התמכרות לסמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

התמכרות לסמים היא התמכרות שמוכוונת לצריכה של סמים פסיכואקטיביים. סוג זה של התמכרות כולל במרבית המקרים גם תלות פסיכולוגית וגם תלות גופנית, וקשור להשפעתם הישירה של אותם חומרים פסיכואקטיביים על המעגלים העצביים במוח.

דוגמאות נפוצות להתמכרות הם סמים ובהם אמפטמינים הידועים בשמות: אקסטזי, אמפטמין וקריסטל שהם סמים ממריצים, חלק מסמי ההזיה המכילים חומרים הלוצינוגנים, ועוד סמים הפועלים בדרכים שונות. בין החומרים הממכרים יהיו גם אלכוהול או תרופות ובעיקר סמי הרגעה, תרופות לשינה ותרופות מאלחשות (נגד כאבים), וכן הניקוטין שבסיגריות (בהתמכרות זו קיים גם אלמנט פסיכולוגי של טקס העישון עצמו).

על פי רוב מתפתחת סבילות לחומר הממכר ונוצר צורך להגביר את הכמות או המינון בהם נעשה שימוש כדי להמשיך ו"ליהנות" מהשפעתו. המכור הופך להיות "שבוי" ואיננו יכול לחדול מלצרוך את החומר שאליו התמכר, בלי שיסבול מ"תסמונת נסיגה" ומצב של קריז (משבר), הנלווה לבעיות או הפרעות גופניות ונפשיות קשות.

התמכרות כתופעה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נערים בגיל ההתבגרות אשר שותים, מעשנים ומשתמשים בסמים, מושפעים יותר מגורמים סביבתיים (משפחה וחברים), בעוד שאצל נערות בגילאים אלו הגורם הגנטי הוא הגורם העיקרי המעלה את הסיכון להתדרדרות והתמכרות לשתייה וסמים. כך עולה ממחקר שנעשה באוניברסיטת ורגי'ניה בתחום הגנטיקה ההומנית על ידי החוקרת Judy L. Silberg: "הממצאים שלנו מראים שגורמי הסיכון להתמכרות בגיל ההתבגרות משתנים בין נערים לנערות". בנערות הייתה לגורם הגנטי השפעה מכרעת בכל סוגי ההתמכרות. אצל בנים ההשפעה המכרעת הייתה לגורמים סביבתיים כמו משפחה לא מתפקדת והשפעה של חברים המכורים בעצמם לסמים ולשתית אלכוהול. סילברג ועמיתיה למחקר אספו את הנתונים במהלך שלוש שנות מחקר על 1,071 זוגות תאומים מתבגרים, בנות ובנים, בגילאי 17-10.

ניתוח סטטיסטי שלהממצאים הראה שאין לתלות את האשמה בגורם סיכון מסוים הגורם להתמכרות במתבגרים. גורמים סביבתיים וגנטים נמצאו משפיעים גם אצל הבנים וגם אצל הבנות, אך מידת השפעתם השתנתה בין הבנים והבנות. תוצאות המחקר יכולות לעזור בדרך הטיפול בנערים ובנערות מכורים. כיוון שההתמכרות אצל נערות נשלטת בעיקר על ידי גנים הקשורים להתנהגות חברתית, הטיפול היעיל יהיה התמקדות בבעיות התנהגות ובעיות חברתיות (ואנטי חברתיות). אצל נערים הטיפול היעיל יכול להיות דרך התמקדות בטיפול במשפחה הקרובה ובחברים המשפיעים.

גורמים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורם ביולוגי - על פי מחקרים, לבעלי הפרעות קשב וריכוז ישנו מחסור מולד בדופאמין וסרטונין, שהם חומרים אשר מופרשים מהמוח. כדי לפצות על מחסור זה, הם משתמשים בסם שעוזר לטווח הקצר, אך מזיק מאוד לטווח הארוך. זאת ועוד, מציאות חייהם של בעלי הפרעות קשב וריכוז קשה ומסובכת יותר מאשר של אנשים נורמטיביים.

צריכת סם ככלי להתגבר על טראומה מסוימת - נמצא כי אנשים שעברו טראומה מסוימת בעבר, מנסים בכל כוחם להתמודד עם הטראומה, מה שמביא לאיבוד שליטה מופנמות ומצוקה. כל אלו, מובילים לשימוש בסם כפתרון להתגבר על הטראומה.

סוגי הסמים העיקרים לפי השפעתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

1.   סמים מדכאים הכוללים תרופות מרגיעות, תרופות שינה וכדומה. פעילותם של הסמים הללו היא לדכא את מערכת העצבים המרכזית.

2.   סמי ההזיה הכוללים בתוכם את LSD, פטריות הזהיהי, חשיש, מריחואנה, דטורה וסמים דומים אחרים.

3.   סמים המעוררים וממריצים את מערכת העצבים בסוג סמים אלו נכללים  אמפטאמינים (ספידים), פופרס (סוג של חומרים נדיפים), קוקאין וקראק, אקסטזי וכן קפאין וניקוטין.

4.   סמים נרקוטיים כלומר סמים המשככים כאב הכוללים בתוכם, אופיום, הרואין קוק פרסי, מתדון ועוד חומרים סינתטיים אחרים (national institute on drug abuse) .

קריטריונים לקביעת התמכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ארגון הבריאות העולמי, התמכרות קיימת כאשר מתמלאים שלושה מתוך ששת הקריטריונים הבאים:

  1. תשוקה עזה או דחף כפייתי ליטול את החומר או לבצע את הפעילות שאליה האדם המכור (למשל יחסי מין או הימורים).
  2. קושי בשליטה על כמות וזמן צריכת החומר או קושי בהגבלת זמן הפעילות הממכרת.
  3. הופעת תופעות גופניות כאשר לא משתמשים בחומר או כאשר לא מבצעים את אותה פעילות (תופעות גמילה).
  4. התפתחות סבילות לחומר, במובן זה שדרושה כמות הולכת וגדלה של החומר כדי להשיג את אותו האפקט או לחלופין צורך בפעילות ממכרת מוגברת.
  5. הזנחה של הנאות ושל תחומי עניין אחרים בשל השימוש בחומר או הפעילות הממכרת.
  6. התמדה בשימוש או בפעילות למרות מודעות המשתמש שהדבר גורם לנזק.

שלבי ההתמכרות הפיזיולוגית לסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספיגה - ABSORPTION[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיעור בו סם עוזב את מקום כניסתו לגוף ומידת התפשטותו ממקום זה. הסמים נספגים היטב בחלקים שונים של הגוף כגון אזורים המצופים אפיתל רירי כמו האף ומערכת העיכול, אולם ההשפעה הגדולה והמהירה שלהם מושגת בדרך של החדרה לכלי הדם (הזרקה לוריד או לשריר).

פקטורים המשפיעים על מהירות הספיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. מסיסות - סם הניתן בתמיסה מימית נספג מהר יותר מזה הניתן בתמיסה שומנית או במצב מוצק.
  2. תנאים מקומיים (כגון חומציות הקיבה) באתר הספיג מסייעים או מפריעים לעתים לספיגה (אספירין לדוגמה כמעט ואינו מסיס בסביבה החומצית של הקיבה ולכן לא נספג שם).
  3. ריכוז - סם בריכוז גבוה נספג מהר יותר.
  4. מידת ריכוז כלי הדם באתר הספיגה.
  5. משטח ספיגה - סמים נספגים מהר יותר מאיברים בעלי שטח פנים גדול יותר כגון הריאות או מוקוזת המעי.

פיזור - DISTRIBUTION[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליטת החומר הממכר באיברים שונים תלויה בגורמים פיזיולוגיים וכימיים. לאחר שסם נספג הוא יכול להתפזר לנוזל התאי או הבין-תאי. במשך הדקות הראשונות מקבלים הלב, הכבד, הכליות והמוח את רוב הסם. לעומת זאת העור, השרירים, חלל הבטן והשומן - הובלת הסם אליהם איטית, ודרושות מספר דקות עד מספר שעות לקליטתם. החומר המועבר מתקשר בדרך כלל לחלבון בדם ואחר כך מתרכז בכבד, כליות, ריאות וטחול. לעתים, אם השימוש ממושך ובכמויות גדולות, יתרכז חומר גם בתאי שומן ויצטבר בו. יחידות הגוף בהן מצטבר הסם משמשות כמאגרים פוטנציאליים עבורו. כאשר ריכוז הסם בפלזמה יורד, ישתחרר חלק מהחומר המצוי במאגרים לתוך הדם, וכך תמשיך השפעתו לאורך זמן. סמים עוברים דרך השליה ולכן יכולה להיווצר התמכרות גם אצל עוברים.

סבילות - TOLERANCE[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשמוש חוזר בסמים ובתרופות מתפתחת תופעה של סבילות לתרופה. הסבילות מתבטאת בהסתגלות הגוף לסם. כדי שהאדם ישיג את החוויה לה הוא מצפה תדרשנה לו כמויות הולכות וגדלות של סם. הפעם לא מדובר על השפעת הסם הנובעת מעצמתו ומכמותו, אלא מהרגישות של תאי הגוף לאותו סם, הנובעת כנראה ממקור גנטי. מדברים על סבילות תפקודית - TOLERANCE FUNCTIONAL - סבילות הקשורה במערכת. העצבים המרכזית, וסבילות מבנית - TOLERANCE DISPOSITIONAL - סבילות המושפעת מפעילות המערכת המטבולית בגוף. הסבילות התפקודית - כאשר המוח מתרגל ומסתגל להשפעת הסם הספציפי הניתן לו, ולכן דרושות לו כמויות גדולות יותר של סם כדי לגרום להשפעה. ישנם סמים להם מתרגלת המ.ע.מ (מערכת עצבים מרכזית) במהירות, וישנם אחרים שההסתגלות להם היא איטית. הסתגלות זו מועברת לעתים גם לסמים אחרים שהשפעתם על המ.ע.מ דומה. לדוגמה - אדם הנוטל סמי שינה מפתח סבילות גם לאלכוהול. הסבילות המטבולית, מבנית - נובעת משמוש חוזר בסם, שבו מגבירה המערכת המטבולית את פעילותה, ואז הסם מתפרק מהר יותר והשפעתו מתקצרת. אי לכך, דורש האדם כמויות רבות יותר של סם. גם כאן נמצא את הסבילות הצולבת בסמים בעלי מנגנונים דומים של פעילות.

מינון יעיל – EFFECTIVE DOSE
כמות הסם היכולה לגרום לחוויה לה מצפים. ED-50 משמעו ש50% מהנבדקים הראו את התגובה המצופה.
מינון קטלני – LETHAL DOSE
אותו מינון שגורם לאחוז מסוים של חיות מעבדה למות כתוצאה מקבלת מנת סם מסוימת. LD-50 משמעו ש50% מהנבדקים שקבלו מינון זה מתו.

תלות והתמכרות - DEPENDENCE DRUG[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב בו הסם הנלקח על ידי אדם כלשהו מרצונו גורם לנזק לאדם עצמו ולחברה. קיימת תלות פיזיולוגית ותלות נפשית. תלות פיזיולוגית מתבטאת למעשה בצורך התמידי לסם, בהסתגלות של הגוף לסם, ובחוסר יכולת של הגוף לתפקד ללא נוכחות הסם. התלות הפיזיולוגית באה לידי ביטוי בעת הפסקה פתאומית של השמוש בסם. אזי מופיעות תופעות לוואי פיזיות הקרויות "תסמונת גמילה" ומתבטאות בכאבים, התכווצויות, דיכאון, אובדן הכרה ולעתים אף מוות - תלוי בסם ובמידת התלות בו. התלות הפסיכולוגית, נפשית באה לידי ביטוי במישור התלותי-רגשי, כאשר האדם מרגיש צורך לחוות שנית את חווית השימוש בסם. בעקבות כך חש האדם חרדה עקב החשש ממצב של אי-ניחות שיגרם מאי נטילת מנת סם נוספת. האדם יטול שוב את הסם ע"מ להבטיח שחוויות אי-הנוחות לא תשננה. בעקבות כך תווצר התנהגות כפייתית- הרגלית שתגרם מן השמוש החוזר בסם, ותנבע מהרצון הכפייתי להשתמש בסם גם אם לא התפתחה תלות גופנית.

התמכרות לסם - ADDICTION[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכאורה, התמכרות היא "הרעלה" כרונית של האדם כתוצאה משמוש חוזר ונשנה בסם. במצב זה יצרוך האדם כמויות גדולות יותר של החומר (תופעת סבילות) ויפתח תלות גופנית בחומר. כבר בשנת 1957 הכיר ארגון הבריאות העולמי בכך שתפיסה, או הגדרה זאת בעייתית ובלתי מספקת. וועדת מומחים של הארגון קבעה אז:

התמכרות לסמים היא מצב של שכרון /תרעלה חוזרת או כרונית הנובעת מצריכה חוזרת ונשנית של סם (טבעי או סינתטי). מאפיניה כוללים:

  1. תשוקה או צורך חזק ומשתלט לחזור ולהשיג את הסם ולצרוך אותו
  2. נטייה להגדיל את המנה
  3. היזקקות נפשית וגופנית לאפקט של הסם
  4. נזקים חמורים לפרט ולחברה.

התרגלות (הרגל) נובעת משימוש חוזר ונשנה בסם. מאפייניה כוללים:

  1. תשוקה (אך לא צורך כפייתי) להמשיך ולצרוך את הסם על מנת לשפר את ההרגשה [well being]
  2. נטייה להגדיל את המנה
  3. מידה מסוימת של תלות נפשית בהשפעות, אך ללא תלות גופנית בהשפעתו
  4. אם נגרמים נזקים הם פוגעים בפרט

ב-1964 שונתה ההגדרה למושג הכוללני "תלות בסמים". זו כוללת תלות נפשית או גופנית. תלות נפשית הוגדרה כתחושת סיפוק מ-, ודחף לשימוש חוזר או מתמיד בסם על מנת להשיג הנאה או להימנע מאי-נוחות (Discomfort), כשכמעט כל סם עשוי לגרום לכך.

ב-2001 האקדמיה קבעו מספר גופים‏[1] הגדרה משותפת לצורכי שימוש באופיואידים ולפיה: התמכרות היא בראש וראשונה מחלה כרונית, נוורוביולוגית, שגורמים גנטיים, פסיכוסוציאליים, וסביבתיים משפיעים על התפתחותה והיבטיה. היא מאופיינת על ידי התנהגויות שכוללות אחד או יותר מהדברים הבאים: פגיעה בשליטה על צריכת החומר שימוש כפייתי הנמשך למרות נזקים שהוא גורם תשוקה סבילות היא הסתגלות הגוף לסם: מנות גדולות יותר נדרשות על מנת להשיג את האפקט שהושג קודם משום שהגוף "מתרגל" ומסתגל לסם. תלות גופנית היא מצב מסתגל המתבטא בסינדרום גמילה לסם מסוג מסוים ועשויה להופיע כתוצאה של הפסקה או הפחתה פתאומית של רמת הסם בדם. התמכרות מדומה (Pseudoaddiction) היא מושג המתאר התנהגויות של המטופל שעשויות להופיע בהיעדר טיפול בכאב. פציינט עם כאב בלתי מטופל עשוי להתמקד בהשגת תרופות, עשויים "להסתכל בשעון", ועשויים להפגין צורות אחרות של "חיפוש תרופה". גם התנהגויות כגון שימוש בסמים אסורים עשויות להיות תוצאה של הנסיון להשיג הקלה בכאב. התמכרות מדומה נבדלת מהתמכרות בכך שההתנהגויות נעלמות כשמושגת הקלה בכאב.

המדריך לאבחון ומיון של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית נחשב לאחד המקורות מוסמכים ביותר בתחום. מדריך זה אפשר למצוא פרק שלם מוקדש ל"הפרעות הקשורות בחמרים". למעשה, מבחין המדריך בשלשה סוגי הפרעות התנהגות: תרעלה חריפה, שימוש לרעה, ותלות (או התמכרות).

תרעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרעלה אקוטית היא מצב שנמשך זמן קצר יחסית והוא מוכר בציבור בעיקר כקשור בשימוש באלכהול, אז הוא נקרא "שיכרון". כשמדובר באלכהול, מתבטא השכרון בפגיעה בשליטה העצמית של האדם ובתיאום תנועות, ליקויי דיבור, ופגיעה בשיווי המשקל, ועשוי להגיע לאיבוד ההכרה. כשמדובר בחמרים אחרים יהיו הסימפטומים שונים, בהתאם לחומר שמדובר בו. כלומר, זוהי הרעלה שפוגעת במשתמש ובהתנהגותו, אך היא נמשכת זמן קצר, ואפשר לחזור אחר כך להתנהגות ולאורח חיים נורמאליים.

שימוש לרעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש לרעה הוא מצב שונה מזה בתכלית. הוא מאפיין לא מצב רגעי, הנמשך פרק זמן קצר בלבד, אלא אורח חיים. במלים אחרות, מדובר כאן בדפוס התנהגות, ולא, או לא רק, במצב פיזיולוגי. "שימוש לרעה" (Abuse) הוא מצב המוגדר לפחות בשתי צורות שונות. ראשית, ארגונים רבים (כגון: בתי-ספר, מקומות עבודה, או אף מדינות) רואים כל שימוש שהוא, בכל אחד מתוך רשימה של חמרים אסורים, שימוש לרעה. זוהי הגדרה אדמיניסטרטיבית. אין היא אומרת שבהכרח נגרם ל"משתמש" נזק חמור, או נזק כלשהו, אלא שיהיה זה נכון מבחינת הארגון והמערכת החברתית שהוא שולט בה להתייחס אל המשתמש כאילו נפגע, או כאילו הוא חשוף לסכנת פגיעה משמעותית.

ההגדרה הנפשית, או הרפואית, שמוצגת על ידי המדריך האמריקאי (DSM-IV ) מתבססת במידה רבה על התנהגות האדם ועל היחסים בינו לבין סביבתו. לפי הגדרה זאת, אדם ייחשב משתמש לרעה בחמר אם בשנה מסוימת (12 חודשים רצופים כלשהם) ניכרת בו אחת, או יותר מהתופעות הבאות:

  1. שימוש חוזר ונשנה בחומר, שכתוצאה ממנו נפגעת יכלתו של האדם למלא חלק מתפקידיו המשמעותיים (בבית, במקום העבודה, או בבית הספר).
  2. שימוש חוזר ונשנה בחומר בנסיבות בהן הדבר מסוכן (למשל: נהיגה תחת השפעת חומר משכר).
  3. חיכוכים חוזר ונשנים עם מערכת אכיפת החוק כתוצאה מהשימוש בחומר.
  4. שימוש מתמשך בחומר למרות בעיות חברתיות ובין -אישיות חוזרות ונשנות הנובעות מכך.

התמכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלות, או התמכרות לחומר, היא מצב מורכב בעל מאפיינים פיזיולוגיים, נפשיים והתנהגותיים כאחד. הקריטריונים לקיומה של תלות כזאת הם (שוב - לפי הDSM ) : להבדיל משימוש ברעה המוקד כאן הוא על מצבו של האדם יותר מאשר על דפוס התנהגות. הבדל נוסף הוא שמדובר בפגיעה במצבו של האדם עצמו (ולא ביחסים בינו לבין אחרים). נזק זה יכול להיות תוצאה של שימוש לרעה, אך אינו קשור לכך בהכרח. התלות נובעת בעיקר מתכונותיו הפרמקולוגיות של הסם, בעוד ששימוש לרעה עשוי להיות תוצאה של ההיבטים החברתיים של השימוש בו בלבד. שימוש שגורם למצוקה, או שפוגע בהסתגלות האדם, במשך שנה רצופה, או יותר. פגיעה זאת אמורה להתבטא בשלשה מהמאפיינים הבאים:

  1. פיתוח סבילות לחומר, דבר שעשוי להתבטא בצורך במנות גדלות והולכות.
  2. סימפטומים של גמילה בהיעדר החומר.
  3. צריכת כמויות גדולות יותר, או לפרק זמן ממושך יותר משהתכוון האדם.
  4. תשוקה מתמשכת, או נסיונות כושלים להשתלט על צריכת החומר.
  5. הקדשת הרבה זמן ומרץ לצריכת החומר, או להשגתו.
  6. וויתור או צמצום של פעילויות חברתיות חשובות בגלל השימוש בחומר.
  7. השימוש נמשך למרות הכרת הפגיעות הגופניות או הנפשיות שעלולות להיגרם.

כפי שאפשר לראות בבירור, רשימת הסימפטומים נרחבת ועמומה דיה כדי לאפשר הכללת מספר רב של התנהגויות הכרוכות בצריכת חמרים שונים במסגרת זאת. לכן ראוי להבחין בקשר לכך בשתי נקודות חשובות: ראשית, המושג "התמכרות" או תלות (ובעקבותיו - ההגדרה שלעיל) עוצב במידה רבה תוך התייחסות לתופעות שנצפו בזמנו בחמרים בודדים, כגון אופיום, או הרואין. שנית, הרשימה של חמרים והתנהגויות שעשויים להיות מושא לשימוש לרעה, או להתמכרות, הורחבה מאוד בעשורים האחרונים.

איברים המושפעים מהתמכרות לסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. כפי שצויין, מערכת העצבים המרכזית היא המושפעת העקרית משימוש בסם. דרך ההשפעה ניכרת במספר צורות:
    1. השקטת כאב (אנלגזיה) - שינוי בקולטני הכאב, העלאת סף הכאב.
    2. אופוריה - תחושת רחוף, שחרור מחרדה.
    3. סדציה - נמנום, נטייה להרדם, טשטוש.
    4. נטייה להקאה
    5. נוקשות (ריג'ידיות) של הרגליים והידיים - העלאת טונוס שרירי.
    6. דיכוי נשימה - השפעה מדכאת על מרכז הנשימה במוח.
    7. דיכוי מנגנון השיעול - גורם להצטברות כיח והפרשות מוקוזיות.
  2. מערכת הדם - לא בצורה בולטת, אך ייתכן דיכוי של שריר הלב וירידה בלחץ הדם.
  3. מערכת העכול - עצירות, הפחתה בהפרשת מיצי קיבה-מרה: התכווצויות בדרכי מרה - כאבים בבטן ימנית עליונה.
  4. מערכת ההפרשה - דיכוי פעילות הכליה. עצירות במתן שתן עקב עליה בטונוס שרירי שלפוחית השתן והשופכה.
  5. מערכת המין - הארכת זמן לידה כתוצאה מדיכוי שרירים חלקים ברחם, ירידה בתפקוד המיני.
  6. מערכת ההפרשה הפנימית (הורמונלית) - עכוב בשחרור הורמון ה-H.L, הגורם להבשלת הביצית.

באופן כללי ירגיש המשתמש צמרור בעור, הזעת יתר ולעתים גירוד.

השפעות ונזקים הנגרמים מהתמכרות לסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעות הסמים מבחינה נפשית מאופיינות בעיוותים בתחושות, סילופים בתפיסה והיווצרות הזיות, בעיקר בתחום הראיה והמישוש. חפצים נראים נעים בחדר ומשנים צורה וצבע, הצבעים נראים עזים יותר. המכור רואה חלקים מגופו וגופות אחרים מעוותים, ואובדן תחושת הזמן.

אדם המכור לסמים מתנתק מאורח החיים המוכר שלו ומשאר הפעילויות השגרתיות שלו. מחשבותיו ופעילויותיו מתמקדות בהשגה או בשימוש בחומר הממכר, באופן אובססיבי. החברים הוותיקים מתחלפים בחברים חדשים השותפים גם הם להתמכרות וכך גם הבילויים מצמצים לשימוש משותף בחומר הממכר. אוכלוסיית המתמכרים לסמים הם עבריינים מכוח היותם צרכני חומר אשר קנייתו וצריכתו בלבד הינה עבירה על החוק. העלות הגבוהה של החומר וההשקעה הכספית היומית הכרוכה לשם השימוש בו, עלולה להביא את המכור הפעיל מהר מאוד במסלול של גניבות ואלימות כדי לממן את כמות הסם שהוא צורך. זאת ועוד מביאה ההתמכרות גם לנזק כלכלי, רבים מהמכורים אינם יכולים לעבוד ולפרנס את עצמם ואת התלויים בהם. המדינה מסבסדת שירותי רווחה עבורם. נזק אחר נובע מעבירות רכוש לשם מימון הסם. ונוסף על כך קיים נזק הנובע מהקצאת משאבי אנוש וכסף לגופי האכיפה, הענישה, הטיפול והשיקום. חלים שינויים ברמת הרגישות ומצבי הרוח, חייו של האדם המכור, ללא הסמים, הם מבחינתו חסרי עניין, משעממים, עצובים ונעדרי מוטיבציה, ורבים מהמכורים שוקעים בדיכאון.

הסמים משפיעים על האדם גם מבחינה מנטאלית, ההתמכרות מסכנת את כושר התפקוד השכלי של האדם ומשפיעה על היכולת הקוגניטיבית שלו בכך שהיא פוגעת ביכולת חשיבתו של האדם, ביכולת החישה- ראיה ושמיעה, ותפיסה את יחסיו עם סביבתו. ההתמכרות גורמת לפגיעה בזיכרון וליקויים בדפוסי התקשורת הבינאישית, לפגיעה בשיפוט, ביכולת לקבל החלטות, לפגיעה בדיבור ולחוסר שליטה עצמית של האדם. בנוסף חלה ירידה במוטיבציה וקושי להתמודד עם מכשולים, אף כי נדרש תחכום ויוזמה מצד המכור להשגת הסמים. השפעה נוספת היא העדר מודעות עצמית וההתנהגות פחות מבוקרת, נמצא כי ילדים בגילאי 8-17 הנולדים להורים מכורים סבלו מיותר בעיות התנהגות בבית הספר ובעיקר מהיעדרויות רבות.

השפעות הסמים מבחינה פיזית מביאות לפגיעה בריאותית במערכות הגוף ולפגיעה בתפקוד האדם המכור. סמים רבים משפיעים על קצב הנשימה של המשתמש בכך שהנשימה מאיטה את הקצב לאיטית יותר ובלתי סדירה, רוב מקרי המוות משימוש יתר נובעים מכשל נשימתי. ההתמכרות מביאה לעליה בחום הגוף, קצב הלב ולחץ הדם, הזעה, תחושת אופוריה. תחושות הפחד העייפות והדאגה נעלמות, ונוצרות תחושת כוח ורעננות. המשתמש הקבוע סובל מחוסר שינה וחוסר תיאבון, פגיעה במערכת החיסונית וחשיפה למחלות וזיהומים. בנוסף, הסמים משפיעים על כיווץ באישון העין אשר מהווה ביטוי נוסף לפגיעה במערכת העצבים. בשימוש בסמים נפגעת גם מערכת העיכול, הקיבה והמעי על ידי עצירויות ובעיות בחילוף החומרים בגוף הגורמות לנוזלים להספג. בשימוש לסמים גורם לרפיון שרירים, נזלת קשה, הקאות, כאבי בטן, רעד, חוסר קואורדינציה, שיתוק, התמוטטות ואף אבדן הכרה עד מוות. בנוסף, נפגעים מרכזים נוספים במוח, בעיקר אלו המפקחים על התנועה. בעת השימוש בסמים מתפתחות בעיות בשיווי המשקל, תיאום בין תחושה לתפיסה, ובין תפיסה לפעילות של תנועה ומרחב.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחידה לטיפול בנפגעי סמים מפעילה רשת מענים למתמכרים באמצעות רשויות מקומיות ועמותות ציבוריות, שם מסופקים שירותים אמבולטוריים ופנימייתיים, המותאמים לצורכי המטופלים. השירותים ניתנים על ידי עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע בעלי הכשרה ייחודית.

מסגרות טיפול לנפגעי סמים:

  • יחידות לטיפול בנפגעי סמים מבוגרים ברשויות מקומיות המספקות שירותי טיפול ושיקום.
  • יחידות נוער נפגעי סמים ברשויות המקומיות, מוקדי הטיפול מותאמים לגיל ולמאפייני השימוש בקרב בני נוער.
  • מרכזי יום לנוער משמשים מסגרת יומית מובנית, הנותנת מענה טיפולי מרוכז לנוער.
  • מרכזי יום אזוריים המספקים מסגרות טיפול ותעסוקה למבוגרים בתקופת ההתאוששות שלאחר הגמילה. מתמכרים המגיעים למרכז יום אזורי זקוקים לטיפול יומי מובנה ולליווי יומי לקראת השיקום. הפעילות במרכזים כוללת טיפול קבוצתי והעשרה.
  • קהילות טיפוליות הן פנימיות המיועדות למתמכרים שאינם יכולים לעבור את תהליך הטיפול והשיקום בביתם. מודל הטיפול ייחודי ומבוסס על היררכיה ושילוב המטופלים בתהליך הריפוי והשיקום זה של זה.

דרכי טיפול וגמילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד הבריאות אחראי על שתי דרכי טיפול במכורים לסמים קשים, הטיפול מתמקד במישור הפיזי.

  • גמילה פיזית, ניתן למכורים במסגרת אשפוזיות לגמילה פיזית. האשפוזיות מיועדות לגמילה הפיזית של המכורים לסמים קשים. האשפוזיות מיועדת לתת מענה לצרכים של מכורים אשר מעוניינים לעבור גמילה פיזית מהסם. הגמילה הפיזית היא השלב הראשון של תהליך הגמילה.
  • מרכזים אמבולטוריים לטיפול תרופתי ממושך. מכורים מקבלים טיפול במסגרת מרכזי חלוקת טיפול תרופתי.

כשהמכור פונה לעזרה, בשלב הראשון יש לוודא כי הוא מכיר בבעיית ההתמכרות כמחלה. יש לבצע פגישת היכרות ראשונית על מנת לבנות תוכנית טיפול אישית. כמו כן, יש לתת משקל לאישיות המכור ולאנשים בסביבתו הקרובה (רונאל, 1999; שריג, אין תאריך). אחד הטיפולים היעילים ביותר הוא טיפול משולב. המטרה היא לעזור למתמכרים להיגמל ולגרום לכך שלא יחזרו להשתמש בסם לטווח הארוך. ההתערבות הטיפולית נעשית ברמה האישית, קבוצתית ומערכתית. טיפול קבוצתי נחשב כשיטה יעילה לטיפול במכורים. כאשר מטופל נמצא בקבוצה, הוא מפסיק להתמקד בעצמו ובבעייתו.

דוגמה לתוכנית מצליחה לגמילה בתוך הקהילה היא הנה תוכנית 12 השלבים.  

גמילה בשיטת 12 השלבים מתאפשרת לאחר שהנגמל עבר גמילה פיזית ראשונית ומתבצע במסגרת הקהילה. תוכנית 12 השלבים הנה תוכנית שפותחה על ידי אנשים אשר היו מכורים לאלכוהול ונזקקו לעזרה עצמית כדי להיגמל. בשל ההוכחות וההצלחה הרבות שנחלה השיטה היא אומצה על ידי הרשות למלחה בסמים וגורמים נוספים העוסקים בגמילה. בזמן שהמכור עובר טיפול גמילה בשיטה זו הוא מנהל שיחות מוטיבציה פרטניות עם מטפלים, עובר טיפול תרופתי וכן משתתף בקבוצות תמיכה אנונימיות. קיימת שיטת גמילה נוספת המתקיימת בבית המכור, שיטה זו מתאימה לאנשים אשר ברוב הזמן מנהלים חיים נורמטיביים או כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם להסתגר במכוני הגמילה.

(מצפן ייעוץ וטיפול, 2014)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ the American Academy of Pain Medicine, the American Pain Society, and the American Society of Addiction Medicine

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]