LSD

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
LSD
LSD-2D, 3D.png
שם IUPAC
‎(6aR,9R)-N,N-diethyl-7-methyl-4,6,6a,7,8,9-hexahydroindolo-[4,3-fg]quinoline-9-carboxamide
מזהים
מספר CAS 50-37-3
PubChem 5761
ChemSpider 5558
נתונים כימיים
נוסחה C20H25N3O 
מסה מולקולרית 323.43
מטבוליזם בכבד
זמן מחצית חיים 3-5 שעות
הפרשה בשתן
בטיחות
מעמד חוקי

אינו חוקי ברוב מדינות העולם. בישראל נכלל בפקודת הסמים המסוכנים.


דרכי מתן דרך הפה או הוריד או ספיגה בעור

LSD (שם מלא: Lysergic acid diethylamide - חומצה ליסרגית דיאתילאמידית) מכונה בעברית: אל. אס. די; הרכב כימי: C20H25N3O, ידוע גם בכינויים: "אסיד" ו LSD-25), הוא סם פסיכדלי רב עוצמה, חצי מלאכותי, ממשפחת הארגולין. LSD הוא סם לא ממכר, וידוע בעיקר בשל ההשפעה הפסיכולוגית החזקה שלו, השפעה אשר יכולה לכלול תהליכי מחשבה מוגברים, הזיות עם עיניים סגורות ופתוחות, סינסתזיה (מיזוג קוגניטיבי בין חושים שונים), תחושה של חוסר זמן, מוות אגו, וחוויות רוחניות. משמש בעיקר כאנתאוגן, כסם בילוי, וככלי בטיפול פסיכדלי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

LSD סונתז לראשונה ב-16 בנובמבר 1938 על ידי הכימאי השווייצרי ד"ר אלברט הופמן במעבדות סנדוז בבזל, שווייץ כחלק מתוכנית מחקר גדולה שמחפשת נגזרות רפואיות שימושיות לאלקלואידים של פטריית הארגוט. מאפייניו הפסיכדליים של ה-LSD נתגלו 5 שנים מאוחר יותר, כאשר הופמן ספג בטעות כמות לא ידועה של החומר דרך העור באצבעותיו, וכך באופן מקרי גילה את ההשפעה העוצמתית שלו. הנטילה המכוונת הראשונה דרך הפה התבצעה בשעה 16:20 ב-19 באפריל 1943, כאשר ד"ר הופמן בלע 250 מיקרוגרם של LSD. הוא שיער שזו תהיה מנת הסף, בהתבססו על מינונים של אלקלואידי ארגוט אחרים. הופמן גילה שההשפעה הייתה חזקה הרבה יותר ממה שהוא ציפה.

בשנת 1947 הוצג ה-LSD במעבדות סנדוז תחת השם המסחרי Delysid כתרופה פסיכיאטרית בעלת שימושים שונים. LSD הפך במהרה לכלי טיפול פסיכואקטיבי ונראה כי צפויה לו הצלחה רבה.

בסמוך לכך החל ה-LSD לשמש למטרות פנאי בחוגים מסוימים, בעיקר בחוגים רפואיים. כאשר כמה אנשי מקצוע פסיכיאטריים ורפואיים הגיעו להכרות עם ה-LSD בעבודתם, החלו להשתמש בו בעצמם, ושיתופו אותו עם חברים ושותפים לעבודה. בין הראשונים לעשות זאת היה הפסיכיאטר הבריטי האמפרי אוסמונד, שהיה הראשון שנתן את הסם למחבר אלדוס האקסלי שטבע את המושג "פסיכדליה" כדי לתאר את השפעות ה-LSD.

בתחילת דרכו נערכו ב-LSD ניסויים כסם טיפולי במצבים רפואיים שונים, כולל במחלות נפש. אחת הנסייניות ב-LSD בישראל טרם צאתו של הסם מחוץ לחוק הייתה המשוררת יונה וולך, שתארה את המסעות שחוותה בעקבות נטילת הסם בשנת 1965 בשירתה, בין השאר בשיר "אם תצא למסע אל. אס. די.".

החל משנת 1950 ה-CIA החלה תוכנית מחקר בשם פרויקט מקולטר"ה. הניסויים כללו נתינת LSD לעובדי CIA, אנשי צבא, רופאים, סוכני ממשלה, זונות, מטופלים חולי נפש ולציבור הרחב, כדי ללמוד את תגובותיהם, בדרך כלל ללא ידיעת הנבדקים. הפרויקט נחשף בדו"ח ועדת הקונגרס האמריקני רוקפלר בשנת 1975. בשנת 1963 פג הפטנט של סנדוז על ה-LSD. באותה שנה סיווג ארגון המזון והתרופות האמריקני את ה-LSD כתרופה חדשה תחת חקירה, כלומר יחולו הגבלות חדשות על השימוש הרפואי והמדעי בה. כמה דמויות מרכזיות, כולל אלדוס האקסלי וטימותי לירי, החלו להטיף לשימוש ב-LSD. ה-LSD הפך במהרה לחלק מרכזי בתרבות הנגד של שנות השישים, ובמאבק נגד מלחמת וייטנאם.

תת-התרבות הפסיכדלית הופכת לזרם מרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריון ה-LSD ג'יי סטיבנס, מחבר הספר "הסתערות על גן עדן: LSD והחלום האמריקאי", אמר כי, בימים הראשונים של השימוש למטרות פנאי, המשתמשים ב-LSD (שהיו באותה תקופה בעיקר אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע רפואיים) התחלקו לשתי קבוצות רחבות תחום. הקבוצה הראשונה, אשר הייתה שמרנית בעיקרה, הובאה לדוגמה על ידי הקסלי, שהרגישה כי ה-LSD היה חזק מדי ומסוכן מכדי לאפשר לו הכירות מיידת ונרחבת עם הציבור, וכי השימוש בו צריך להיות מוגבל לחברי ה'אליטה' של החברה - אמנים, סופרים, מדענים - אלו שיכלו לתווך את הפצתו ההדרגתית ברחבי החברה. הקבוצה השנייה וקיצונית יותר, מאופיינת על ידי אלפרד האברד וטימותי לירי, הרגישה של-LSD היה הכוח לחולל מהפכה ברחבי החברה וכי ה-LSD צריך להתפשט בתפוצה רחבה ככל האפשר ולהיות זמין לכלל. במהלך שנות השישים, "הקבוצה השנייה" זו שמורכבת ממשתמשים מכלל החברה, התפתחה והתרחבה לתת-תרבות אשר שיבחה את הסמליות המיסטית והדתית שעוררו האפקטים החזקים של ה-LSD, ודגלה בשימוש בו כאמצעי להגברת מודעות. אישים הקשורים לתת-תרבות, הם גורואים כגון ד"ר טימותי לירי ונגני רוק פסיכדלי כמו גרייטפול דד, ג'ימי הנדריקס, ג'פרסון איירפליין והביטלס במהרה יצרו פרסום רב, שעורר התעניינות נוספת ב-LSD.

פופולריזציה של ה-LSD מחוץ לעולם הרפואי הואצה כאשר אישים כמו קן קיזי השתתפו בניסויים ב-LSD ואהבו את מה שהם ראו. טום וולף כתב תיעוד מפורסם של אותם ימי בראשית, על הכניסה של ה-LSD לעולם הלא אקדמי בספרו The Electric Kool Aid Acid Test, שתיעד את מסעם מחוף לחוף, העתיר באסיד של קן קיזי ו Merry Pranksters על האוטובוס הפסיכדלי "Furthur", ומאוחר יותר את מסיבות ה-LSD "אסיד טסט" של ה-Pranksters.

בשנת 1965, מעבדות סנדוז הפסיקו את המשלוחים של ה-LSD, שעדיין היו חוקיים, לארצות הברית למטרות מחקר ושימוש פסיכיאטרי, לאחר בקשה מממשלת ארצות הברית אשר החלה לדאוג מההשפעה.

עד אפריל 1966, השימוש ב-LSD הפך לכל כך נפוץ עד שהשבועון טיים הזהיר מפני סכנותיו.‏[1]

בדצמבר 1966, יצא הסרט ניצול Hallucination Generation, אחריו The Trip ב-1967, וPsych-Out ב-1968.

הוצאתו אל מחוץ לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיא המלחמה הקרה, ב -24 באוקטובר 1968, כחלק מהמאבק של ממשלת ארצות הברית בתרבות הנגד, החזקת LSD נעשתה לבלתי חוקית בארצות הברית. האישור האחרון של ה-FDA למחקר על בני האדם, לשימוש ב-LSD אצל חולי סרטן גוססים, הסתיים בשנת 1980. שימוש פסיכיאטרי חוקי ומוסדר של LSD המשיך בשווייץ עד 1993.

כיום, המחקר הרפואי מתחדש ברחבי כל העולם. מספר ארגונים, ובהם קרן Beckley, מכון המחקר הפטר, MAPS, וקרן אלברט הופמן קיימים כדי לעודד, לתאם ולממן את המחקר על השימושים הרפואיים והרוחניים של הLSD.

אופן פעולת הסם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

LSD רגיש לחמצן, אור אולטרה סגול וכלור (במיוחד בתמיסה), אולם אם הוא מאוחסן הרחק מאור, לחות ובטמפרטורה נמוכה הפוטנציאל שלו עשוי להישמר שנים. בצורתו הטהורה הוא חסר צבע, ריח, ומוצק חלקית. LSD נצרך בדרך כלל דרך הפה על מצע כגון נייר סופג, קוביית סוכר או ג'לטין או מומס במי שתייה. במקרים נדירים הוא יכול להיות מוזרק לתוך שריר או תוך וריד. מנה אחת של LSD היא קטנה מאוד, כ-100 מיקרוגרם בלבד (0.0001 גרם), מינון הנמוך פי 5000 מבסמים פסיכדלים אחרים, כגון מסקלין (0.5 גרם).

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"טריפ" של LSD נמשך 8 עד 12 שעות, תלוי במינון ובעמידות המשתמש. ההשפעה מתחילה בתוך 30 עד 90 דקות לאחר הנטילה.

גופני[עריכת קוד מקור | עריכה]

LSD גורם לערנות, התרחבות אישונים, הפחתת תיאבון. תגובות פיזיות אחרות ל-LSD משתנות מאוד, לא ספציפיות ואינדיבידואליות, חלק מתגובות הללו עשויות להיות משניות להשפעות הפסיכולוגיות החזקות של LSD. בין השאר נפוצים הסימפטומים הבאים: צמרמורות, עלייה בקצב הלב, תחושה של "זרמי חשמל" חזקים בכל הגוף, הידוק לסתות, זיעה, ייצור רוק, נדודי שינה, רפלקסים מוגברים, חוסר תחושה, רעד בקצות הידיים, חולשה, בחילות, היפותרמיה או היפרתרמיה (ירידת או עליית חום הגוף), ועליה ברמת הסוכר בדם. בניסויים על בעלי חיים דווח על התכווצויות רחם. כמה מהמשתמשים, כולל הופמן עצמו, דיווחו על טעם מתכתי חזק למשך ההשפעה.

LSD נחשב ללא ממכר על ידי הקהילה הרפואית. יצירת עמידות מהירה לסם מונעת שימוש יום יומי, וישנה עמידות צולבת (כשסמים מסוימים גורמים לעמידות גם לסמים אחרים, ולהיפך) בין LSD, מסקלין ופסילוסיבין. עמידות זו מתמעטת לאחר מספר ימים ללא שימוש ונגרמת כנראה על ידי ירידה בויסות קולטני ה-5HT2A במוח.

פסיכולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשפעות הפסיכולוגיות של ה-LSD (בלשון מדוברת נקרא "טריפ" - מסע) משתנות מאוד מאדם לאדם ותלויות בגורמים שונים כגון: התנסויות קודמות, מצב נפשי, הסביבה בה נמצאים ובמינון הנלקח. ההשפעות גם משתנות מטריפ אחד למשנהו, וכן בחלוף הזמן במהלך טריפ אחד - ההשפעה יכולה לחזור בעוצמה רבה ולהפתיע את המשתמש לאחר שנדמה היה שהיא כבר נרגעה. לטריפ LSD יכולות להיות תופעות פסיכואמוציאונאליות לטווח ארוך; חלק מהמשתמשים מציינים את חוויית ה-LSD כחוויה שגרמה לשינויים משמעותיים באישיותם ובנקודת מבטם על החיים. מתקבלות השפעות שונות באופן נרחב בהתבסס על מה שהפסיכולוג טימותי לירי הגדיר בשם: "Set and Setting": כאשר ה-Set הוא מצב הרוח הכללי של המשתמש וה-Setting היא הסביבה הפיזית והחברתית בה חווים את השפעות הסם. המחבר קן קיזי אמר פעם ש-LSD שינה את חייו לנצח: שההשפעה הפסיכולוגית העוצמתית שלו הייתה ההשראה לרומן "קן הקוקיה". חלק מההשפעות הפסיכולוגיות עשויות לכלול חוויה של צבעים בוהקים, חפצים זוהרים ומשטחים שנעים כמו גלים או נראים כאילו "נושמים", מאחורי עיניים סגורות נראות תבניות ססגוניות, עיוות תחושת הזמן (זמן נראה נמתח, חוזר על עצמו, משנה קצב או עוצר), תבניות גאומטריות זוחלות מכסות את הקירות ופריטים אחרים, חפצים משתנים לחפצים אחרים (מקל שהופך לנחש), תחושה כאילו המחשבות מתפתלות לתוך עצמן, אובדן תחושת זהות או אגו (ידוע כ"מוות אגו"), ועוד תגובות פסיכו-פיסיאולוגיות עוצמתיות. משתמשים רבים חווים הבדלה בינם לבין "העולם החיצוני", תכונה ייחודית זו מאפשרת למשתמש לצפות בעצמו ובחייו מהצד, מעין לצאת מהבועה שחיי בה כל חייו. חלק מהמשתמשים מדווחים כי מצב זה מאפשר להם לקבל יותר שליטה לגבי אופייה וטיבה של אישיותם. מצב זה נקרא "תודעה מורחבת" ועשוי להוות תפקיד גם בהיבטים רוחניים ודתיים של ה-LSD. אם המשתמש נמצא בסביבה עוינת או לא נעימה, או אם אינו מוכן נפשית לשינויים העוצמתיים בתפיסת העולם והמחשבה שהסם גורם, החוויה נוטה להיות פחות נעימה מאשר אם המשתמש נמצא בסביבה נעימה, במצב נפשי רגוע, מאוזן ופתוח לחוויות.

תחושה ותודעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

LSD גורם לחווית הרחבה והעצמת חושים, רגשות, זכרונות, זמן, ומודעות. המשתמש עשוי לחוות החל משינויים עדינים בתפיסה ועד לשינויים קוגניטיביים מרחיקי לכת. שינויים בתפיסה השמיעתית והחזותית הם מאוד אופייניים. אפקטים חזותיים כוללים אשלית תנועה של משטחים סטטיים ("קירות נושמים"), שבילים נוצרים מחפצים נעים ("שבלים"), הופעת תבניות גאומטריות צבעוניות בתנועה (בעיקר בעיניים עצומות), העצמת צבעים ובהירות (הצבעים נראים בוהקים וססגוניים), מרקמים חדשים על אובייקטים קיימים, טשטוש ראייה, וסוגסטיביות צורה. משתמשים בדרך כלל מדווחים שהעולם הדומם נראה מונפש בצורה בלתי מוסברת, לדוגמה, אובייקטים נייחים בשלושה ממדים יכולים להראות כאילו נעים באופן יחסי למימד מרחבי נוסף אחד או יותר. רבים מהאפקטים החזותיים הבסיסיים דומים לפוספנים הנראים לאחר הפעלת לחץ על רשתית העין, האפקטים הללו נחקרו גם תחת השם פורם קונסטנט. אפקטים שמיעתיים של LSD עשויים לכלול עיוותי קול דמוי הד, העצמת היכולת להבחין בין גירויים שמיעתיים, וכמו כן התגברות כללית של החוויה המוזיקלית.

מינונים גבוהים יותר גורמים לשינויים עזים ויסודיים של התפיסה החושית כמו סינסתזיה (עירוב חוש אחד בחוש אחר, למשל לריח יש צליל, לרגשות יש טעם, ובעיקר קול, מוזיקה וצלילים סביבתיים שונים נראים כמו צבעים וצורות שמופיעות, עולות ומסתובבות סביב, ואז מתפוגגות כאשר גירוי השמע מסתיים), חווית ממדים מרחביים או ממדי זמן נוספים, ולפעמים דיסוציאציה זמנית. במינונים גבוהים עשויה להתרחש תופעה של הזיות ממש - תחושות דמיוניות שאין להם כל קשר למציאות (לדוגמה: תחושה של עכבישים מטפסים על הגוף, שמיעת קולות של אנשים שלא נמצאים בסביבה, דמויות דמיוניות).

בשנת 1964 הפסיכיאטר מלוס אנג'לס סידני כהן פרסם את ספרו "המעבר שבתוכנו: סיפורו של ה-LSD.‏[2]

בראיון עם כהן בנוגע לפרסום, דיווח טיים מגזין:

"ההשפעה [של ה-LSD] על הדעת... היא כה פנטסטית, עד שרוב הנסיינים מתעקשים כי מילים הן לא הפלטפורמה לתאר אותה"

סכנות בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמודה אופקית מהווה את היחס בין מנה פעילה לבין מנה קטלנית, עמודה אנכית מהווה את פוטנציאל ההתמכרות‏[3][4]

מבחינה בריאותית החששות העיקריים לגבי שימוש ב-LSD מתייחסים יותר לרפואה פסיכיאטרית מאשר לסיכון של נזק פיזי לגוף או למוח. כחוקר LSD בכיר ד"ר דוד ניקולס, יו"ר פרמקולוגיה באוניברסיטת פרדו, וראש אחת המעבדות המובילות בעולם בחקר LSD, ציין במאמרו משנת 2004 הסוקר הלוצינוגנים, "אין שום ראיה כי איזשהו הלוצינוגן, אפילו ההצילוגן החצי מלאכותי ומאוד עוצמתי כמו ה-LSD, אי פעם גרם לנזק כלשהו לאיזשהו איבר בגוף האדם. [...] הצילוגנים לא גורמים לשינויים מסכניי חיים בתפקוד הלב וכלי הדם, הכליות או הכבד כיוון שאין להם זיקה לרצפטורים ולמטרות הביולוגיות האחראיות על תפקוד חיוני בסיסי". מוות כתוצאה מההשפעות הפרמקולוגיות של ה-LSD לא תועדו בבני אדם.

עם זאת, כמו כל הסמים הפסיכואקטיביים, LSD יכול לגרום לשינויים קוגניטיביים ורגשיים, אשר יכולים להשפיע רבות על ההתנהגות. עם סמים פסיכדליים כמו LSD, יכולים להיות שינויים עוצמתיים ובלתי צפויים בחשיבה ובתפיסה. בזמן השפעת סמים אלו, אדם יכול להפגין כושר שיפוט לקוי והתנהגות הזייתית העלולה להוביל לתאונות או למצבים מסוכנים. סמי הזיה עשויים לזרז תגובות פסיכוטיות או דיכאון אצל אנשים בעלי נטייה למצבים פסיכיאטריים אלו. אצל אנשים מסוימים, חרדה לטווח ארוך או דיכאון עשויים לנבוע מחוויות לא נעימות או חזיונות מפחידים שהתרחשו במהלך החוויה הפסיכדלית.

בעבר דווחו השפעות חיוביות של LSD על הבריאות, כולל שיפורים בתחום בריאות הנפש; חיבור לרוחניות; תובנות על העולם ותובנות אישיות; טיפול בכאבי ראש מקבצים; שימוש בהתגברות על התמכרות לסמים אחרים; הפחתת השימוש בתרופות לשיכוך כאבים והפחתת רמות חרדה בקרב אנשים בעלי מחלות סופניות. למרות שמחקרים קליניים בקנה מידה קטן על ידי מעבדות מדעיות לגיטימיות הציעו כי טענות אלו עשויות להיות ראויות לחקירה נוספת, מחקרים קליניים רחבי היקף מצאו מתאם גבוה בין השפעות חיוביות ארוכות טווח לשימוש בפסילוסיבין, ש-LSD הוא הלוצינגן סיננטי שלו.‏[5]

הסיכוי לפסיכוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים מצביעים על האפשרות כי ל-LSD יש יכולת לעורר סימפטומים פסיכוטיים אצל אנשים בעלי נטייה לפסיכוזה. מאחר שהפרעות פסיכוטיות או סכיזופרניות מתבטאות בעיקר בקרב אנשים בשנות העשרה המאוחרות שלהם או בתחילת שנות העשרים, באותו גיל שבו השימוש ב-LSD הוא הנפוץ ביותר, הבחנה זאת איננה ברורה לחלוטין. אנשים עם היסטוריה משפחתית של סכיזופרניה או התפרצות מוקדמת של מחלת נפש, עלולים להיות תחת יתר סיכון, כיוון ש-LSD ידוע כי עלול להקדים בעיות פסיכולוגית עתידיות. יחד עם זאת חוקרים טוענים כי "למרבה המזל, סמים אלו נראים כי אינם מסוגלים לייצר מחלות נפש מכלום אצל אותם אנשים בריאים מבחינה נפשית, מצד שני עלולים לזרז מחלות כאלו אצל אנשים בעלי נטייה." ‏[6] תופעת לוואי זו כנראה נדירה למדי: כמו שד"ר דוד ניקולס צפה בשנת 2004: "בחיפוש במדליין שבוצע בתחילת שנת 2003 עבור דו"ח על מקרה שבו LSD גרם לפסיכוזה, נמצאו רק שלושה דוחות ב-20 השנים הקודמות."

"פלאשבקים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פלאשבקים" מדווחים כתופעה פסיכולוגית שבה הפרט חווה אפיזודה של כמה מההשפעות הסובייקטיבית של ה-LSD זמן ארוך לאחר שהשפעת הסם פגה, בדרך כלל בימים שלאחר מנה טיפוסית. בכמה מקרים נדירים, פלאשבקים דווחו כי נמשכו זמן רב יותר, אך בדרך כלל הם נמשכים זמן קצר, ומאוד מתונים בהשוואה ל"טריפ" ה-LSD עצמו. פלאשבק יכול לשלב היבטים חיוביים ושליליים של טריפ LSD, ובדרך כלל נגרם/מוער על ידי שימוש בסמים אחרים כגון אלכוהול או בקנביס, על ידי מתח נפשי, או על ידי עייפות. פלאשבקים הוכיחו את עצמם כקשים למחקר, והם כבר לא מוכרים רשמית כתסמונת פסיכיאטרית אמיתית. עם זאת, השימוש במונח בשפה המדוברת נמשך, ובדרך מתייחס לכל חוויה ללא סמים המזכירה השפעה של סם פסיכדלי, עם הקונוטציה הטיפוסית כי האפיזודה של החוויה היא למשך זמן קצר. לא זמין כעת הסבר מוחלט עבור החוויות האלה. כל ניסיון להסביר חייב לשקף מספר תצפיות: הראשונה, מעל 85 אחוז מן המשתמשים ב-LSD טוענים כי מעולם לא חוו "פלאשבק"; השנייה, התופעה נראית כי קשורה לשימוש ב-LSD, אם כי קשר סיבתי לא בוסס; והשלישית, שיעור גבוה יותר של חולים פסיכיאטריים דיווחו כי חוו פלאשבק מאשר משתמשים אחרים.‏[7] מספר מחקרים ניסו לברר מה הסיכוי למשתמש ב-LSD, אשר לא סובל מבעיה פסיכיאטרית ידועה, לחוות פלאשבק. מחקרים גדולים יותר כללו את בלומנפלד בשנת 1971 ‏[8] נאדיצ' ופאנוויק בשנת 1977,‏[9] אשר הגיעו לתוצאה של 20% ו 28%, בהתאמה.

מעמד חוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, הסם נכלל בפקודת הסמים המסוכנים ואינו חוקי לשימוש ולהחזקה. כך גם ברוב מדינות העולם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Friday, Apr. 22, 1966 (1966-04-22). "Drugs: The Dangers of LSD", TIME. אוחזר ב־ 2010-04-20. 
  2. ^ Friday, Dec. 18, 1964 (1964-12-18). "Drugs: The Pros & Cons of LSD", TIME. אוחזר ב־ 2010-04-20. 
  3. ^ Fish, Jefferson M. (2006). Drugs and Society: U.S. Public Policy. Lanham, MD: Rowman & Littlefield, 149–162. ISBN 0742542459. 
  4. ^ Recreational Drug Toxicity, באתר Claremont Graduate University
  5. ^ Arran Frood,‏ Benefits of 'magic mushroom' therapy long lasting, באתר nature,‏ 3 ביולי 2008
  6. ^ Nichols DE. "Hallucinogens". Pharmacol Therapeut. 2004;101:131-81.
  7. ^ David Abrahart (1998). A Critical Review of Theories and Research Concerning Lysergic Acid Diethylamide (LSD) and Mental Health. אוחזר ב־2007-02-02.
  8. ^ Blumenfield M (1971). "Flashback phenomena in basic trainees who enter the US Air Force". Military Medicine 136 (1): 39–41. PMID 5005369. 
  9. ^ Naditch MP, Fenwick S (1977). "LSD flashbacks and ego functioning". Journal of Abnormal Psychology 86 (4): 352–9. doi:10.1037/0021-843X.86.4.352. PMID 757972. 

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.