שמשון ודלילה (אופרה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שמשון ודלילה (בצרפתית: Samson et Dalila) היא אופרה בשלוש מערכות מאת קאמי סן-סנס לפי לברית בצרפתית שכתב פרדינן למר. האופרה בוצעה לראשונה בתיאטרון הדוכסי הגדול בוויימאר ב-2 בדצמבר 1877 בתרגום לגרמנית.

האופרה, המבוססת על הסיפור התנ"כי על שמשון ודלילה, היא האופרה המבוצעת ביותר של סן-סנס. סצנת האהבה באוהל של דלילה במערכה השנייה, היא אחת מאבני הדרך של האופרה הצרפתית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן-סנס החל להלחין את היצירה בתור אורטוריה ב-1868, אך כותב הלברית, פרדינן למר, שכנע אותו בנוגע לפוטנציאל הבימתי של היצירה. ליסט הציע להפיק את האופרה בוויימאר, שם היה הבמאי המוזיקלי. העובדה שהאופרה נכתבה על בסיס סיפור תנ"כי גרמה להתנגדות להעלאתה בצרפת. למעשה, הופעת הבכורה של האופרה "שמשון ודלילה" בצרפת הייתה רק בשנת 1890, בעיר הכפרית רואן. עד אז, פולין ויארדו, זמרת האופרה הדגולה, אשר לה הוקדשה היצירה, הייתה כבר מבוגרת מדי מכדי לשיר את תפקידה של דלילה. בלונדון, הלורד צ'מברליין הוריד את "שמשון ודלילה" מהבמות והיצירה הושרה בתור אורטוריה.

הישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפקיד המוזיקלי של דלילה הוא מן החשובים ביותר למצו-סופרן. סן-סנס הקדיש את התפקיד לפולין ויארדו, אשר ארגנה קונצרט פרטי בו היא שרה קטעים מהמערכה השנייה בביתה שבפריז, כאשר סן-סנס בעצמו מלווהּ בפסנתר, וזאת על מנת להרשים ללא הועיל את אחד הבמאים של האופרה הצרפתית. האריה "לבי נפתח לקולך" (Mon coeur s'ouvre a ta voix) היא יצירת רסיטלים פופולרית במיוחד. שתיים מן האריות של דלילה הן ידועות במיוחד: "Mon coeur s'ouvre à ta voix", ו-"Printemps qui commence" (תחילת האביב).

מקורותיה של היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילותיהם של שמשון ודלילה מתוארות בתנ"ך, בספר שופטים פרק ט"ז. בדומה לסיפוריו של הרקולס, הפזרנות והאלימות של הגיבור העממי שמשון, בנוסף על היותו אקזוטי ולא מוכר וסופו ההירואי והמחריד, גרמו לו להתחבב במיוחד על הקהל האירופאי בתקופת הצגת האופרה.

הנפשות הפועלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקהלה של עברים, ופלשתים

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום: ארץ ישראל.

זמן: בערך 150 לפנה"ס

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלשתינה, 1150 לפנה"ס. בכיכר בעזה, קבוצה של עברים מתפללים לאלוהי ישראל שישחררם מעבדותם לפלשתים. התמונה הראשונה היא הרמז הברור ביותר לכך שהאופרה מקורה באורטוריה, ובפתיחתה הקודרת, המקהלה שרה מעין פוגה עם המילים ‘Nous avons vu nos cités renversées’ – "ראינו את ערינו נכבשות".

פתיחת המקהלה: "אלוהי ישראל"

שמשון מנסה להחיות את אמונתם של בני ישראל באלוהים. האריה מושרת במקביל לתפילת המקהלה.

אריה: "עצרו, הו אחי"

אבימלך, המושל הפלישתי (דמות בדיונית), מופיע ומלגלג על בני ישראל, באומרו כי הם חסרי ישע בגלל שאלוהיהם נטש אותם.

אריה: "האלוהים הזה שאתה מתחנן אליו בקולך"

שמשון הורג את אבימלך ומוביל את העברים הלאה משם. הכהן הגדול של דגן יוצא מהמקדש הפלשתי ומקלל את כוחו האלוהי של שמשון. עברי זקן מהלל את שמשון בשובו. בתור ניסיון להדיח את שמשון ממנהיגותו על המרד העברי, דלילה וחבורת נערות רוקדות לפניו ודלילה שרה על איך האביב פורח סביבה, אך עדיין, בליבה, היא חשה כי עוד חורף.

אריה: "תחילת האביב"

דלילה מזמינה את שמשון למעונה הסמוך, והמסך נסגר בשלב בו ברור כי שמשון אינו מקשיב לנבואותיו המזהירות של העברי הזקן.

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבוא יוצר תמונה מוזיקלית המפארת את דלילה. דלילה יודעת ששמשון מהופנט על ידיה ויבוא אליה במקום להוביל את המרד העברי נגד הפלשתים. היא שרה בפיתוי על האהבה כדי להפיל בפח את שמשון באומרה לו, שכל כוחו לא יעמדו לו כנגד הסתערותה של האהבה.

אריה: "אהובי! עזור לחולשותיי"

מתוך ניסיון לסגור את המלכודת מסביב לשמשון, דלילה מפתה את שמשון ואומרת לו כי היא כולה שלו אם הוא רוצה בה. היא מתחננת אליו שישיב לה אהבה, מתוך תקווה שיניח לדברים האחרים המטרידים אותו ויתרכז בה לגמרי. הערה: בסוף הבית השני שמשון מצטרף לשירה והופך את הסולו לדואט.

אריה: "ליבי נפתח לקולך"

נראה כי שמשון נלכד ברשתה של דלילה. היא מעמידה פנים שהיא מטילה ספק בנאמנותו אליה, ומבקשת ממנו בתור הוכחה לאהבתו את סוד כוחו, ומתייפחת כאשר הוא מסרב לגלות לה. שמשון שומע את הרעם ששלח אלוהים בתור אזהרה, אך אינו יכול להתנגד לרצונה של דלילה. מעט מאוחר יותר, לאחר ששמשון אמר לה את סוד כוחו הטמון בשערו הארוך, דלילה קוראת לחיילים הפלשתים, הקוצצים את שערו, תופסים אותו ומעוורים אותו.

מערכה שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה ראשונה: בצינוק בעזה, שמשון העיוור המניע רחיים במעגל, מתפלל על העברים, שיסבלו בגלל חטאו. הוא שומע את קולם המאשים.

תמונה שנייה: במהלך המשתה הגדול במקדש של דגן, דלילה והכהן הגדול מלגלגים על שמשון.

ריקוד: "משתה" - מן המנגינות הידועות באופרה.

כאשר מכריחים את שמשון להשתחוות בפני פסלו של דגן, הוא מבקש מנער להוביל אותו לשני העמודים המרכזיים של המקדש. שמשון מתפלל לאלוהים שישיב לו את כוחו, ובמאמץ עילאי הוא ממוטט את המקדש עליו ועל אויביו הפלשתים.

"סוף"

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]