דיסוציאציה
ערך זה עוסק במונח מתחום הפסיכולוגיה. אם התכוונתם למונח מתחום הכימיה, ראו דיסוציאציה (כימיה).
 |
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
דיסוציאציה (בעברית: היפרדות או ניתוק) היא הפרעה באינטגרציה התקינה של התפקוד הפסיכולוגי והתודעה של האדם. ההפרעה באינטגרציה היא בלתי צפויה, ולרוב בלתי ניתנת להסבר על ידי הלוקה בה.
בתהליך הדיסוציאציה נוצר נתק או הפרדה בין חוויות או התנהגויות מסוימות של האדם לבין שאר החלקים המודעים של הנפש (זכרונות, מחשבות, רגשות, פעולות, תחושת הזהות העצמית). דיסוציאציה מתקיימת לעתים קרובות כתסמין (סימפטום) בהפרעות נפשיות דוגמת הפרעת זהות דיסוציאטיבית, הפרעת דה-פרסונליזציה. הפרעות נוספות בהן הניתוק עשוי להתרחש, הן אמנזיה דיסוציאטיבית, פוגה, מצבי דה-ריאליזציה, דז'ה וו, והפרעה קונברסיבית, שלעתים הן תגובתית ותוארו בעבר כחלק מהיסטריה. מצבים דיסוציאטיביים הם אופייניים מאוד להפרעת דחק פוסט טראומטית או לתגובה החריפה לדחק, המוכרת כ"הלם" (כולל תגובות "הלם קרב"). הדיסוציאציה עשויה להופיע גם במצבי שינוי תודעה, כמו מצבי טראנס ושטיפת מוח, ב"אמוק" ובהפרעות נפשיות תלויות תרבות אחרות. כמו כן, היא עשויה להופיע, שלא בהקשר פתולוגי, גם במהלך היפנוזה.
תופעות דומות לדיסוציאציה יכולות להופיע על רקע אורגני ("גופני"), יחד עם הפרעת בתפיסה במצבים בלבוליים, התקפים אפילפטיים מסוימים, בהרעלה בהשפעת סמים הלוצינוגנים, "טריפים רעים" ועוד.
בהתאם לתאוריה הפסיכואנליטית, דיסוציאציה היא תהליך מנטאלי מורכב המספק מנגנון הגנה עבור היחיד המתמודד עם מצבים כואבים ו/או טראומטיים. בתהליך מנטאלי זה מעורב כישלון פתאומי של אינטגרציה של רעיונות, מידע, רגשות או חוויות, מכיוון שהם קשים מדי עבור ה"נפש" או ה"אגו", כלומר עבור התפקוד האינטגרטיבי הרגיל של המודעות, הזיכרון או התפיסה העצמית.
תוכן עניינים |
מודלים [עריכה]
שני מודלים מסבירים דיסוצאיציה:
- המודל הטיפולוגי שמתבסס על תורת פייר ז'אנה ומציע כי הדיסוציאציה הפתולוגית שונה באופן מהותי מזו הנורמאלית ולא נמצאת ברצף אחד ומופיעה אצל אנשים בעלי נטייה מולדת לכך שנחשפו לאירוע טראומטי רב עוצמה.
- מודל הרצף: מציע שדיסוציאציה מתקיימת על רצף שבקצה האחד שלו נמצאת שקיעה בהרהורים והיפנוזה ובקצה השני הפרעות דיסוציאטיביות שמפצלות בין חוויות, רגשות או התנהגויות כגון האמנזיה הדיסוציאטיבית, הפוגה, הדפרסונליזציה והדריאליזציה, DID (ה"אישיות המרובה") וכו'.
דיסוציאציה נורמלית [עריכה]
במצבי לחץ, לשם הסתגלות, האדם יוצר מחיצות בין חלקי "אגו" שונים או בין רעיונות שונים. לדוגמה: מיד לאחר תאונת דרכים אלחוש רגשי ופיסי עשוי להיות הסתגלותי כדי לצאת מן הרכב המחוץ. ההיבט הנורמאלי של הדיסוציאציה היא בהתנהגות ההסתגלותית, כלומר הדגש מושם על השפעת ההתנהגות על תפקודו של הפרט.
קיימים כמה היבטים של דיסוציאציה נורמאלית:
- מידור – ידע, מודעות או התנסות מסוימת מנותקות נשמר בהקשרים ספציפים בלבד ולא נכנס באופן אניטרגטיבי לחוויה הכללית. כדוגמה לכך שהמנגנון הזה הסתגלותי ויעיל ניתן לראות כי ישנם אנשים המסוגלים לשכוח בעיות וטרדות הקשורות בחיים האישיים כאשר הם בעבודה, אך מיד יזכרו בהן כאשר הם מגיעים הביתה. דוגמה זו מראה כי זיכרון של משימה ממודר ונשלף רק בהקשר הביתי והאישי ולא בהקשר המקצועי.
- אוטומטיזציה- ביצוע משימה או פעולה בלי להיות מודע לשלבי הביצוע או חלוקת הקשב בין שתי משימות בו זמנית. הדוגמה הפופולארית היא נהיגה אוטומטית, כאשר אדם נוהג בדרך שהוא מכיר חושב על דברים אחרים ולפתע מגלה שהגיע למחוז חפצו בלי לשים לב לכך.
- דמיון והיפנוזה- היכולת להתרכז בגירוי אחד כמו חלימה בהקיץ, מוזיקה או הנחיות של דמיון מודרך ולסנן כל גירוי אחר שאינו רלוונטי. למעשה הגירויים שאינם רלוונטיים באותו רגע (לדוגמה צעקות מהבית השכן) מנותקים מהמודעות והאדם מרוכז כולו בחוויה של הגירוי העיקרי.
- מצבי אני- במהלך הילדות מתפתחים דפוסי התנהגות, חוויה ורגש המותאמים לסיטואציות שונות. כך למשל הילד מתנהג בכיתה באופן אחראי ועצמאי, מבצע מטלות ומרוכז בשיעור אך כאשר הוא נמצא עם הוריו הוא מתנהג באופן ילדותי ותלותי יותר. גם אנשים מבוגרים מפתחים סט אחר של רגשות או התנהגות בסיטואציות שונות כגון עבודה לעומת משפחה וכדומה. הקריטריון לקביעה כי קיימת כאן תופעה נורמלית ולא פתולוגית הוא המידה בה הגבולות בין מצבי האני חדירים ומאפשרים מעבר מסתגל לדרישות שונות של הסביבה.
דיסוציאציה פתולוגית [עריכה]
מצבי לחץ חריפים עלולים להתפתח מוקדי שליטה שונים, בהם היבטים של החוויה מנותקים וממודרים. זהו כשל בתפקוד המנטלי האינטגרטיבי מתפתחים מצבים כגון חוסר קשר בין רגשות, התנהגויות וזיכרון. חוויה של לזכור מבלי להרגיש. דיסוציאציה פתולוגית מתארת מצב של התמוטטות כה עמוקה של האינטגרציה של האגו , שנראה כי האישיות מתפרקת. האסטרטגיה של התת-מודע לנהל רגשות שליליים חזקים היא בעזרת פיצול (splitting) של המחשבות, הרגשות, התחושות ו/או הזיכרונות מן האגו. היחיד החווה דיסוציאציה מתרחק טכנית מן המצב שעמו אינו יכול להתמודד, אך חלק מן היחיד נשאר מחובר למציאות, לכן יש מצבים שבו נראה שיש ליחיד אישיות שונות להתמודד עם מצבים שונים. כאשר פצל אישיותי אינו יכול להתמודד עם הדחק, המודעות של היחיד "נמסרת" לפצל אישיותי אחר כדי להעלים את טריגר או הלחץ הגורם לדחק. חסימת התגובה הרגשית מביאה להקלה חלקית על הדחק הביולוגי הנגרם על ידי הטראומה המקורית.
הגדרות הפרעה דיסוצאטיבית [עריכה]
קיימות הגדרות רבות להפרעה דיסוציאטיבית (בעברית ניתוקיות), וכולן מבוססות על הרעיון שהפרעה דיסוציאטיבית היא כישלון של אינטגרציה של רעיונות, מידע, רגשות או חוויות. על פי DSM IV-TR, הפרעה דיסוציאטיבית היא שיבוש בתפקוד האינטגרטיבי הרגיל של המודעות, הזיכרון, הזהות או התפיסה. אנשים שסובלים מהפרעה דיסוציאטיבית עלולים לסבול מחרדה, דיכאון, שינויים פתאומיים במצב הרוח, הפרעות שינה, התקפי פניקה, פוביות, סימפטומים הדומים לפסיכוזות והפרעות אכילה 1% מהאוכלוסייה סובל מהפרעת זהות מנותקת ובין 5% ל20% מהאוכלוסייה הסובלת מהפרעות פסיכיאטריות אחרות סובלים מהפרעת זהות מנותקת. תחת הכותרת "הפרעות דיסוציאטיביות" כלולות ב DSM IV חמש הפרעות ספציפיות :
- הפרעת דה-פרסונליזציה (Disorder Depersonalization) – הפרעת נתק מן העצמי. תחושה של זרות מהגוף או מתהליכים מנטאליים שהפרט חווה. תופעה זו גם מופיעה כתגובה חולפת לאירועי מתח ודחק קשים, כאשר הטראומה היא חד פעמית ישנם סיכויים רבים שתופעת הנתק מן העצמי תחלוף. כאשר מתרחשת טראומה כרונית יש גם חשש שתחושת הנתק מן העצמי תהפוך כרונית.
- Dissociative fugue – פוגה ניתוקית. ההפרעה מתבטאת בנסיעה פתאומית ובלתי צפויה מהבית או מקום אחר בלי יכולת להיזכר בעבר. הפרעה זו היא גם הפרעה בפני עצמה אך גם חלק מן הקריטריונים להגדרת DID- שיוצג בסעיף 4.
- Dissociative amnesia- שיכחון ניתוקי. אי יכולת להיזכר מידע חשוב, בדרך כלל המידע קשור באירוע בעל אופי טראומטי. זוהי ההפרעה השכיחה ביותר ואף נחשבת להפרעה שמהווה בסיס למצב הפוגה הניתוקית וקריטריון לאבחנת DID. בספרות הקלינית קיימים חמישה סוגים של שיכחון ניתוקי. שיכחון מקומי- קושי לזכור אירועים הקשורים בתקופת זמן מסוימת. שיכחון סלקטיבי- זיכרון חלקי ולא מלא של תקופת זמן מסוימת. שיכחון מוכלל- חוסר יכולת לזכר בעבר. שיכחון מתמשך – קושי להיזכר ברצף האירועים תוך כדי התרחשותם. שיכחון שיטתי- אי יכולת להיזכר בקטגוריות מסוימות כמו כל זיכרון הקשור לאדם מסוים.
- הפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative Identity Disorder - DID) - הפרעת זהות מנותקת או כפי שהיא ידועה בשמה הקודם: הפרעת זהות מרובת-פנים, או Multiple personality disorder ((MPD מאופיין על ידי יותר ממצב אישיות אחד. אלו מבנים פסיכולוגים ואוטונומיים שונים בתוך אישיות אחת הנקראים "פצלים" .מערך הפצלים כולל בדרך כלל אישיות אחת "רעה" או שנואה ואחרת "טובה" או כנועה והולכת בתלם.
- Dissociative Disorder not Otherwise Specified (DDNOS) - הפרעת ניתוק שאינה מסווגת אחרת. הפרעת ניתוק שקיימים בה תסמיני ניתוק רבים שלא מתאימים לאף הפרעה ניתוקית אחרת.
דיסוציאציה וטראומה [עריכה]
בשנים האחרונות הושם דגש על דיסוציאציה כתופעה קלינית יחד עם הידע לגבי הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) והקשר ביניהם.
נתונים [עריכה]
הראשון שזיהה את הקשר בין דיסוציאציה וטראומה היה Pierre Janet. בעקבותיו, מחקרים רבים הצביעו על הקשר בין ניסיון טראומטי ובין רמה גבוהה של דיסוציאציה פתולוגית. טוען כי כל מחקר שהוא מודע לו שמדד דיסוציאציה והשווה אותה בין קבוצות של אנשים שנחשפו לטראומה וכאלו שלא נחשפו לטראומה מצא רמה מובהקת של קשר. הנתונים מצביעים על התאמה גבוהה מאוד בין חוויות טראומטיות ובין הפרעות דיסוציאטיביות, 90% מהסובלים מהפרעות ניתוקיות דיווחו על היסטוריה טראומטית. במקום אחר מצאו שככל שעוצמת הטראומה גבוהה כך יש יותר תופעות ניתוקיות. במחקרים רבים נמצאה התאמה גבוהה בין הפרעות דיסוציאטיביות והיסטוריה של ניצול בילדות מוקדמת ,ובייחוד ישנו דגש על ניצול מיני ,אפילו ילדים שלא דווחו על שום טראומה מלבד טראומה מינית בילדות מוקדמת נמצאים בסיכון גבוהה לסבול מהפרעה דיסוציאטיבית. ייתכן וניתן לומר כי ילדים מתחת לגיל 9 שחוו טראומה כרונית בין אישית ובייחוד ניצול מיני שהתרחשו בתוך המשפחה נמצאים בסיכון הכי גבוה לסבול מהפרעה דיסוציאטיבית .
PTSD והפרעות דיסוצאטיביות [עריכה]
הפרעת דחק פוסט טראומטית – PTSD מתוארת כמתרחשת בשלושה סוגי סימפטומים המתקיימים בו זמנים באדם הסובל מההפרעה: עירור יתר, פלישה וצמצום. הרמן (2004) מסבירה כי הסימפטום השלישי עשוי במקרים רבים להיות מורכב מהפרעות דיסוציאטיביות, וכי ליבו של הצמצום הוא שינוי בתודעה שמתרחש בעקבות החוויה הטראומטית. בשל הקושי לתפוס את החוויה הטראומטית האירועים נרשמים בתודעה אבל מנותקים מן מהמשמעות שלהם, הרגשית או הפיזית. כך למשל האירוע הכואב והפגוע עשוי להפוך לתחושת ניתוק מהגוף, חוויה קשה לתפיסה נחוות כחלום ולא נזכרת כאירוע אמיתי. במקרים אחרים הצמצום עשוי לגרום לשכחה מלאה או חלקית של החוויה. אנשים שלא מסוגלים להשתמש בדיסוציאציה על מנת לשכך את תחושות האימה והכאב ולוקים בPTSD עשויים להשתמש יותר באלכוהול ובהתמכרות לתרופות מרגיעות על מנת להימנע מן הכאב. אחרים נמנעים מכל מקום, פעילות או זיכרון שעשוי להחיות את החוויה הטראומטית.
בעקבות מחקרים רבים על הקשר בין התעללות בילדות ואלימות נגד נשים, שבי ממושך ובין הפרעה פוסט טראומטית, התברר כי התעללות כרונית כגון: ניצול מיני בילדות או תנאי שבי ארוכים עשויים לגרום להפרעה "פוסט טראומטית מורכבת" - Complex PTSD"" (הרמן, 2004). במקורות אחרים הפרעת PTSD רגילה נקראת "סוג 1" והפרעה מורכבת נקראת "סוג 2". בתוך DSM IV התחדשה ההגדרה של Disorders of Extreme Stress n.o.s- DESNOS . התברר כי מי שנחשף לטראומה כרונית עשוי לסבול מספטומים רחבים יותר מאשר PTSD כגון דיכאון, בושה ואשמה, רוגזנות, זרות וניכור. כך גם שינוי אישיות, חרדות, פגיעה עצמית ודיסוציאציה. עד הגדרה של NESNOS דובר על תחלואה כפולה ולא תפסו את הבעיות הנוספות כחלק מההפרעה הפוסט טראומטית. כחלק מהסמפטומים המגדירים הפרעה זו הדיסוציאציה תופסת מקום נרחב. למעשה בהגדרה של DSM IV TF על DESNOS הדיסוציאציה (אמנזיה, אפיזודות דיסוצאטיביות או דה-פרסונליזציה) מהוות אחד מהתנאים להגדרת DESNOS.
התפתחות המחקר על הפרעות דיסוציאטיביות [עריכה]
המחקרים המוקדמים על דיסוציאציה התבססו על מידע שהגיע ממטופלים ולא ממחקרים מקיפים על אוכלוסייה גדולה הראשון שתיאר את התופעה הדיסוציאטיבית היה Pierre Jane, הוא כינה אותה "desaggregation", וטען כי אנשים עם מבנה מולד מתאים יכולים לחוות פיצול של חלקי אישיות כתוצאה מטראומה קשה. פרויד תיאר את הדיסוציאציה כמנגנון הגנה שמגן על האגו מפני חרדה וקונפליקטים רגשיים. וכך, עד שנות ה-70 המאוחרות נחשבה ההפרעה דיסוציאטיבית כנגרמת מקונפליקטים פסיכולוגים לא פתורים. במקביל, מחקרים רבים בעקבות מלחמת העולם הראשונה הצביעו על קשר בין התנסויות טראומטיות וסימפטומים פוסט טראומטים ודיסוצאטיבים. בין שתי המלחמות נערכו מחקרים ומלחמת העולם השנייה הביאה איתה ידע נוסף. אך לפסיכולוגים ופסיכיאטרים אזרחיים עדיין לא היה מושג על הקשר בין טראומה ובין דיסוציאציה פתולוגית. התנועה הפמיניסטית והמודעות לתקיפה מינית גרמה לכך שמאמצע שנות השבעים החלו לחקור את כל הנושאים הקשורים לתקיפה מינית ותוצאותיה . מחקרים רבים שנערכו בתקופה זו החלו למצוא את הדומה בין נפגעי הטראומה מהמלחמות ובין הנשים שנפגעו מינית. אחרים מציינים כי התפתחות החשיבה המודרנית על דיסוציאציה פתולוגית מושפעת ברובה מההבנה של הקשר שלה לטראומה ולPTSD.
קישורים חיצוניים [עריכה]
- דיסוציאציה בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- ט.ד.י, טראומה ודיסוציאציה ישראל
- אלי זומר, טראומות ילדות והפרעות ניתוק, באתר ט.ד.י
- נעמה בר-שדה (2008), התפתחות השימוש בהגנות דיסוציאטיביות בקרב נפגעי תקיפה מינית בזמן הטראומה ולאחריה, באתר פסיכולוגיה עברית
- נעמה בר-שדה (2009), הצד המואר של הירח - סיפורה הדיסוציאטיבי של נפגעת מעגל הזנות, באתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה
- עותק דיגיטאלי של Dissociation, כתב העת הרשמי של החברה הבינלאומית לחקר דיסוציאציה
- Journal of Trauma and Dissociation, כתב העת הנוכחי של International Society for the Study of Dissociation - ISSD
- Silberg, J. L (2000). The dissociative child: Diagnosis, treatment and management. Lutherville, MD: Sidran.
