏[46].

ב-10 ביוני 1948 מאיר וחייקה נישאו ועברו לגור בקיבוץ עברון כחברה‏[47]. באותם הימים גויסה להעלות על הכתב את סיפור התנועה באירופה. לצורך זה הייתה פטורה מכל חובות המשק. היא לא אהבה את ההסתגרות בחדר הקטן וגם התקשתה לנבור בעברה הכואב. ספרה "אנשי המחתרת" ראה אור בשנת 1950. ביום בו סיימה לכתוב את הספר כרעה ללדת את בתה הבכורה, לאה (כיום חברת קיבוץ יחיעם). בשנת 1953 נולדה בתם השנייה, יוספה.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונת הוקרה מועד מספנות ישראל על סיוע במאבקם על זכויותיהם

47 שנה הייתה גרוסמן חברת קיבוץ עברון שבגליל המערבי. תחילה מילאה בקיבוץ תפקידים שונים כפי שנדרש במשק, ובפברואר 1950 התמנתה ליו"ר המועצה האזורית געתון מטעם הקיבוץ הארצי והייתה האישה הראשונה במדינת ישראל שנבחרה לעמוד בראש רשות מקומית. בתקופת כהונתה כללה המועצה 22 מושבים, ישובי עולים, קיבוצים וכפר ערבי אחד. במהלך כהונתה עסקה בהגדרת תחומי המועצה ואופן התנהלותה, פעלה לשיקום העולים ששוכנו במעברות רעועות בתנאי עוני קשים וסבלו מקשיי אבטלה ופגעי מזג האוויר. היא מיסדה את תחום החינוך במועצה ופעלה לקידום דו קיום יהודי-ערבי במועצה, נושא שיעמוד על סדר יומה הציבורי גם בהמשך. בתום כהונה בת כשנתיים החליף אותה בתפקיד מאיר אורקין. בהמשך מילאה תפקידי חינוך כמורה ומדריכת נוער בקיבוץ ובמוסד החינוכי, וקלטה לביתם נערה במסגרת חברת הנוער. בשנת 1962 החלה ללמוד היסטוריה וכלכלה באוניברסיטת תל אביב ונבחרה למזכירת קיבוץ עברון, תפקיד שלימים תמלא פעם נוספת‏[48].

אחרי שסיימה את תפקידה כראש המועצה האזורית הייתה גרוסמן חברת מזכירות מפ"ם. בין השנים 1958-1960 ריכזה את פעילות המפלגה בשכונות הפועלים בקריות ובנשר ובשנת 1960 מונתה למזכירת סניף חיפה של המפלגה, אז הסניף הגדול בארץ. היא מילאה את התפקיד 5 שנים והייתה מוערכת מאוד בתפקידה. לאחר מכן כיהנה כיושבת ראש הברית העולמית של מפ"ם, תפקיד שגם אותו מילאה 5 שנים ובמסגרתו יצאה למסעות הסברה מעבר לים. בנוסף, כיהנה כחברת מזכירות והוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, חברת ועדת השלום, השתתפה בהקמת הוצאת הספרים "מורשת" וחברת הנהלה בה, חברת מועצת יד ושם והחל משנת 1969 כחברת ההנהלה הישראלית של הקונגרס היהודי העולמי ובהמשך חברת נשיאות האגודה לשיקום וקידום נוער.

כחברה בכירה בתנועה ובמפלגה, השתתפה גרוסמן במחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות שנקשרו לנושא השואה, בראשם הוויכוח על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית ועסקאות הנשק. יחד עם לוחמי גטאות אחרים, ביניהם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין ואבא קובנר השתתפה בעצרות של המפלגה ובאספות עם בנושא ונשאה נאומים. בין היתר טענה שאפשר להשוות את התומכים במשא ומתן עם גרמניה לראשי היודנראטים בתקופת השואה‏[49]. כך גם בימי פרשת קסטנר, כשקראה להעמיד את ישראל קסטנר לדין‏[50]. באותן שנים ניטשו במפ"ם מאבקים אידאולוגיים ומשבר שהוביל לפילוג. היא השתייכה לאגף השמאלי של המפלגה אך התנגדה לפיצול.

פועלה כחברת כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות התנגדותה לחבירת מפ"ם לסיעת המערך, קיבלה גרוסמן את החלטת התנועה ושובצה במקום ה-40 ברשימה לכנסת השביעית. כחברת כנסת תגובתה הייתה לשים דגש על חידוד ההבדלים בין המערך לימין ובין מפ"ם לתנועת העבודה‏[51]. על אף שכחברת כנסת נמנתה לרוב עם בעלי העמדות הרדיקליות והלוחמניות, עבודתה הפרלמנטרית הנמרצת הקנתה לה מקום של כבוד בבית ובין חבריו. העיתונאי והפעיל הפוליטי יוסי אחימאיר תיאר אותה כך: "היא הייתה אישיות מקרינה וכובשת, מן הזן ההולך ונעלם מנופנו הפוליטי"‏[52].

פעילותה בכנסת‏[53]:

כנסת זמן כהונה סיעות תפקידי נשיאות ועדות
כנסת 7

17.11.1969 - 21.1.1974
סיעת המערך
  • יושבת-ראש ועדת השירותים הציבוריים
  • חברה בוועדה מיוחדת לעניין איכות הסביבה
  • חברה בוועדת השירותים הציבוריים
  • חברה בוועדת החינוך והתרבות
כנסת 8
21.1.1974 - 13.6.1977
סיעת המערך- מפלגת פועלים מאוחדת
  • יושבת ראש ועדת שירותים ציבוריים
  • חברה בוועדת משנה לפניות הציבור
  • חברה בוועדה לענייני ביקורת המדינה
  • חברה בוועדת החוץ והביטחון
  • חברה בוועדת השירותים הציבוריים
כנסת 9
13.6.1977 - 20.7.1981
סיעת המערך
סגנית יושב ראש הכנסת
  • חברה בוועדה לבדיקת דרכי פעולתה של מערכת החינוך היסודי והרפורמה בחינוך
  • חברה בוועדת משנה בנושא סגירת בית החולים ליולדות בתל אביב
  • חברה בוועדה לענייני ביקורת המדינה
  • חברה בוועדת העלייה והקליטה
  • חברה בוועדה משותפת בנושא עבריינות נוער
  • חברה בוועדת העבודה והרווחה
  • חברה בוועדת החינוך והתרבות
  • חברה בוועדה מיוחדת לעניין חוק ביטוח בריאות ממלכתי
כנסת 11
13.8.1984 - 21.11.1988
סיעת המערך- מפלגת פעולים מאוחדת
סגנית יושב ראש הכנסת
  • חברה בוועדת הכלכלה
  • חברה בוועדה משותפת בנושא פיטורי עובדים בנגב
  • חברה בוועדת הכנסת
  • חברה בוועדת העבודה והרווחה
  • חברה בוועדה לנושאי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו

כיו"ר הוועדה לשירותים ציבוריים, הרחיבה גרוסמן את פעילות הוועדה כגוף יוזם ופעיל מבחינה סוציאלית ולא רק מפקח. במרכז מאבקיה הנוער ונוער במצוקה בפרט, כמו גם מעמד האישה וזכויותיה. במהלך כהונתה כיו"ר, השתנה מעמד הוועדה לאין שיעור והיא הפכה להיות מאחת הוועדות הנידחות לאחת החשובות מביניהן. בהמשך היא גם תשנה את שמה לוועדת העבודה והרווחה. לזכותה כיו"ר הוועדה ניתן לזקוף את אישור חוק הנוער, מהמתקדמים בעולם, אישור החוק להסדרת נגישות לנכים במקומות ציבוריים, ניסוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הרחבת השירותים המסובסדים למשפחות קשות יום, חקיקת חוק שכר מינימום, הכפפת המוסדות הסיעודיים לפיקוח המדינה והסכמה על מתן טיפול חינם לחולי סרטן.

בכנסת התשיעית עמדה גרוסמן בראש סיעת מפ"ם וכיהנה כסגנית יו"ר הכנסת, תפקידים אותם מילאה גם בכנסת האחת עשרה. בבחירות לכנסת העשירית יועדה על ידי מרכז המפלגה למלא תפקיד בממשלה, ועל כן נשארה מחוץ לרשימת המפלגה לכנסת, ושימשה כמזכירה המדינית של מפ"ם. משימתה העיקרית הייתה לשקם את יחסי המפלגה עם השכונות ועדות המזרח, לאחר שאלו הצטרפו אל שורות הימין. אחת הסיבות לכך היא שבמהלך מחאת הפנתרים השחורים פתחה את ביתה וליבה למצוקתם וזאת בניגוד לעמדת הסיעה שלה‏[54].

בתחום החינוך קידמה את הקמת הוועדה העליונה לנוער במצוקה. היא פעלה לקידום השוויון במערכת חינוך, לחיזוק בתי הספר המקצועיים ולקידום מפעל ההזנה בבתי הספר. בתחום החברתי יזמה הצעות חוק לסיוע למשפחות נזקקות ולמיעוטים, ביניהם ביטול מס על מכוניות גדולות המשרתות משפחות מרובות ילדים, קצבאות לעולים חדשים, פיקוח על מעונות יום, חוק למניעת אפליה וגזענות ועוד. היא הובילה את המחאה נגד מצב מערכת הבריאות ומנעה את פירוקה של חברת מספנות ישראל ופיטורי עובדיה. שותפתה המרכזית לעשייה בתחום זה הייתה חברתה לסיעה, שושנה ארבלי-אלמוזלינו.

בתחום המדיני, השתייכה גרוסמן לצד השמאלי של המפה הפוליטית. היא תמכה בקיום מגעים עם הארגון לשחרור פלסטין והתנגדה לתוכנית אלון, קראה לקידום תהליך השלום אך התנתה החלפת שטחים בביטחון אזרחי ישראל. ביטוי לעמדותיה ניתן לראות בהצעות החוק שהגישה כגון: הצעת החוק לאיסור גיוס לצה"ל של פעילי כ"ך, איסור מכירת נשק, הצעת חוק להגדרת ערכת ערעור צבאית ביהודה שומרון ועזה, שיקום בירעם ואיקרית בנוסף להצבעתה נגד חוק יסוד ירושלים.

המאבק בכפייה הדתית וקידום מעמד האישה היו מבחינתה תחומים קרובים: היא ראתה בדיני האישות סכנה לזכויות האישה. כחברה בוועדת החוקה, חוק ומשפט יזמה תיקון לחוק כך שיתיר הפסקת הריון. היא ניסתה לקדם את חוק הנישואים האזרחיים והניחה הצעת חוק לתחבורה ציבורית בימי מנוחה. מעבר לחוק ההפלות הצליחה ליצור גם חוק המקל במס ההכנסה לנשים. לאחר שפרשה מהכנסת הייתה חברת מועצת המנהלים של קופת חולים כללית, יושבת ראש מועצת המנהלים של עיתון על המשמר וראש קרן שהקימה לתמיכה בילדים מיעוטי יכולת. בשנת 1992 עלה שמה כמועמדת לתפקיד נשיאת המדינה.

פעילות ציבורית להנצחת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת תפקידיה בתנועה ובמפלגה, השתתפה גרוסמן בטקסים ובאירועים להנצחת השואה, ונשאה דברים בטקסים בקיבוץ יד מרדכי ועל הר הזיכרון בירושלים. עם פיזורה של הכנסת האחת עשרה, קיבלה על עצמה לעמוד בראש מורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ. בנוסף, היא פעלה להקמת "בית מורשת - קריית תנועות הנוער" בגבעת חביבה וקידמה כתיבת ביוגרפיות של מנהיגי ההתנגדות ותרגום ופרסום יומניו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום.

בשנות השישים יצאה לסבב הרצאות באמריקה הלטינית ובאוסטרליה והשתתפה כנציגה בטקסי זיכרון בגטאות במחנות ריכוז וההשמדה. כחברת כנסת יזמה הצעות חוק הדנות בחסידי אומות עולם, הבאת נאצים לדין, טיפול הוגן בנכי מלחמה ועוד. בנוסף פעלה למניעת הקמתן של כנסיות בשטחי מחנות השמדה ומינויו של קורט ולדהיים למשרת נשיא אוסטריה. בשנת 1967 הייתה לחברה מן המניין בריבונל הבינלאומי לפשעי מלחמה‏[55]. בשנים 1992 ו-1993 הובילה את משלחת נשיא המדינה חיים הרצוג ומשלחת ראש הממשלה יצחק רבין לפולין.

שנותיה האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום העצמאות תשנ"ג שעמד בסימן ירושלים, נבחרה גרוסמן להשיא משואה. היא ראתה בכך כבוד גדול בפרט שנודע לה שאחד ממדליקי המשואות הוא ערבי - השייח' מוסא מאבו גוש. ב-17 במאי 1993 הוזמנה לטקס השבעתו של עזר ויצמן לנשיאות. בדרך לירושלים החליטה לסור למסיבה שנערכה באבו גוש לכבוד מדליקי המשואות. במסיבה נשאה דברים ואמרה: "אני מאוד שמחה שזכיתי, כח"כית לשעבר, ניצולת שואה, להדליק משואה עם ערבי שקשר את גורלו עם מדינת ישראל. אני חשה את פעמי השלום מתקרבים"‏[56]. בסיום המסיבה, בעודה יורדת במדרגות קרא מישהו בשמה. היא הסבה את ראשה, איבדה את שיווי המשקל ונפלה. בעקבות הנפילה נחבלה קשות בראשה ופונתה לבית החולים הדסה עין כרם, שם איבדה את הכרתה לבלי שוב. לאחר חודש הועברה לאשפוז בבית לוינשטיין. משם הועברה לבית סיעודי בקיבוץ עברון. מאיר אורקין לא מש ממיטתה. יאן, בעלה מהתקופה בפולין, הגיע ארצה בהזמנתו של מאיר אורקין כדי להיפרד ממנה. הספר שהחלה לכתוב "כמעט וידוי" נעצר בעמ' 80.

ב-26 במאי 1996, בשעה חמש לפנות בוקר, נדם ליבה של גרוסמן והיא נטמנה בבית העלמין בקיבוץ עברון. בהלווייתה השתתפו נשיא המדינה, חברי כנסת ואנשי ציבור. על מצבתה נחקקו המילים: "חייקה גרוסמן-אורקין, מנהיגה ולוחמת, אוהבת ואהובה, ביאליסטוק 1919 - עברון 1996"‏[57].

בית חייקה

הנצחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1998 הונחה אבן הפינה ל"בית חייקה". הבית שנבנה ביוזמתו של מאיר אורקין ובנותיהם נועד לשמש מרכז חינוכי פעיל ותוסס‏[58]. הבית נחנך ב-24 במאי 2001. האתר נבנה בין בית חינוך "אופק" לקיבוץ עברון. היום המקום הומה תלמידים ותלמידות, המתחנכים על ערכי המאבק של חייקה גרוסמן. הבית כולל ספרייה של בית חינוך "אופק", אולם קבלת פנים, אודיטוריום וחדר עיון המשמש גם כחדר הנצחה לגרוסמן ומכיל הרבה מעזבונה. על קיר הכניסה חקוקים דבריה: "אל תבכו על קברות גיבורים ואל ייכמרו רחמיכם. לא רחמים מתבקשים אתם להנחיל לעולם אלא מעשים. מעשים שישחררו את האנושות מסיוטי הדיכוי והשעבוד"‏[59]. על שמה רחובות ביפו, בכפר סבא, בראשון לציון וברעננה.

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת, מרחביה: הוצאת מורשת, 1965.
  • חייקה גרוסמן, "כמעט וידוי", ילקוט מורשת, חוברת 69, מאי 2000.
  • חברת מערכת ספר הפרטיזנים היהודים, מרחביה: ספרית פועלים, 1958.
  • חייקה גרוסמן, "קווים ללקח המדיני והקרבי של מלחמת היהודים בגטאות ובמחתרת האנטינאצית", בתוך: צבי רענן (עורך), צבא ומלחמה בישראל ובעמים, תל אביב: ספרית פועלים, 1955.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זיוה שלו, חייקה, תל אביב: מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 2005.
  • מאיר אורקין, מאיר של חייקה: תולדות - מעשים - הגות, קיבוץ עברון: הוצאת משפחת אורקין, 2008.
  • שביט בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, ישראל: מדיה 10, 2011.
  • שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חייקה גרוסמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נעימה ברזל, חייקה גרוסמן, אנציקלופדיה לנשים יהודיות (אנגלית).
  2. ^ חייקה גרוסמן קורות חיים, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי.
  3. ^ זיוה שלו, חייקה, כרך ב, תל אביב: מורשת, 2005, עמ' 38
  4. ^ זיוה שלו, חייקה, עמ' 28-29
  5. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 2.
  6. ^ מאיר אורקין, חייקה גרוסמן: קורות חיים, ארכיון השומר הצעיר, עמ' 1.
  7. ^ חייקה גרוסמן קורות חיים, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי.
  8. ^ שביט בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: ספרות עכשיו, 2011, עמ' 150.
  9. ^ נעימה ברזל, חייקה גרוסמן, אנציקלופדיה לנשים יהודיות (אנגלית).
  10. ^ בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 150.
  11. ^ מאיר אורקין, מאיר של חייקה: תולדות - מעשים - הגות, עורכת: סימה טלמון, עברון, 2008.
  12. ^ בן-אריה, חברות הכנסת, עמ' 150.
  13. ^ קורות חיים: חייקה גרוסמן, ארכיון השומר הצעיר, עמ' 2.
  14. ^ בן-אריה, חברות הכנסת, עמ' 150.
  15. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 77.
  16. ^ קורות חיים, ארכיון השומר הצעיר, עמ' 2.
  17. ^ בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 150.
  18. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 77.
  19. ^ קורות חיים, ארכיון השומר הצעיר, עמ' 2.
  20. ^ גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר, עמ' 78.
  21. ^ קורות חיים, ארכיון השומר הצעיר, עמ' 2.
  22. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 78.
  23. ^ קורות חיים: חייקה גרוסמן, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 3
  24. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 81.
  25. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 80.
  26. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 82.
  27. ^ זיווה שליו, חייקה- חלק א', פולין, תל אביב: מורשת, 2005, עמ' 14
  28. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 81-82.
  29. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 83.
  30. ^ קורות חיים: חייקה גרוסמן, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 4
  31. ^ זיוה שלו, חייקה, תל אביב: מורשת, 2005, עמ' 140.
  32. ^ זיוה שלו, חייקה, עמ' 132-140.
  33. ^ זיוה שלו, חייקה, עמ' 163-165
  34. ^ חייקה גרוסמן, ההתנגדות היהודית בשואה, אתר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות
  35. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 85.
  36. ^ קורות חיים: חייקה גרוסמן, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 4.
  37. ^ בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 151
  38. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 82.
  39. ^ סימה טלמון (עורכת), מאיר של חייקה: תולדות - מעשים - הגות, עמ' 51.
  40. ^ בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל,עמ' 151.
  41. ^ זיוה שלו, חייקה, עמ' 224.
  42. ^ זיוה שלו, חייקה, עמ' 238-239
  43. ^ בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל,עמ' 151.
  44. ^ זיוה שלו, חייקה, כרך א, עמ' 323.
  45. ^ חייקה גרוסמן, ספר עברון, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 85.
  46. ^ בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 152.
  47. ^ זיוה שלו, חייקה, כרך ב, עמ' 11-13.
  48. ^ בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 152.
  49. ^ יחיעם ויץ, ישראל בעשור הראשון 10, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2001, עמ' 131.
  50. ^ שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 69.
  51. ^ קורות חיים: חייקה גרוסמן, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 5.
  52. ^ מאיר אורקין, חייקה גרוסמן קורות חיים, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 4
  53. ^ אתר הכנסת
  54. ^ קורות חיים: חייקה גרוסמן, ארכיון השומר הצעיר - יד יערי, עמ' 6.
  55. ^ בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 153-154.
  56. ^ זיוה שלו, חייקה, כרך ב, עמ' 435.
  57. ^ זיוה שלו, חייקה, כרך ב, עמ' 434-439
  58. ^ סימה טלמון (עורכת), מאיר של חייקה- תולדות- מעשים- הגות, קיבוץ עברון, 2008, עמ' 91
  59. ^ זיוה שלו, חייקה, כרך ב, תל אביב: מורשת, 2005, עמ' 440-441.