2001: אודיסיאה בחלל

2001: אודיסאה בחלל
עטיפת ה-DVD של הסרט
שם במקור:	2001: A Space Odyssey
בימוי:	סטנלי קובריק
הפקה:	סטנלי קובריק
תסריט:	ארתור סי. קלארק (נובלה ותסריט), סטנלי קובריק (תסריט)
שחקנים ראשיים:	קיר דוליי, גארי לוקווד, ויליאם סילבסטר
הקרנת בכורה:	6 באפריל 1968
משך הקרנה:	160 דקות
שפת הסרט:	אנגלית
תקציב:	$10,500,000
הכנסות:	$351,000,000
דף הסרט ב-IMDb

"2001: אודיסיאה בחלל" הוא שמו של סרט בבימויו של סטנלי קובריק וגם שם ספר מאת ארתור סי. קלארק. לסרט זה יצא המשך הנקרא 2010 בבימויו של פיטר היימס. הסרט, שבעקבותיו נכתב הספר (בסדר זה, ההפוך למקובל), יצא לאקרנים ב-1968, שנה לפני נחיתת האדם הראשון על הירח.

הרעיון לסרט נולד מסיפור קצר של קלארק שפורסם קודם. השם "אודיסיאה" שאול מסיפור הגיבור היווני אודיסאוס אשר מייחסים את כתיבתו להומרוס. בלשון הדיבור "אודיסיאה" הפכה למושג המציין מסע נדודים.

בעקבות סרט זה כתב דייוויד בואי את השיר Space Oddity ב-1969, המספר על אסטרונאוט בשם מייג'ור טום הנשלח למשימה בחלל.

עלילה

העלילה מורכבת משלושה פרקים עוקבים בזמן. הפרק הראשון מתרחש בכדור הארץ לפני הופעת האדם, הפרק השני מתרחש בדרך לירח ונמשך על הירח, והחלק השלישי והעיקרי מתאר את מסעה של משלחת בת ספינה אחת - דיסקברי-1, לכוכב הלכת צדק.

חלק ראשון - פרהיסטוריה

בחלק זה נראית להקת פרימטים שנראים דומים יותר לגורילות בנות ימינו מאשר לבני אדם, אם כי אינם זהים לאף בעל חיים הקיים היום. הלהקה חיה בפחד מחיות טרף, ומגורשת ממקומה ליד מקווה מים בידי להקה מתחרה. בוקר אחד מופיע עצם חדש שלא היה שם לילה קודם: מונולית מלבני שחור שנראה כאילו צמח מתוך האדמה. חברי הלהקה סובבים את המונולית ונוגעים בו, ונראה כאילו הוא משפיע עליהם באופן כלשהו, אם כי לא לגמרי ברור באיזה אופן. לאחר הפגישה עם המונולית הפרימטים משנים את התנהגותם: הם לוקחים עצמות משלד כלשהו, ומשתמשים בהן כנשק. בעזרת הנשק החדש הם מתגברים על חיות טרף, ומאוחר יותר מביסים את הלהקה שקודם לכן הבריחה אותם ממקווה המים. חלק זה מסתיים כשאחד מחברי הלהקה הורג באמצעות הנשק החדש אחד מחברי הלהקה היריבה.

חלק שני - בדרך לירח ועליו

חלק זה נפתח בחללית נוסעים שנמצאת בדרך לירח. נראה שבחללית יש במסע זה נוסע יחיד, ואנו לומדים שמדובר במדען בעל שם. בהמשך המדען מגיע לירח ומצטרף לישיבה סודית של מדענים מאומות שונות, ובה מדווח על עצם מסתורי בעל שדה מגנטי חזק ביותר שהתגלה קבור באדמת הירח במכתש טיכו. המדענים, לבושים בחליפות חלל מגיעים לחפירה שנעשתה במקום בו התגלה העצם ויורדים לחפירה. העצם נגלה לצופים, והוא נראה בדיוק כמו המונולית השחור שהופיע בכדור הארץ בחלק הראשון, אלא שהוא גדול ממנו בהרבה. המדענים סובבים את המונולית ונוגעים בו, ואז מגיע רגע הזריחה. ברגע שקרני השמש הראשונות נוגעות בעצם שהיה קבור מזה עידנים, נשמע קול רם, וכל המדענים מצמידים את ידיהם לקסדותיהם, ונראה שהם מנסים להגן על אוזניהם מהצליל הרם. אופי הצליל והידיעה שעל פני הירח שורר ריק נותנים לצופה להבין שהצליל הוא למעשה שידור רדיו שמקורו במונולית. בתמונה זו מסתיים החלק השני.

חלק שלישי - המשלחת לצדק

צוות בן חמישה אסטרונאוטים נשלח לצדק בחללית דיסקברי 1, שניים מהם פעילים ושלושה נמצאים בהקפאה קריוגנית מתוך כוונה שיתעוררו רעננים כשיגיע מועד כניסתם לפעולה. הצוות משתף פעולה עם מחשב אלקטרוני בעל בינה מלאכותית ששמו "הַאל"‏. לדברי קלארק, השם הוא קיצור של "Holographic Algorithm"

מטרת המשימה נשמרת בסוד משני אנשי הצוות הערים (דייוויד באומן ופרנק פול) וידועה רק לצוות הישן ולמחשב-העל.

במהלך המסע חושד האל כי בני האדם מסכנים את המטרה הסודית של המשימה - חקירת החיים התבוניים שהתגלו על כוכב הלכת צדק - ומנסה להשתלט על החללית; במהלך אירועים אלו הוא גורם למותו של פול ושלושת האסטרונאוטים הישנים. לאחר מכן מצליח באומן להשתלט על המחשב ולנתק אותו, והוא מקבל פיקוד ידני על החללית, בסיוע מחשבים מכדור הארץ. בשלב זה מתגלה לבאומן מטרת המסע האמיתית, והוא ממשיך במסעו לבדו.

בסופו של דבר מגיעה החללית ליעדה, שם מגלה דייב מונולית נוסף, עצום בגודלו, החג סביב צדק. המונולית שואב את האסטרונאוט לתוכו ומעביר אותו במהירות עצומה במנהרה בין יקומית, שבה מראות וצורות משונות נגלות לעיניו של באומן.

בסוף המנהרה מגיעה החללית עם דייב לחדר בסגנון לואי ה-15 בעיצוב מתקופת ימי הביניים. דייב רואה כל פעם גרסאות מבוגרות יותר שלו בהדרגה: באומן, מבוגר יותר, נמצא מחוץ לחללית עדיין בחליפת אסטרונאוט, מתקדם לעברה, אך מנקודת מבטו אין שם כלל חללית. הוא נכנס לחדר האמבטיה ובצאתו הוא רואה את עצמו עוד יותר מבוגר, יושב ליד שולחן ואוכל. כאשר באומן הזקן יותר מפיל בטעות כוס שמפניה על הרצפה, הוא מבחין בעצמו, זקן עוד יותר, קירח ושוכב במיטה. לפתע מול באומן השוכב במיטה מופיע מונולית, שהופך אותו למעין ישות דמוית "עובר חללי". הסרט מסתיים באותו עובר חללי (באומן), מרחף בחלל סמוך לכדור הארץ, מסתכל עליו.

רקע

קלארק היה בעיצומה של כתיבת ספר המבוסס על סיפור קצר שכתב ב-1951 בשם "הזקיף" ("The Sentinel"), כשפנה אליו הבמאי סטנלי קובריק. קובריק הציע שיתוף פעולה ביצירת "סרט המדע הבדיוני הטוב ביותר שנעשה אי-פעם". קלארק השתתף בכתיבת התסריט המבוסס על טיוטת הספר. התוצאה: הסרט "2001: אודיסיאה בחלל". הסרט והספר שהוציא קלארק אחר כך זכו להצלחה כבירה. הסרט זכה בפרס אוסקר לשנת 1968 בקטגוריה של אפקטים חזותיים.

ב"2001: אודיסיאה בחלל" ניסה קלארק להביא מעין מסר נבואי לשנה שהיא משמעותית, תחילת האלף השלישי, שבעת צאת הסרט לאקרנים נראתה מרוחקת מאד. הוא גם הביא בעלילה מספר בעיות שניסה לפותרן בתסריט כמו תפקוד האסטרונאוטים במצב של כוח משיכה אפסי וכן את השאלה המוסרית הקרדינלית האם האנושות לא מביאה בפיתוח מחשבים מתוחכמים את האפשרות ש"הגולם יקום על יוצרו".

המוזיקה בסרט היא אסופה של קטעי מוזיקה קלאסית. למשל, המסע מכדור הארץ לירח נערך לצלילי הוואלס "הדנובה הכחולה" מאת יוהאן שטראוס הבן. הסרט מתחיל בהשמעה של פתיחת הפואמה הסימפונית כה אמר זרתוסטרא של ריכארד שטראוס על פי פרידריך ניטשה. קטע מוזיקלי זה, הפך מאז למזוהה עם סרטי מדע בדיוני.

התחלת הסרט וסיומו עלולים להיות לא מובנים לצופים שלא קראו את הספר קודם לכן.

קישורים חיצוניים

• "2001: אודיסיאה בחלל", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• רן לוי, אודיסיאה בחייו של ארתור ס. קלארק, ynet ואתר הידען
• פרשנות על הסרט, מתוך הבלוג "אדם, אלוהים, עולם"