מגילת איכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

(הופנה מהדף איכה)

מגילת אֵיכָה, שהיא אחת מחמש מגילות, היא מגילת קינה וצידוק הדין, בעלת חמישה פרקים, העוסקת בחורבן בית המקדש הראשון וממלכת יהודה בשנת 586 לפנה"ס, ונהוג לקוראה בתשעה באב.

על פי חז"ל, כותב המגילה הוא נביא החורבן והפורענות ירמיהו. במגילה זו מקונן הכותב על מצבה העגום והקשה של ירושלים ושל עם ישראל כולו לאחר החורבן, ועל הסתר הפנים האלוהי בעקבותיו. הוא אף מצדיק את גזר הדין הקשה שנגזר על ישראל בשל חטאותיו ופשעיו הרבים.

[עריכה] מבנה המגילה

המגילה מחולקת לחמש קינות, בהתאמה לחלוקת הפרקים. ארבעת הקינות הראשונות מסודרות בסדר אלפא-ביתי, כאשר למעט בקינה הראשונה - האות פ"א קודמת לאות עי"ן.

הקינות הראשונה, השנייה והרביעית, פותחות במילה איכה (המקבילה למילת השאלה "איך?") ומחולקות ל-22 פסוקים. הקינה השלישית פותחת במילים אני הגבר ומחולקת ל-66 פסוקים, כאשר כל אות מופיעה בתחילתם של שלושה פסוקים.

הפרק האחרון הוא בן 22 פסוקים שאינם מסודרים בסדר אלפא-ביתי.

[עריכה] תוכנה של המגילה

בחמש הקינות מתארת המגילה את ירושלים השוממה (המכונה גם "בת ציון"), את השפלתה של ממלכת יהודה, את האויבים השמחים לאיד בצרתה של יהודה, ותיאור חטאי העם המרובים שבעקבותיהם באו אסונות אלו. עם זאת המקונן מוסיף נימה של נחמה בפניה לרחמי האל.

בפרק א' - מקונן המשורר על נפילת יהודה וירושלים ('בת ציון'), ועל גורלה המר.
בפרק ב' - מייסר המשורר את עם יהודה על כך שלא הקשיב לדברי האל שנמסרו על ידי נביאיו ובשל כך בא עליהם חרון אפו.
בפרקג' - מקונן המשורר באופן אישי, ואינו מזכיר את גורלה של יהודה ולא את חורבנה וצרותיה של ירושלים.
בפרק ד' - מתוארות תוצאות החורבן ביהודה, ובסוף הפרק המשורר חותם בפסוקי נחמה: "תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם גִּלָּה עַל-חַטֹּאתָיִךְ" (איכה ד,כב).
בפרק ה' - פונה המשורר בתפילה לאל שיזכור את החורבן, השממה והצרות שבאו על עם יהודה ובסיומו מבקש שהאל יחזיר את המצב לקדמותו, בפסוק הידוע "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", שנאמר פעמיים בעת קריאת המגילה בתשעה באב.

[עריכה] ייחודה של המגילה

על פי חוקר התנ"ך, ד"ר ישראל רוזנסון לעומת קינות אחרות בתנ"ך שהינן פשוטות מאוד וראשוניות, באשר הן מבטאות מטען רגשי של דממת הכאב, באיכה מדובר בקינה מתוחכמת מאוד. כך רואים את הפשטות, בקינת יעקב על יוסף: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר: 'כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסף'"(בראשית פרק לז לג), ובקינת דוד על אבשלום: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: 'בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי, אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי'" (שמואל ב פרק יט ).

עוד לפי רוזנסון, בולטים במגילה המוטיבים של ההחשכה ושל האשה הגלמודה באשר היא אלמנה או נידה. מגילת איכה, על פי פירושו, נמצאת בניגוד בולט למגילת שיר השירים. לעומת שיר השירים שמתאר יחסי אהבה, קרבה והשתוקקות, בין הגבר לאשה ובין העם לאלוהיו, באיכה מדובר על אבלות, ריחוק, בכי והחשכה ועל ריחוק בין העם לארץ, כאשר אלוהים איננו נוכח והוא בעצם נעלם ומסתיר פניו.

ניתן למצוא הקבלות רבות בין מגילה איכה לבין ספרים אחרים בתנ"ך, ובמיוחד לספר ירמיהו, לו מיוחסת המגילה על פי חז"ל.

על מגילת איכה נכתבו מדרשים רבים. הקדום מבין קובצי המדרשים האלו הוא מדרש איכה רבה שנכתב בארץ ישראל. על המגילה נכתבו מדרשים נוספים כגון איכה זוטרתי.

[עריכה] מחבר הספר וזמנו

המסורות היהודית והנוצרית כאחד מייחסות את הספר לירמיהו הנביא. בתרגום השבעים נוספה בתחילת הספר מעין הקדמה המייחסת אותו לירמיהו. בעקבות התרגום הלכו המסורות הנוצריות כמו אלו של אוריגנס והירונימוס וייחסו את הספר לירמיהו.

גם במסורת היהודית בדיון על ספרי המקרא (בבלי, מסכת בבא בתרא דף טו/א), מיוחס הספר לירמיהו. הבסיס לכך הוא הפסוק בדברי הימים ב לה, כה: "וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל-יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמְרוּ כָל-הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל-יֹאשִׁיָּהוּ עַד-הַיּוֹם, וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל-יִשְׂרָאֵל; וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל-הַקִּינוֹת". מבקרי המקרא ברובם אינם מקבלים הבחנה זו ולדעתם מדובר במחבר אנונימי, וזאת על סמך ההבדלים הסגנוניים, הז'אנריים והתאולוגיים בין שני הספרים. כך למשל ספר ירמיהו מטיל את אשמת החורבן והגלות על המלך ועל העם (ירמיה ט, יא-יג): "עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר? וַיֹּאמֶר יי: עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם--וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם". לעומת זאת, מכריזה מגילת איכה (ה, ז): "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ", היינו אין כאן הודאה בחטא, אלא ייחוס שלו לדור האבות.

ככל הנראה, הקינות לא חוברו כולן יחדיו, אלא כל קינה נכתבה בפני עצמה. ייתכן שהיה נהוג לקרותן כבר בימים שלאחר החורבן, כאשר צמו לזכר החורבן (זכריה ז,ג).

[עריכה] קריאת המגילה בתשעה באב

ביהדות נהגו מימים ימימה לקרוא את מגילת איכה בליל תענית תשעה באב (ויש הקוראים אותה אף בבוקר לאחר תפילת שחרית), יום האבל על חורבן בית המקדש הראשון והשני.

נהוג שבקריאת המגילה בלילה מחשיכים את בית הכנסת, משאירים אור מועט וכל באיו יושבים על הרצפה. ישנם מקומות שנוהגים להחשיך לחלוטין את בית הכנסת ונותנים לכל מתפלל נר. ישנם אף מקומות שבהם רק לקורא המגילה ניתן נר, בעוד המתפללים יושבים בחושך גמור.