חבקוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל חבקוק, יצירתו של דונטלו

חֲבַקּוּק היה אחד מנביאי המקרא, מתקופת הבית הראשון. נבואותיו של חבקוק מצויות בספר חבקוק בן שלושת הפרקים, שהוא אחד מספרי תרי עשר, והן עוסקות בשאלת צדיק ורע לו על רקע עלייתם של הכשדים – הם הבבלים, כנראה.

חבקוק הנביא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט דבר אינו ידוע על חייו האישיים. בניגוד למצוי אצל כמה נביאים אחרים, לא נמסר בספר על זמנו, מקומו או שם אביו. בשל העובדה שהפרק האחרון הוא מזמור הלל, סביר להניח שחבקוק היה בן לשבט לוי אשר עבד במקדש.

שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם חבקוק מופיע פעמיים בספר חבקוק, ואף לא פעם אחת מחוצה לו. כמו כן, לא ידוע על תנא או אמורא בשם זה. לפי המחקר, מקור השם הוא כנראה בשמו של צמח ריחני שנקרא באכדית "Khabbaququ". המילה איננה מתועדת במקרא אלא בשם פרטי זה. חז"ל גזרו את השם מן השורש חב"ק, ודרשו שחבקוק הוא בנה האלמוני של האישה השונמית, עליה נאמר: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ (כתיב: אתי) חֹבֶקֶת בֵּן" (מלכים ב', ד', ט"ז).

ספר חבקוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר נפתח בכותרת "הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא", אשר מספקת מעט מידע על חבקוק. זוהי נבואה מסוג "משא" – בדרך כלל (אם כי לא תמיד) נבואות משא הן נבואות פורענות על עמים זרים מסוימים, וכך גם כאן.

בשלושת הפסוקים הבאים (א', ב' - ה') מעלה חבקוק שאלות קשות כלפי השמים לגבי און, שוד וחמס, אך ללא ציון סיבה כלשהי וללא הסבר מהי הרעה שבשלה הוא זועק. בהמשך (א', ו' - י"א) הוא עובר לתיאור הצבא הבבלי, כיבושיו ועוצמתו, ואז (א', י"ב - י"ז) הוא שואל מדוע מצליחים הבבלים ואלוהים לא מתערב: "לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים, תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ?!" (א', י"ג).

בתחילת פרק ב' מתאר הנביא את תשובת ה' לשאלותיו: "וַיַּעֲנֵנִי ה' וַיֹּאמֶר: 'כְּתֹב חָזוֹן, וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ" (שם, ב'). ה' מספר לחבקוק שבסופו של דבר (גם "אִם-יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה-לוֹ כִּי-בֹא יָבֹא" (שם, ג')) ינצח הצדק, "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (שם, ד'). הכשדים, שבעבר כבשו את העולם ושלטו בו, יהיו למשל ומליצה בפי הגויים שנכבשו. כאן מתחיל הנביא בשירה בת חמישה בתים, שכל בית בה מתחיל במילת הקריאה 'הוֹי'. הבתים הראשונים עוסקים ברשעים שייענשו, תוך רמיזות עבות מאוד לכיוון הכשדים (כנראה). הבית האחרון (וגם הפסוק האחרון של הבית הרביעי, י"ח, שנראה כאילו איננו נמצא במקומו הטבעי, שנמצא לאחר פסוק י"ט) לועג לעבודת אלילים: "הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה, עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם! הוּא יוֹרֶה?! הִנֵּה-הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף, וְכָל-רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ" (שם, י"ט).

פרק ג' הוא מזמור הדומה מאוד במבנהו, תוכנו וצורתו למזמור תהילים, ונפתח בכותרת: "תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנוֹת". השימוש במילה 'סֶלָה' שלוש פעמים במזמור מחזק את הקשר למזמורי התהילים, בהם מופיעה מילה זו פעמים רבות; מזמור זה הוא המקום היחיד בתנ"ך מחוץ לספר תהילים שבו מופיעה המילה. חלקו הראשון והעיקרי הוא תיאור של עוצמת ה': "לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר, וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו; עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם" (ג', ה' - ו'), ונקמתו בגויים הרשעים: "בְּזַעַם תִּצְעַד-אָרֶץ, בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם... מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע, עָרוֹת יְסוֹד עַד-צַוָּאר סֶלָה" (שם, י"ב - י"ג).

בסופו של המזמור מתואר מצב של בצורת: "כִּי-תְאֵנָה לֹא-תִפְרָח, וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים, כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה-זַיִת, וּשְׁדֵמוֹת לֹא-עָשָׂה אֹכֶל. גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן, וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים" (שם, י"ז). חלק מהפרשנים מניחים כי מדובר בארבה (הוא "עַם יְגוּדֶנּוּ" המוזכר בפסוק הקודם) שגרם לבצורת, אולם לא ניתן לקבוע בוודאות. על כל פנים, הקשר בין חלקו הראשון של המזמור לחלקו השני לא ברור כל צרכו.

מיקום בתנ"ך וחלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר חבקוק הוא הספר השמיני בקובץ תרי עשר. הוא מורכב מחמישים ושישה פסוקים, שחולקו לשלושה פרקים. בחלוקה היהודית מהווה הספר את הסדר הי"ג של התרי עשר כולו[דרושה הבהרה], ומחולק לתשע פרשיות, שש פתוחות ושלוש סתומות. מבחינה תוכנית (ראו לעיל) מחולק הספר לשלושה חלקים עיקריים: שאלתו-זעקתו של חבקוק כלפי שמים (פרק א'), תשובת ה' (פרק ב'), ומזמור תהילה, הודיה ושבח לה' (פרק ג').

זמנו של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר עצמו לא נמסר לנו שמו של המלך שבחייו התנבא חבקוק, ועובדה זו נותנת פתח לדעות רבות בנושא. בית האחיזה העיקרי הנמצא בידינו הוא הזכרת הכשדים בספר (א', ו') ותיאור צבאם באופן חי וציורי – "וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו, וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב, וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו; וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ - יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל... הוּא לְכָל-מִבְצָר יִשְׂחָק, וַיִּצְבֹּר עָפָר וַיִּלְכְּדָהּ" (א', ח' - י') – אך דבר זה, מסתבר, לא נותן בידינו את האפשרות לקבוע במדויק את זמנו של חבקוק. לשונו של הספר מצביעה על זמן יחסית קדום, אך לא ניתן לקבוע על פיה הערכה בדיוק סביר של התקופה.

  • לדעתם של רבים מן החוקרים, חי חבקוק בימים בהם נזדמן לאנשי יהודה לחזות במו עיניהם בעוצמתם הצבאית של הבבלים. דבר זה אירע שנים מספר לאחר קרב כרכמיש (605 לפנה"ס), שבו הביס צבא הבבלים את צבא אשור המתפוררת ויצא למסע "לְמֶרְחֲבֵי-אֶרֶץ לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לֹּא-לוֹ" (א', ו'). אין בידינו מידע מדויק לגבי הרגע שבו נכנסו הבבלים (כצבא כובש) ליהודה, אך דבר זה אירע שנים מועטות לאחר 605 לפנה"ס – ואם כך, אליבא דאותם חוקרים, זהו זמנו של חבקוק. באותן שנים מלך ביהודה המלך יהויקים.
  • חלק מן החוקרים סבורים, כי חבקוק נתנבא בימי יאשיהו המלך – לפני קרב כרכמיש דווקא – וזאת מכמה טעמים: ראשית, עלייתם של הבבלים מתוארת בספר כאירוע יוצא מגדר הרגיל ובלתי ייאמן: "רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ – וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ, כִּי-פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם, לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר" (א', ה'). לאחר קרב כרכמיש אפשר היה להבין שמנצחי האשורים יהפכו לאימפריה, ויצאו למסעות כיבוש. שנית, נראה שבזמן חבקוק ממלכת יהודה לא הייתה תחת עולם של כובשים כלשהם – לא ניכר הדו של כיבוש זר בספר, והתלונות על כיבוש בבלי לא מקבלות עוצמה רבה אם באותו זמן הייתה יהודה כבושה כבר. שלישית, מדברי חבקוק ניתן להסיק שעליית הכשדים איננה רחוקה כל כך, כאשר הוא מבטיח לאנשי דורו "כִּי-פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם" (א', ה'). מכל הטעמים הללו חייב היה חבקוק, לדעת אותם חוקרים, להתנבא זמן קצר לפני הגעת הכשדים ליהודה, ובזמן שהיא משוחררת מעול זרים. דבר זה התרחש בסוף ימי יאשיהו, כאשר השליטה האשורית הייתה חלשה או בלתי מורגשת, ומצרים (שהשתלטה על יהודה לפרק זמן קצר ומיד אחריה באו הבבלים) טרם הספיקה למלא את ה"וואקום השלטוני". אם כך, קל להבין את מרירותו של חבקוק בשאלת 'צדיק ורע לו': בימי יאשיהו הייתה עלייה רוחנית גדולה ביהודה, וחבקוק הצטער והתמרמר מאוד על כך שזה לא יעזור לאנשי יהודה לחיות את חייהם בשלווה.
אין תימה בכך שחבקוק נתנבא על הבבלים בטרם עלייתם: ישעיהו הנביא עשה זאת בימי המלך חזקיהו, עשרות רבות של שנים קודם לכן. כמו כן, גם בתקופה זו נחלו הבבלים ניצחונות גדולים במרידתם באשור (ניצחונותיו של נבופלאסר הבבלי קדמו לקרב כרכמיש ולייסוד ממלכת בבל, וייתכן ששמעם הגיע לאוזניהם של אנשי יהודה ובהם חבקוק).
  • חז"ל הניחו (סדר עולם רבה, פרק כ') שחבקוק נתנבא בימי מנשה המלך, "ומפני שלא היה מלך כשר לא נקראו על שמו". אם הכוונה לסוף ימיו של מנשה, דעה זו דומה מאוד לדעה הקודמת – לא ידוע מתי בדיוק נפסקה שליטתם של האשורים ביהודה למעשה, וסביר שחלק מאנשי יהודה של תקופת מנשה הספיקו לראות את כיבושי הבבלים בחייהם. הייתה גם גישה שהובאה בחז"ל, שעל פיה חבקוק הוא בנה של השונמית מתקופת אלישע בן שפט, מה שמאפשר לקבוע את זמנו בתקופתו של אלישע (כנראה בימי יהוא).

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנונו של חבקוק הוא ארכאי אף לתקופתו, ורבים בו הביטויים העתיקים והשימוש בשיטות פיוטיות עתיקות. כפי שהוא משתקף בספר, הסגנון מתאפיין בכמה מוטיבים בולטים, ובהם:

  • גוף ראשון – הספר כתוב כולו בלשון מדבר. הדבר מתבטא לא רק בכך שהנבואות עצמן כתובות בגוף ראשון (למעט הכותרת לספר והכותרת למזמור בפרק ג'), אלא גם בכך שחבקוק מספר לנו על פעולותיו בין נבואה לנבואה: "עַל-מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל-מָצוֹר, וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה-יְדַבֶּר-בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל-תּוֹכַחְתִּי" (ב', א'). כמו כן באות תחושותיו של הנביא בספר בבהירות: "שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי, לְקוֹל צָלְלוּ שְׂפָתַי, יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז" (ג', ט"ז).
  • לשון ציורית – לשונו של חבקוק גבוהה וציורית. תיאוריו (במיוחד תיאורי הצבא הכשדי בפרק א' וכוחו של ה' בפרק ג') נותנים לקורא הרגשה כאילו רואה הוא את הדברים בעיניו:

"וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה; לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר, וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו. עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם – הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ" (ג', ד' - ו').

  • יש בספר מקבילות לספרי תנ"ך אחרים. למשל:
חבקוק ספרים אחרים מיקום
"כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת-כְּבוֹד ה' כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל-יָם" (ב', י"ד) "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" ישעיהו י"א, ט'
"וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי-אֵשׁ, וּלְאֻמִּים בְּדֵי-רִיק יִעָפוּ" (ב', י"ג) "וְיִגְעוּ עַמִּים בְּדֵי-רִיק וּלְאֻמִּים בְּדֵי-אֵשׁ וְיָעֵפוּ" ירמיהו נ"א, נ"ח
"כִּי-תְאֵנָה לֹא-תִפְרָח, וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים; כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה-זַיִת, וּשְׁדֵמוֹת לֹא-עָשָׂה אֹכֶל" (ג', י"ז) "הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה; רִמּוֹן גַּם-תָּמָר וְתַפּוּחַ, כָּל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ" יואל א', י"ב
"אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה" (ג', ג') "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" דברים ל"ג, ב'

בנוסף, ישנן גם הקבלות למקורות חוץ מקראיים. בשירת אוגרית (AB III) יש תיאור לאויב מוכה, הדומה לתיאור בחבקוק ג', י"ג: "מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע, עָרוֹת יְסוֹד עַד-צַוָּאר סֶלָה".

  • בספר ישנם דימויים רבים, בהם האנשה:
    • "כִּי-אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (ב', י"א)
  • הגשמות לרוב (בעיקר במזמור):
    • "דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ, חֹמֶר מַיִם רַבִּים" (ג', ט"ו), "כִּי תִרְכַּב עַל-סוּסֶיךָ, מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה" (ג', ח')
  • רבים בספר גם דימויים רגילים:
    • "וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת" (ג', י"ט)
    • "וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם" (א', י"ד)
  • שימוש בלעג:
    • "הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה, עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם... הִנֵּה-הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף, וְכָל-רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ" (ב', י"ט)
  • כרוב הנביאים, גם חבקוק השתמש במשקל, בדרך כלל קצר (אם כי לא בצורה קיצונית):
    • "הֲלוֹא פֶתַע / יָקוּמוּ נֹשְׁכֶיךָ / וְיִקְצוּ מְזַעְזְעֶיךָ" (ב', ז')
    • "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ / רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם / וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד / שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם / הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ" (ג', ו')
  • ויש גם ארוך:
    • "אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ / וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע / וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם / וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל-הָעַמִּים" (ב', ה')
  • שימוש בביטוי או מילה פעמים רבות בסמיכות. כך, חוזרת המילה "הוֹי" 5 פעמים בקטע ב', ו' - י"ט, והמילה "חָמָס" מופיעה 6 פעמים לאורך הספר. אפשר לראות דוגמאות לכך גם בפסוקים עצמם:
    • "...עַל-כֵּן יִשְׂמַח וְיָגִיל; עַל-כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ, וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ - כִּי בָהֵמָּה שָׁמֵן חֶלְקוֹ וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה; הַעַל כֵּן, יָרִיק חֶרְמוֹ, וְתָמִיד לַהֲרֹג גּוֹיִם לֹא יַחְמוֹל?!" (א', ט"ו - י"ז)

גם סוסים ומים (וגם דגים) חוזרים כמה פעמים לאורך הספר בהזדמנויות שונות.

  • שאלות רטוריות – חלקן באות כחלק מזעקת תפילה או התרסה כלפי שמים, וחלקן מתוך לעג לרשעים:
    • "לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט?" (א', ג')
    • "הַעַל כֵּן יָרִיק חֶרְמוֹ, וְתָמִיד לַהֲרֹג גּוֹיִם לֹא יַחְמוֹל?" (א', י"ז)
    • "מָה-הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ?" (ב', י"ח)
  • תקבולות, וחזרות רבות על רעיון אחד:
    • "כִּי-תְאֵנָה לֹא-תִפְרָח – וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים – כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה-זַיִת – וּשְׁדֵמוֹת לֹא-עָשָׂה אֹכֶל – גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן - וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים" (ג', י"ז).
    • "וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס – וְרֹזְנִים מִשְׂחָק לוֹ – הוּא לְכָל-מִבְצָר יִשְׂחָק – וַיִּצְבֹּר עָפָר וַיִּלְכְּדָהּ" (א', י')

בעיית אחדותו של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מחוקרי מקרא סבורים שהספר איננו יצירה אחידה של נביא אחד, אלא מורכב מבסיס שעליו הוטלאו טלאים. מאידך, רואים מספר חוקרים בספר מעשה כפיו של אדם אחד.

לטענתם של המצדדים באי-אחדותו של ספר, אפשר להסיק מן הבלבול שבין פסקאות הספר (לאחר תיאור הכשדים ונפילתם מגיע שוב תיאור עושק ועיוות הדין, בפרק ב') את ההרכבה של מספר קטעים כתובים שונים (שנעשתה באופנים שונים, על פי שיטתו של כל מבקר). למשל, היה מי שטען כי תיאור הכשדים איננו מקורי, אלא תוספת מאוחרת - והיה גם מי שהסיק מכאן את ההפך: דווקא תיאור הכשדים הוא מעשה ידיו של חבקוק, ואילו תיאורי המשפט המעוות והזעקה הם הרחבות שנעשו בידי אנשים אחרים. היו גם מי שפקפקו בשייכותו של המשא בפרק ג' לחבקוק, למרות הכתובת הבאה בראשו.

בנוסף, היו שהציעו פתרונות אחרים לבעיה זו, שאינם פוסלים את האפשרות שנכתבו בידי חבקוק עצמו. כך, על פי גישה אחת הספר הוא כולו יצירה אחת, אך הסדר הפנימי שובש באופן כלשהו, או שחלקים נוספו מאוחר יותר בידי חבקוק עצמו.

המצדדים באחדות הספר טוענים כי הוא מתאפיין בעקביות לשונית, סגנונית ורעיונית לכל אורכו.

חבקוק במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הקבר בציון המיוחס במסורת העממית לחבקוק הסמוך ליישוב עתיק חוקוק, 2007
קבר חבקוק, בתוך המבנה

בכתבי חז"ל ישנם כמה אזכורים של הנביא חבקוק. למסורות המובאות שם אין ביסוס היסטורי, אך יש בהן כדי ללמד כיצד ראו חז"ל את חבקוק ואת תורתו.

על פי אחד המדרשים (ראו למשל, ספר הזוהר, מ"ד, ב') היה חבקוק בנה של האשה השונמית מתקופת אלישע (ספר מלכים ב', ד'). על פי מסורת זו, השם הייחודי "חבקוק" נובע מחיבוקו של הילד על ידי אלישע הנביא ואמו. מסורת סותרת לזו הובאה בסדר עולם רבה, ועל פיה חי ופעל חבקוק בימי מנשה המלך, מאות שנים לאחר מכן.

תפילת חבקוק מוזכרת בחז"ל כדוגמה לתפילה תובענית (תפילתו של חוני המעגל הושוותה לזו של חבקוק (מסכת תענית כג)), כזו המשיגה את מטרתה:

ואמר ר' אילעא בר יברכיה: 'אלמלא תפלתו של חבקוק היו שני תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת (רש"י: 'משום עוני') ועוסקין בתורה'

מסכת סוטה, מ"ט

את רעיונו המרכזי של חבקוק סיכמה האמרה התלמודית הבאה:

דרש רבי שמלאי: 'שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה'... בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר: 'וצדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב', ד')

מכות, כ"ד

בסיפור החיצוני בל והתנין מוזכר חבקוק כמי שהציל את דניאל – ואם כך הוא בן אותה תקופה. שם גם מצוין שם אביו, יהושע, ומסופר עליו שהוא שייך למשפחת לויים, מה שכבר הזכרנו לעיל.

במסורת של יהדות אתיופיה שמור לחבקוק מקום של כבוד, והוא נזכר פעמים רבות בתפלתם. בקרב יהודי אתיופיה מסורת עתיקת יומין, ולפיה שמו של אביו של חבקוק היה דקר.

קבר חבקוק: קבר המיוחס לחבקוק מצוי באיראן, בעיירה בשם טוסרקאן (הקרובה לעיר המדאן).

פשר חבקוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה-20 התגלו במדבר יהודה מגילות ים המלח, ובהן גם "פשר חבקוק" – חיבור מתקופת בית שני, המהווה מעין מדרש על ספר חבקוק. לפי הפשר, הכשדים הם ה"כתאיים" (או "כתיאים"). על פי חוקרים בני זמננו התכוונו כותבי המגילות לצבא רומא העתיקה. הפשר מספר על "כוהני ירושלים האחרונים" טרם השתלטות הרומאים, ועל המאבק בין "מורה הצדק" לבין "הכהן הרשע", דמויות אשר לא ברור מי הן בוודאות, אם כי הסברה היא שהראשון הוא מנהיג ומייסד הכת שבה התחבר הפשר והשני הוא המנהיג האזרחי של יהודה באותה תקופה, שאליו התנגדה הכת. הפשר רואה ב"מורה הצדק" נביא שהבין את דברי האל לחבקוק טוב יותר מחבקוק עצמו, ומספר על מרדף של הכהן הרשע אחרי מורה הצדק למדבר, על-מנת לכפות עליו לציין את יום-כיפור על-פי לוח-שנה אחר. פרטי-מידע אלה מתקשרים לפרטים אחרים הידועים לנו על תקופת בית שני, דוגמת הביקורת של כת מדבר יהודה על הנעשה במקדש כפי שמופיע במגילת מקצת מעשי התורה, והפולמוס על לוח-השנה המופיע בכמה חיבורים במגילות ים המלח וכן בספר היובלים. כאשר הפשר מצטט את השם המפורש של האל מתוך הפסוק המקראי, השם מופיע בכתב העברי הקדום, ואילו בחלקי הפירוש, השם המפורש מוחלף בתיבה "אל".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ספר חבקוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פשר חבקוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בלהה ניצן, מגילת פשר חבקוק ממגילות מדבר יהודה, מוסד ביאליק, 1986

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


תרי עשר הנביאים

הושע · יואל · עמוס · עובדיה · יונה · מיכה · נחום · חבקוק · צפניה · חגי · זכריה · מלאכי