רחצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שני ילדים מתרחצים באמבטיית מתכת קטנה. שיטת הרחצה המקובלת בטרם נפוצה אספקת המים הזורמים לבתים, החל משלהי המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

רחצה היא פעולה של שטיפת גוף אדם או בעל חיים בנוזל, לרוב במים. תיתכן רחצה בנוזלים אחרים כגון מי ים, חלב ואף תמיסות בוץ, שוקולד או יין.

הרחצה משמשת להגיינה (ניקוי הגוף) מסיבות בריאותיות או נפשיות (הרחצה משמשת להרפיה והירגעות), משמשת לצורכי דת (רחצה טקסית בטקסי טהרה), וכן להנאה (רחצה בחופי ים או בריכות שחייה).

מטרות הרחצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קופי מקק יפני (קופי שלג) נוהגים להתרחץ במעיינות חמים ביפן, הן לחימום גופם מפני הקור, והן להנאתם.

הרחצה משמשת למספר מטרות. העיקרית שבהם היא הגיינה - ניקוי הגוף מאפשר מניעת מחלות, הסרת חומרים מזיקים מהגוף (חומרים כימיים חומצתיים, בסיסיים או חומרים מסוכנים אחרים כגון חומרים רדיואקטיביים). כמו כן, בשל ההנאה מהרחצה עצמה מבוצעת הרחצה לצורכי פנאי ונופש. מתקני רחצה מודרניים נבנים בחופי רחצה ובריכות שחייה, אולם כבר בעת העתיקה נבנו מתקני רחצה כחלק מבתי המרחץ.

הרחצה משמשת גם לטקסים דתיים לצורכי טהרה. ביהדות הרחצה מבוצעת במקווה, ובנצרות מבוצע טקס הטבילה לנצרות באמצעי רחצה ייעודיים (אגן טבילה הנמצא במבנה ייעודי - הבפטיסטריום), או בחופי נהר או ים).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כד מיוון העתיקה בסגנון הדמויות האדומות, סטאמנוס, 440–430 לפנה"ס. שלוש נשים רוחצות. הכד מוצג במינכן שבגרמניה.

ביוון העתיקה וברומא העתיקה, לפני היותם של סבונים יעילים, נעשה שימוש בסטריגיל, מכשיר מתכתי מעוקל, לקירצוף הגוף מלכלוך. לפני הקירצוף נמרח הגוף בשמן מבושם, הקירצוף הסיר את השמן עם הלכלוך והזיעה. הסטריגיל היה בשימוש אתלטים ובמרחצאות.

רחצת הפנאי והנופש, אף שהייתה נפוצה בתקופה הרומית פחתה בימי הביניים, ושבה שוב לפופולריותה רק בשלהי המאה ה-19 עם התפתחות תרבות הפנאי והנופש.

עד שלהי המאה ה-19 רק בארמונות המלוכה היו מתקני רחצה ומים זורמים. בהיעדר אמצעי הבאת מים, הרחצה הייתה מועטה ביותר ונעשה רק במידת הצורך. עד שלהי ימי הביניים הרחצה נעשתה בבתי מרחץ עירוניים או בנהרות. בעוד שאנשי האצולה נהגו להתרחץ בבתיהם בגיגיות עץ גדולות, פשוטי העם התרחצו לעתים נדירות, ובעיקר בנהרות. לרוב נהגו לרחוץ רק את חלקי הגוף הגלויים - פנים, ידיים ורגלים. בשלהי תקופת הרנסאנס ובמהלך המאה ה-16 אף נפוצה האמונה בקרב רופאים כי הרחצה מסוכנת לבריאות מאחר שהיא חושפת את הגוף לריחות רעים אשר על פי אמונה זו גרמו למחלות. רק באמצע המאה ה-18 החלו רופאים לטעון להיגינה אישית כאמצעי למניעת מחלות - אמונה שהוכחה עם גילויים של החידקים באמצע המאה ה-19.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]