מהות
מהות (בלועזית: אֶסֶנְציה[1]) היא התכונה או קבוצת התְכונות של דבר מסוים; המהות קובעת את העצמיות הייחודית של הדבר.
כמו כן, מהות הוא מונח פילוסופי, אבן בניין בכמה זרמים פילוסופיים, בעיקר מאז ימי הביניים, ובעת החדשה בזרם הפילוספיה של המהותנות. בפילוסופיה של המטאפיזיקה מושג המהות דומה למושג הנשמה.
המילה מהות הופיעה בשפה עברית בימי הביניים.[2]
תוכן עניינים |
בפילוסופיה [עריכה]
בעת העתיקה [עריכה]
פילוסופים קדם-סוקרטיים רבים עסקו בשאלות המהות עוד בטרם שהמושג הובחן והוגדר במתכונתו המאוחרת. אפלטון עסק בהגדרת המושג "מהות" כמושג פילוסופי בספרו הסופיסט.
פיתאגורס טען שכל עצם בעולם הוא התגלמות של מספר, וניתן להציג אותו באמצעות מספר או נוסחא מתמטית. בעקבותיו קמה האסכולה הפיתגוראית שהגדירה את המספר כיסוד העולם. הפילוסופים האטומיסטים,[3] טענו כי המהות של עצמים שונים מוגדרת על ידי צורות האטומים המרכיבים אותם, היחס שבין האטומים לעצמם והיחס שבין האטומים לריק שסביבם. תאוריה זו גובשה כדי לפתור קשיים רבים בנושא מהות, שהציגו הפילוסופים פרמנידס וזנון מאלאה.
אפלטון עסק רבות בשאלת המהות של ישויות. לטענתו, שם עצם כללי כלשהו (למשל: חתול) תמיד יאגד בתוכו המון ישויות ספציפיות (כל החתולים בעולם) שאינן זהות, אך חייב להיות משהו שמאגד אותן ומגדיר אותן יחדיו (מהות החתול). בעקבות בעיה זו גיבש אפלטון את תורת האידאות. על פי משנתו, כל קבוצת ישויות מוחשיות כלשהי מורכבת מ"חיקויים" של עצם אידאלי אחד (אידאה), שמאגד ומגדיר את מהות הקבוצה. כל החתולים, למשל, הם רק צל של החתול, שנמצא בעולם האידאות, ומגדיר את מהות המושג "חתול".
אריסטו עסק רבות בשאלת המהות, אך שלל את תורת האידאות של אפלטון. לטענתו, המפתח להגדרת המהות של ישויות הוא בבחינת התכונות שלהן. הוא הפריד בין תכונות מהותיות של עצם, שהן חלק מהמהות שלו, לבין "תכונות מקריות".
בימי הביניים [עריכה]
בימי הביניים עסקו הוגים בהגדרת המהות, ובהבנת הגבולות של תפיסתה אצל האדם ואי היכולת המובנית שלו לתפוס את מהותו של האל. רבי משה בן-מימון, הרמב"ם, טען בספרו מורה נבוכים כי אין האדם, בן התמותה, יכול לתפוס את מהותו, או עצמותו, של האל:
"שהשם יתברך כבר בא המופת שהוא מחויב המציאות וכו' ולא נשיג אלא ישותו לבד, (אך) לא מהותו".[4]
בעת החדשה [עריכה]
בתקופת העת החדשה, העלו פילוסופים רבים שאלות חדשות לגבי שאלת המהות של עצמים. במשנתם הושם דגש על הקשרים בין העולם הרוחני והנפש לבין העולם הגשמי. רנה דקארט וג'ורג' ברקלי בנו שניהם תפיסות המפרידות בין רוח לבין חומר, ומגדירות שוני מהותי ביניהם, כלומר, תפיסותיהם היו דואליסטיות.
ברוך שפינוזה, לעומתם, שם דגש על אחדות הגוף והנפש, ואף טען שכל העולם הוא בעצם ישות אחת, עם מהות אחת.
הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ פיתח תאוריה ייחודית בנסותו לפתור שאלות שהתעוררו בשאלת הרוח והחומר. לייבניץ הגדיר מונח חדש: "מונאדה", שהוא אובייקט מופשט המכיל בתוכו את המהות של אובייקטים קיימים, בצורת מידע. לייבניץ טען שהאובייקט אותו מייצגת המונאדה אינו קיים באופן עצמאי, והוא רק "מצב אינפורמטיבי" של המונאדה.
בפילוסופיה האנליטית [עריכה]
הוגי הפילוסופיה האנליטית, אשר התפתחה במפנה המאות ה-19 - ה-20, נקטו גישה שונה מאוד, מן המקובל עד לתקופתם. לטענתם, כל הדיונים בשאלת המהות של ישויות עוסקים למעשה בשאלת המשמעות של מילים; אולם המשמעות המדויקת של מילים שונה מאדם לאדם, ואף משתנה בהתאם להקשר. על כן, אדם שמנסה לשאול את עצמו מה היא המהות של החתול, למשל, אינו צריך לשאול את עצמו שאלות מופשטות על המשותף לכל החתולים, התכונות של החתול, וכדומה, אלא להתמקד במשמעות של המילה "חתול" כפי שהוא משתמש בה. באופן זה, הפכו או הפנו הפילוסופים האנליטיים את שאלת המהות משאלה בתחום האונטולוגיה או המטאפיזיקה, לשאלה בתחום הפילוסופיה של הלשון.
בפילוסופיה של היידגר [עריכה]
במאה ה-20, עסק הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר בקשר שבין הישות לבין המהות, תוך שימת דגש על מהות האדם. היידגר חזר אל שאלתו של הפילוסוף היווני הקדום אפלטון, אשר הושמה בספרו בפיו של "הסופיסט"; והוא שואל: מהו יש? או מהי הישות?
תשובתו של היידגר היא, כי האדם רואה סביבו הרבה "ישים" (גרמנית: Seiend) ומהם הוא מסיק את המושג של הישות (גרמנית: Sein); אך יש לשאול ולהקשות על הרגליו אלו של האדם, ושל המחשבה האנושית מקדמת דנא. לשיטתו, של היידגר, כפי שניסחה החוקר והוגה הדעות הוגו ברגמן, ניתן לקבוע רק את מהותו של הדבר הקבוע, הסטאטי: חפץ, תופעה פיזיקלית או נוסחה מתימטית. הכסא הוא בעל תכונות מסוימות, יש לו מהות קבועה. לעומת זאת, אי אפשר לקבוע את מהות של האדם. ההסבר לך הוא, כי הישות של האדם היא "הוויה" (גרמנית: Dasein), אשר תכונתה העקרית היא אפשרות, האפשרות להיות דבר מה.
האדם, בשונה משאר ה"ישים", משתנה תדיר, הוא בתהליך מתמשך של הגשמה. הידגר המשיך במסקנתו זו את קביעתו של הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל איש המאה ה-17 על המהות האנושית המשתנה תדיר ברצף הזמן, למשל, במילותיו:
"הזמן מרפא לָצער ולכל ריב, משום שאנו משתנים ושוב אין אנו האנשים שהיינו. גם העולב גם הנעלב שוב אינם הם עצמם".[5]
היידגר פיתח במשנתו את התפיסה כי מהותו של האדם אינה ניתנת לקביעה מוחלטת; ביסודו, האדם הוא הרבה יותר ממה שהצליח לממש במציאות; ומוטל עליו תמיד לשאוף להיות את מה שהינו בשורשו. לשיטתו, המרכיב המעצב של ה"הוויה" האנושית הוא הקיומיות, האכסיסטנציה (מונח שנשאל מהגותו של קירקגור). וכך למשל במילותיו של היידגר, האדם "הוא היש אשר בישותו יש לו ענין בישותו".[6]
ועל פי הסברו של הוגו ברגמן: האדם של היידגר, "הוא כולו "ישות" ולא "מהות", כולו אפשרות (הדגשה במקור) המתבטאת ומתגשמת מדי פעם בפעם באופן אחר... (האדם) חפץ להיות, להגשים את עצמו, מכיוון שמהותו אינה קבועה לפני התהוותו בעולם היש, לא תכונות אלה ואלה (כלומר מהות) מציינות את האדם, כי אם שאיפתו לישות, שאינה עדיין והחפצה להתהוות".[7]
ראו גם [עריכה]
לקריאה נוספת [עריכה]
- יעקב קלצקין, הערך: מהות, אוצר המונחים הפילוסופיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח 1928.
- Bryan Magee, The Story of Philosophy, Dorling Kindersley Lond. 1998
- Bertrand Russell, A History of Western Philosophy, George Allen & Unwin Ltd, London, 1946 ISBN 0-415-32505-6
הערות שוליים [עריכה]
- ^ לטינית: essentia.
- ^ ראו: הערך: מהות, מילון אבן-שושן.
- ^ הנודעים בכך ששיערו את קיומם של אטומים, וגיבשו את מושג האטום בניסיון להגדיר את המהות של עצמים.
- ^ משה בן-נחמן, מורה נבוכים, א, נ"ח.
- ^ פסקל, הקדמה למחקר על החלל הריק וכתבים אחרים, (תרגום: יעקב קופלביץ, ירושלים, הוצאת מאגנס, תשכ"ד-1964, עמ' 107.
- ^ כך, בתרגומו של הוגו ברגמן את ההיגד של היידגר: "Das Dasein ist Seiendes, dem es in seinem Sein um dieses Sein selbst geht".
- ^ הוגו ברגמן, הוגי הדור, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ה, עמ' 129.
