תאודיציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תאודיציה (Theodicy) היא תפיסה תאולוגית ופילוסופית המבטאת צידוק דין וקבלת מעשי האל ללא תרעומות וביקורת. העיקרון העומד מאחורי התאודיציה הוא כי האל חפץ תמיד בטובת ברואיו והוא החכם מכול, ובשל כך אין יכולת בידי האדם להבין את מעשי האל ומתוך כך לבקרם. תפיסה זו מערערת למעשה על עצם היות הרוע בעולם. הדוגלים בתפיסה זו עשויים להיקלע לקונפליקטים ודילמות בהתאם לרמת קושי היסורים הניחתים עליהם. התאודיציה בולטת בדתות האברהמיותיהדות, האסלאם והנצרות).

הבעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית התיאודיציה במחשבה הדתית נובעת מהצלבתם של חמש הנחות יסוד:

  1. יש רע בעולם
  2. יש אל
  3. האל טוב
  4. האל כל יכול
  5. האל כל יודע

בין חמש ההנחות האלה קיימת סתירה ולא יכול להיות שכולן מתקיימות בו זמנית. הסתירה מטרידה רק את מי שמחזיק בכל ההנחות. אולם, מספיק לבטל אחת מההנחות, כדי לפתור את הבעיה.

הבעיה הנוצרת היא, כיצד יכול להיות שהאל הטוב ברא עולם רע? או לחלופין, כיצד יכול להיות שקיים רע בעולם ואלוהים לא מונע ממנו להתרחש?
שאלות בסגנון כזה הן פעולה של תוכחה כנגד האל. ניסיון להשיב על השאלה במטרה למנוע את המסקנה שאלוהים רע היא פעולת "צידוק האל" (תיאודיציה).

צידוק האל ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיית צידוק האל במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת הדתית היהודית מאפשרת לא רק להצדיק את הדין האלוהי, אלא גם למחות כנגד אלוהים ולהעלות כנגדו תוכחה. המחאה מקבלת מעמד בתוך המסורת הדתית, היא חלק מהחיים הדתיים גופם. דוגמאות לפעולה כזאת של תוכחה כנגד האל ניתן למצוא למכביר במקורות במקרא:

  • כשאלוהים סיפור לאברהם אבינו שהוא מתכוון להחריב את סדום ועמורה הוא הציג לאלוהים עם דרישה אתית – "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית י״ח, פסוק כ״ה) , כלומר הוא העלה תוכחה כנגד אלוהים על כך שלא ייתכן שהוא מתכוון לעשות אי צדק בהחרבת סדום ועמורה.
  • בפרשת קורח כשהייתה סכנה לכל הקולקטיב היהודי, משה ואהרון אחיו באו לאלוהים שרצה להרוג את "הָעֵדָה הַזֹּאת ... כְּרָגַע" בבבקשה שיעשה צדק ואמרו לפניו "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר ט״ז, פסוק כ״ב)
  • דוגמה מובהקת לתוכחה כנגד האל ניתן למצוא בדברי ירמיהו הנביא בפרק י"ב של ספרו כשהוא מצד אחד אומר לאלוהים "צַדִּיק אַתָּה ה'" אך יחד עם זאת אומר שהוא מתכוון לדבר איתו משפטים ושואל אותו "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" (ירמיהו יœ״ב, פסוק א׳)
  • גם הנביא חבקוק פותח את ספרו במשא, כלומר בחזון תוכחה, שהוא ביקורת על אלוהי ישראל ועל אי הצדק בעולם "עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע - אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ: לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי, וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא" (חבקוק א׳, פסוקים ב׳ – ג׳)
  • במגילת איכה, לאחר חורבן בית ראשון, הכותב מציג את אלוהים כאויב שלו כמו אריה שרודף אותו. "דֹּב אֹרֵב הוּא לִי - אֲרִי בְּמִסְתָּרִים" (איכה ג׳, פסוק י׳). במילים אלה מתבטאת באופן בולט ביותר המחאה כנגד אלוהים על שהוא רודף את הכותב.

בעיית צידוק האל בספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת הזאת זורמת אל תוך התלמוד, כאשר השיא הוא במדרשי האגדה שבמקרים רבים מבליטים מאוד את תוכחת האל.

גם אצל אלישע בן אבויה מתעוררת שאלת התיאודיציה. בשיר השירים רבה בן אבויה רואה את לשונו של חוצפית המתורגמן, אחד מעשרת הרוגי מלכות נגררת בעפר. והוא רואה גם ילד שנהרג בשעה שטיפס על עץ לאחר שאביו הורה לו לשלח את הקן, והוא נופל ומת. הילד נהרג בשעה שהוא קיים שתי מצוות שנאמר עליהן שמקיימן יאריך ימים, שילוח הקן וכיבוד הורים. בן אבויה בתגובה יצא וכבר ואמר "לית דין ולית דיין" - כלומר הוא מעלה תוכחה כנגד הדין האלוהי.

בתלמוד הבבלי במסכת מנחות כ"ט ב', מסופר שאלוהים הראה את רבי עקיבא למשה בנבואה. לאחר שאלוהים מראה למשה את תורתו של רבי עקיבא, ומסופר שמשה לא מבין כלום מדברי רבי עקיבא, בזמן שרבי עקיבא מסביר שדבריו הם "הלכה למשה מסיני". לאחר מכן משה מבקש לראות את שכרו של רבי עקיבא, ומשה ראה "שחותכים בשרו במקולין". משה לא מהסס ואומר לאלוהים "רבונו שלעולם, זו תורה וזו שכרה?", זאת דוגמה לתוכחה כנגד האל.

המסורת הזאת של תוכחת האל נעצרה בימי הביניים, נכנסים לעידן התשובות, כאשר מנסים להצדיק את הדין האלוהי ולהסביר מדוע "צדיק ורע לו".

דרכי התמודדות עם הבעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם בעיית התיאודיציה התמודדו גישות רבות במחשבה היהודית הדתית. כל גישה מנסה לרכך אחת מן ההנחות מהן צומחת הבעיה, וכך נפטרת בעיית צידוק האל.

  • ביטול הרע: רבי סעדיה גאון טיפל בבעיה בכך שכפר בהיות המושג רע. לדבריו החושך אינו מציאות כשלעצמה, אלא העדר אור. כיוון שכך אין רע, אלא יש פחות טוב.
  • יחסיות הטוב: הרמב"ם בנוסף לאי קבלת הרע, הוא אף מערער על ההנחה המקבלת את האל כטוב. לדבריו הטוב הינו יחסי בהתאם לסיטואציה ולאינטרס הפרטי של כל אחד ואחד.
  • אי ידיעת האל: הרלב"ג עירער על ההנחה של ידיעת האל. לדבריו האדם משנה את החומר על פי דעתו ויכולותיו, והאל יודע את הכללים המהויות מעבר לפרטים החומריים. נשגבות האל מעלה אותו מעבר להתעסקות בחומרי ובפרטי. לדבריו פועל יוצא של תפיסה זו היא שהאל לא ברא את העולם יש מאין. היה חומר קדמון, והאל העניק לו את המהות, את החוקיות[דרוש מקור].
  • אי יכולת האל:
  • ערעור על טוב האל:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

P yin yang.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא פילוסופיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.