כיבוד אב ואם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עשרת הדיברות
אנוכי ה'
לא תעשה  
לא תשא
זכור את
כבד את
לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תענה
לא תחמוד

כיבוד אב ואם היא מצוות יסוד ביהדות, בהיותה הדיבר החמישי בעשרת הדיברות: "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך" (שמות כ' י"ב).

פרטי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצווה זו מתחלקת לשני חלקים - עשה ולא תעשה.

עשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החלק החיובי-עשייתי של כיבוד ההורים, לעשות פעולות שמכבדות אותם:
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ" (דברים ה' ט"ז).

המצווה מטילה חובה על הצאצא (בן או בת) לכבד את הוריו ולטפל בהם לעת זקנה - לזון אותם, לדאוג לרווחתם, לסעוד אותם במידת הצורך, ולאחר פטירתם להביאם לקבר ישראל. לפי דעת רוב הפוסקים, אין כיבוד ההורים מחייב את הילד לציית להם בעניינים שאינם קשורים לכבודם.

לא תעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חלק ה"לא תעשה" המורה להתייחס אליהם ביראת כבוד ולא לעבור על דברם:
"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט ג').

משמעות הדבר לא לבזות אותם, לא לזלזל בהם, לא לסתור את דבריהם בפומבי ולא לגרום להם צער. את המצווה משלימים מצוות ואיסורים נוספים כמו מצוות מורא אב ואם והאיסור לקלל אב ואם (שעונשו מוות).

טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי המצווה הם, לפי הרמב"ם, בהכרת התודה שכל ילד צריך להרגיש כלפי הוריו על הבאתו לעולם (על פי היהדות בתהליך הלידה שותפים האב, האם והקב"ה) ועל גידולו.

על פי חז"ל, חובת כיבוד ההורים הוסמכה לחובת כיבוד האלוהים - "הוקש כבוד אב לכבוד המקום".

שכר ועונש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכר אריכות ימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות כיבוד הורים היא אחת המצוות היחידות ששכרן כתוב וידוע - אריכות ימים. עם זאת, התלמוד משנה את פשטו של הכתוב: "למען יאריכון ימיך - בעולם שכולו ארוך", דהיינו בעולם הבא.

ציווי זה מתפרש בשני אופנים:

  • כבד את הוריך וחייך יתארכו; מי שכיבד את הוריו חייו יתארכו.
  • כבד את הוריך ויהיו לך ימים ארוכים כלומר תספיק יותר.

עונש מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק המקראי היה מוטל עונש מוות על בן שמקלל את הוריו (ויקרא כ', ט') או מכה אותם (שמות כ"א, ט"ו). כמו כן, במקרא ישנו המושג בן סורר ומורה שמתואר כצעיר פורק עול "שזולל וסובא" (ספר דברים כ"א, י"ח-כ"א) והוא אבטיפוס לאדם שעובר על מצווה בסיסית זו, של כיבוד אב ואם, ולפי החוק המקראי עונשו היה מוות.

האב לעומת האם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה (מסכת כריתות ו' ט') קובעת סדר עדיפויות בין ההורים, מבחינת מעמדם במשפחה, במקרה של התנגשות בין כבודם ורצונותיהם. לפי המשנה מעמדו של האב קודם למעמדה של האם וכבודו קודם לכבודה:

האב קודם לאם בכל מקום; יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם--תלמוד לומר "איש אימו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג), מלמד ששניהם שקולין. אבל אמרו חכמים, האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואימו חייבין בכבוד אביו.

פשוטו של מקרא משווה בין כבוד האם לכבוד האב. הרמב"ם, במשנה תורה, הלכות ממרים הבין את פשט הפסוק: "הקדים אב לאם בכבוד, והקדים אם לאב במורא -- ללמד ששניהם שווין, בין לכבוד בין למורא".

למרות זאת הכריעו חכמי המשנה, כי אם האב והאם נשואים, קודם כבודו של האב לכבודה של האם. הם נימקו זאת בכך "שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך" (ברייתא, מובאת בתלמוד מסכת קידושין ל"א א'). היו חוקרים שטענו, שהכרעה זאת הוכתבה על ידי המציאות החברתית בעולמם של חכמי המשנה, אז היה מעמדה של האשה נחות בהרבה ממעמדו של גבר.‏‏[1] אך כאמור, התלמוד קובע מפורשות כי אם ההורים גרושים אין כל הבדל בין חובת כיבוד האב לחובת כיבוד האם, ורק אם הם נשואים קודמת חובת כיבוד האב, מכיוון שגם האם חייבת בכבודו של בעלה - האב.

סיפורי המצווה בתלמוד ובמדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי ישנם דיונים רבים בהקשר לכיבוד הורים, הן הלכתיים והן אגדתיים-מוסריים.

סיפורים אחדים עוסקים בשבחם של מי שהדרו בקיום המצווה:

  • סיפור דמא בן נתינה[2][3] עוסק בחכמים שיצאו לחפש אבן ישפה לחושן של הכהן הגדול במקום זו שאבדה. הגיעו לדמא ורצו לקנות ממנו את האבן, אך זה סירב מכיוון שהוצאת האבן מהתיבה שבה היא נמצאת תעיר את אביו (ישנה מחלוקת בתלמוד האם מפתחות התיבה היו בידי אביו או מתחת לכריתו, או שמא רגלי אביו היו מונחות על התיבה). החכמים ניסו שוב ושוב להעלות את המחיר שהם מוכנים לשלם עבורה. לאחר מכן, כשהחכמים פנו לדרכם ללא האבן, בא אליהם דמא בן נתינה עם האבן. החכמים רצו לשלם את מלוא הסכום כפי שעמד לאחר שהעלו אותו. דמא בן נתינה סירב באומרו לחכמים, "מה מוכר אני לכם את כיבוד אבותי במעות כסף?"
  • סיפור נוסף על דמא בן נתינה מספר על מקרה שקרה כשישב עם נכבדי רומא ולבוש בבגד מיוחד (סירקון של זהב). אמו, שלקתה בנפשה, נכנסה, קרעה את בגדו וירקה בפניו לעיני כל חכמי רומא. למרות הבושות הגדולות, שתק דמא ולא ביישה, ואפילו לא גער בה. בתלמוד מובא סיפור זה כמופת לכיבוד הורים, למרות התבזות עצמית.‏[3]
  • במדרש רבה על הפסוק "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת" (ספר בראשית, פרק כ"ז, פסוק ט"ו) מסופר: "אמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני, בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות."‏[4]

סיפורים אחרים מלמדים שאין גבול להשקעה הנדרשת בקיום המצווה:

  • מסופר בתלמוד הירושלמי: אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקין שלה, והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת נכנסו חכמים לבקרו, אמרה להן: "התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי בכיבוד יותר מדאי". אמרין לה: "מה הוא עביד ליך?" ותניית להן עובדא. אמרין לה: "אפילו הוא עושה כן אלף אלפים עדיין לחצי הכיבוד שאמרה התורה לא הגיע".‏[3]
  • בהמשך לסיפור זה מופיע מעשה באמו של רבי ישמעאל שהתלוננה באוזני חכמים על שבנה אינו מכבד אותה. כאשר התפלאו ושאלו: מה עשה לה, ענתה שכאשר יצא מבית הוועד רצתה לרחוץ רגליו ולשתות את המים, ולא נתן לה. אמרו על כך חכמים: "הואיל והוא רצונה הוא כיבודה".‏[3]

סיפור נוסף בתלמוד ירושלמי‏[3] מלמד שבקיום המצווה יש להקפיד על כבוד האב. הנה הסיפור בתרגום לעברית:

יש שהוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום, ויש שהוא קושרו בריחיים ויורש גן עדן. כיצד הוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום? אדם אחד היה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. פעם אחת אמר לו אביו: בני, אלה מנין לך? אמר לו: סבא סבא, אכול ושתוק, שכלבים אוכלים ושותקים. נמצא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנום.
כיצד קושרו לריחיים ויורש גן עדן? אדם אחד היה טוחן בריחיים. הגיע צו מהמלך להביא טוחנים אליו. אמר האדם לאביו: אבא, היכנס טחון תחתיי, ואני אלך לעבודת המלך, שאם יבוא ביזיון, אתבזה אני ולא אתה, ואם יבוא לידי מלקות, אלקה אני ולא אתה. נמצא קושרו לריחיים, ויורש גן עדן.

כיבוד מורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס למורים יונק ממצווה זו, שכן לפי התפיסה החז"לית, בעוד שההורה מביא את האדם לעולם הזה ומקנה לו קיום פיזי, המורה מקנה לאדם ידיעות ומוסר, מביאו לעולם הבא ומקנה לו קיום רוחני. בשל כך בכמה מצוות אף יש להקדים את מוריו הרוחניים של האדם להוריו.

כיבוד הורים בתרבויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בחוקי חמורבי ניתן למצוא התייחסות למצוות כיבוד אב ואם, אך שם העונש חמור פחות מאשר במקרא: "בן כי יכה את אביו, הם את ידיו יקצצו" (סעיף 195) ואילו במקרא דינו מוות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏עמירה ערן, הצלע השלישית - היחס אל האישה במשנה, בהגות ימי הביניים ובשירת נשים בת-זמננו, בעמ' 14-15.‏
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"א, עמוד א'
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק א, הלכה ז מסכת פאה, פרק א' הלכה א' (דף ג' עמוד א')
  4. ^ מדרש רבה פרשה סה: עשיו, נשותיו ומעשיו, באתר "דעת"


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.