תחנת החלל מיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל תחנת החלל מיר
תחנת החלל מיר, 12 ביוני 1998

מיר (רוסית: Мир, שמשמעו "תבל" וגם "שלום") הייתה תחנת חלל של ברית המועצות (ומאוחר יותר של רוסיה), שחגה במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ בין השנים 1986 ל-2001. מיר הייתה תחנת המחקר הראשונה בחלל שהייתה מאוכלסת באופן קבוע תקופה ארוכה. באמצעות מספר שיתופי פעולה בינלאומיים, היא הפכה לנגישה עבור קוסמונאוטים ואסטרונאוטים של מדינות רבות. במהלך פעילותה ביקרו בה 104 חוקרים מ-12 מדינות. מיר הורכבה במסלול על ידי מספר מודולים ששוגרו בנפרד החל מ-19 בפברואר 1986 עד 1996. התחנה שהתה במסלול עד אשר הוסטה בהנחיה מרחוק למסלול שהוביל להתרסקותה על פני כדור הארץ ב-23 במרץ 2001.

ממדי התחנה הכוללים היו 19 מטרים לאורך, 31 מטרים ברוחב וגובה של 27.5 מטרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיר הייתה מבוססת על סדרת תחנות החלל סאליוט ששוגרו לפניה על ידי ברית המועצות. היא קיבלה שירות בעיקר מחלליות סויוז רוסיות מאוישות ומחלליות משא מסוג פרוגרס. נחזה שהיא תהיה היעד לטיסות של מעבורת החלל בוראן, שננטשה מאוחר יותר. ארצות הברית תכננה לבנות את תחנת החלל פרידום כמקבילה למיר. לאחר תום המלחמה הקרה שולבו יכולות תחנת החלל מיר של רוסיה ומעבורות החלל האמריקניות. מיר סיפקה מעבדה מדעית גדולה וראויה למגורים בחלל ומעבורות החלל סיפקו משלוחים והרחבה זמנית של אזורי חיים ועבודה, ובכך יצרו את החללית הגדולה בהיסטוריה עם מסה משולבת של 250 טון. מעבורות החלל האמריקניות השתמשו בצווארון עגינה שתוכנן במקור עבור מעבורת החלל הסובייטית בוראן.

מבפנים נראתה המיר כמבוך מכווץ המלא בצינורות, כבלים ומכשירים מדעיים - וחפצים של חיי היומיום, כגון תמונות, ציורי ילדים, ספרים וגיטרה. בדרך כלל אכלסה מיר שלושה אנשי צוות, אך לעתים שהו בה עד שישה אנשים למשך חודש. למעט שתי תקופות, הייתה מיר מאוכלסת באופן רציף עד אוגוסט 1999.

מסעה בן חמש עשרה השנים של תחנת החלל הרוסית הסתיים ב-23 במרץ 2001, כשמיר נכנסה לאטמוספירה של כדור הארץ קרוב לפיג'י והתרסקה בדרום האוקיינוס השקט. קרוב לתום חייה היו תוכניות שונות לרכישתה על ידי גורמים מסחריים, כנראה כדי לשמש כאולפן הטלוויזיה/הסרטים הראשון במסלול בחלל, אולם תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל.

חלקי התחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידה תאריך שיגור כלי שיגור תאריך עגינה מסה משימה תכלית היחידה (בודדת) היחידה כחלק ממערך התחנה
רכיב הליבה 19 בפברואר 1986 טיל פרוטון - 20,100 קילוגרם - מקום מגורים ובקרה על התחנה, הרכיב שאליו התחברו שאר הרכיבים. Mir base block drawing.png Mir base block drawing.png
Kvant-1 31 במרץ 1987 טיל פרוטון 9 באפריל 1987 10,000 קילוגרם סויוז TM-2 מכשירים מדעיים ומערכות תומכות חיים נוספות. Kvant module drawing.png Mir 1987 configuration drawing.png
Kvant-2 26 בנובמבר 1989 טיל פרוטון 6 בדצמבר 1989 19,640 קילוגרם סויוז TM-8 מכשירים מדעיים ומערכות תומכות חיים נוספות. Kvant 2 module drawing.png Mir 1989 configuration drawing.png
Kristall 31 במאי 1990 טיל פרוטון 10 ביוני 1990 19,640 קילוגרם סויוז TM-9 הרחבת היכולות המדעיות של התחנה. Kristall module drawing.png Mir 1990 configuration drawing.png
Spektr 20 במאי 1995 טיל פרוטון 1 ביוני 1995 19,640 קילוגרם סויוז TM-21 מרחב עבודה ומגורים לאסטרונאוטים אמריקאים Spektr module drawing.png Mir June 2 1995 configuration drawing.png
יחידת העגינה 12 בנובמבר 1995 מעבורת החלל אטלנטיס (STS-74) 15 בנובמבר 1995 6,134 קילוגרם סויוז TM-22 מקום עגינה בטוח ויציב למעבורות החלל. Mir Docking Module drawing.png Mir May 26 1995 configuration drawing.png
Priroda 23 באפריל 1996 טיל פרוטון 26 באפריל 1996 19,000 קילוגרם סויוז TM-23 ציוד לחישה מרחוק Priroda module drawing.png Mir May 7 1996 configuration drawing.png

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תחנת החלל מיר בוויקישיתוף