דיסוציאציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיסוציאציה (בעברית: היפרדות או ניתוק) היא פגיעה זמנית, קלה או חמורה, בקשר המודע של האדם אל המציאות הפיזית או התחושתית שלו. במהלך דיסוציאציה קיימת פגיעה באינטגרציה בין אחד או יותר ממרכיבי המודעות: התנהגות, רגש, תחושות וידע[1].

מצבים דיסוציאטיבים עשויים להופיע במצבים נורמטיביים (כגון שקיעה בהרהורים או בספר, היפנוזה), כתוצאה משימוש בסמים הזייתיים, או בשל מצבים גופניים (כגון אפילפסיה או הרעלה), אולם בצורתם הנפוצה ביותר מופיעים מצבים אלו כתוצאה ממצב דחק או מאורע טראומטי, ועל כן מופיעה בעיקר בצמידות להפרעת דחק פוסט טראומטית. דיסוציאציה מהווה תסמין מרכזי בהפרעות הדיסוציאטיביות.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיסוציאציה היא תגובה הסתגלותית, מנגנון הגנה המופיע במצבי דחק ובמצבים טראומטיים, בהם האדם מוצא את עצמו חסר אונים וחסר יכולת להלחם או לברוח,‏[2] ולכן משתמש בניתוק על מנת להגן על עצמו. במצבים אלו עשויה להופיע דיסוציאציה על מנת להגן על הנפש ולמנוע את האינטגרציה של החוויה הטראומטית (או היבטים מסוימים שלה) אל תוך המודעות‏[3]. כאשר השימוש במנגנון זה הופך לדפוס קבוע לאורך זמן, התגובה הדיסוציאטיבית עלולה להפוך להפרעה דיסוציאטיבית[4] - כלומר למצב בו הדיסוציאציה הופכת לפתולוגיה, מופיעה במצבים שאינם טראומטיים בפני עצמם אלא מזכירים ממדים כלשהם של החוויה הטראומטית, ואינה תורמת עוד להגנה על הנפש כי אם פוגמת באיכות החיים ולעתים אף יוצרת סכנת חיים[1].

ממצאים מחקריים מצביעים על כך ש-90% מהאנשים הסובלים מהפרעות דיסוציאטיביות דיווחו על היסטוריה טראומטית, וכן על כך שככל שעוצמת הטראומה גבוהה יותר מופיעות יותר תופעות ניתוק. הפרעות אלו שכיחות במיוחד בקרב אנשים שהיו קורבנות לניצול מיני בילדות המוקדמת[5].

שני מודלים עוסקים בקשר בין הדיסוציאציה הנורמלית לבין זו הפתולוגית: המודל הטיפולוגי שהציע פייר ז'אנה, טוען כי הן שונות זו מזו באופן מהותי וכי דיסוציאציה פתולוגית מופיעה אצל אנשים בעלי נטייה מולדת לכך, שנחשפו לאירוע טראומטי רב עוצמה. לעומת זאת, מודל הרצף טוען כי הדיסוציאציה הנורמלית והדיסוציאציה הפתולוגית הן דרגות שונות של התופעה הממוקמות על רצף אחד‏[5].

מודל הרצף מצביע על ארבעה היבטים מרכזיים המשותפים לכל רמות הדיסוציאציה:

  • מידור - היבט זה מתייחס לתופעה לפיה מידע עולה למודעות רק בהקשרים ספציפיים ואינו נגיש למודעות בהקשרים אחרים. דוגמה למידור נורמטיבי היא היכולת לשכוח טרדות הקשורות בחיים האישיים בעת השהות בעבודה. במצבי טראומה חריפים, המידור יכול להופיע כשתי מערכות נפרדות של ידיעה, זהות ורגש, המאפשרות למשל לראות בגורם הפוגע גם גורם מיטיב, או לאמץ סיפור חיים שלא כולל את הטראומה ולדבוק בו על פני סיפור החיים האמיתי‏[5].
  • אוטומטיזציה - היכולת לבצע משימה ללא מודעות לשלבי הביצוע. דוגמה לכך היא נהיגה אוטומטית המתבצעת תוך כדי נדידת המחשבות לעניינים אחרים. אנשים שחוו טראומה מדווחים לעתים שהצליחו לתפקד במהלכה מבלי לחשוב על כך ומבלי יכולת לשחזר את מחשבותיהם ורגשותיהם באותה העת‏[5].
  • דמיון והיפנוזה - היכולת להתרכז בגירוי אחד ולסנן גירויים שאינם רלוונטיים, למשל בעת חלימה בהקיץ או הרהורים. יכולת זו מפותחת במיוחד בקרב ילדים. בעת אירוע טראומטי עשויים הקורבנות, בעיקר ילדים, לשקוע בדמיונות ובאמצעותם להתרחק מהמציאות, וכן לדמיין שפגיעות גופניות אינן קיימות ובכך להרחיק את הכאב מן המודעות‏[5].
  • מצבי אני - מערכים מאורגנים ומובחנים של התנהגויות וחוויה, שמרכיביהם קשורים אלה לאלה סביב עקרון משותף. באופן נורמטיבי קיימים במקביל מצבי "אני" שונים, כגון התנהגות שונה בבית ובבית הספר או בעבודה, אך הגבולות ביניהם חדירים, כלומר - בעת השהות במצב אחד קיימת מודעות למצבים האחרים. לעומת זאת, כתוצאה ממצבים טראומטיים מתמשכים, עלולים להופיע מצבי אני שונים שהגבולות ביניהם נוקשים ובלתי חדירים, כלומר ללא מודעות הדדית‏[5].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • American Psychiatric Association. (2000). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (4th ed-text revision.). Chapter 10: Dissociative Disorders. Washington, DC: Author.
  • Silberg, J. L (2000). The dissociative child: Diagnosis, treatment and management. Lutherville, MD: Sidran.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]