יהא מונח עד שיבוא אליהו
יהא מונח עד שיבוא אליהו הוא פסק הלכתי הקובע כי במצבי ספק שנוצר מוויכוח עובדתי אודות בעלות על חפץ כשנושא הדיון אינו בר הכרעה, קיימת עמדה הלכתית לפיה אין לתיתו לאף אחד מהצדדים כל עוד אין ראיות נוספות, כלומר, יש לשמר את המצב הקיים עד זמן התבררות הספקות על ידי אליהו הנביא, שעל פי המסורת היהודית יבשר את ביאת המשיח: ”הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא” (ספר מלאכי, פרק ג', פסוק כ"ג).
מקור הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקור הספרותי הראשון בו מופיע ביטוי זה אינו בהקשר של דיני ממונות, אלא בענייני איסור והיתר. המקור הוא הסכוליון למגילת תענית, על תאריך "עשרין ותלתא (23) למרחשון", שם כתוב שאבנים טובות שנמצאו בתקופת החשמונאים, ולא היה ידוע האם הן טמאות או טהורות, נגנזו "עד שיבוא אליהו ויעיד עליהן".
בספרות חז"ל, אליהו, מבשר בואו של המשיח, הוא הגורם אליו נדחות הכרעות בשאלות שאינן ניתנות להכרעה באמצעות הכלים הקיימים. כך מופיע הביטוי 'יהא מונח עד שיבא אליהו' בספרות התנאית בכמה תרחישים שונים.[1]
הסברים שונים ניסו לקשור בין ההלכות השונות ולהצביע על מכנה משותף אחיד בגינו הוחלט כי הספק במקרים אלו ייפתר בצורת "יהא מונח". למעשה, קשה להצביע על תחום ספציפי המבדיל בין הלכות אלו להלכות אחרות, מלבד העובדה שבהלכות אלו אף לא נמצא 'קצה חוט', ואין אפילו תחילת דיון מבורר (זאת לעומת תיקו, המבטא דיון ברור בעל צדדי הכרעה שונים שלא הוכרע).
דיני ממונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הביטוי "היא מונח עד שיבוא אליהו" הוא גם בעל משמעות בדיני ממונות בהלכה. במסכת בבא מציעא (פרק ג' משנה ד') נכתב במשנה:
שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים, נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו.
זאת אומרת: במקרה של ספק כששני אנשים טוענים בעלות על הסכום הגדול. תנא קמא אומר שמעניקים לכל אחד את החלק הקטן והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. רבי יוסי חולק וטוען כי מטרתנו היא לגרום לרמאי להודות, ואם ניתן לו את מה ששיך לו ממילא - לא יהיה לו תמריץ לעבוד ולכן לוקחים הכל משניהם וכך הרמאי ירצה את מעט כספו ויודה.
בעלי התוספות מסבירים כי הדין המיוחד הזה קורה רק כאשר וודאי אחד הטוענים רמאי (בשונה מדין שניים אוחזין בטלית שבו אפשרי ששניהם תפסו ביחד ולכן הדין הוא יחלוקו) ויש חזקה לשניהם (בשונה מדין ארבא (=ספינה) שלה שני טוענים אך אין לאף אחד חזקה שבה הדין הוא כל דאלים גבר). בעלי התוספות מסבירים, כי החזקה של שניהם נגרמת כתוצאה מכך שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו.
ישנה מחלוקת בין הרמב"ם למרדכי האם מניחים את הממון בבית הנפקד או בבית דין.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האנציקלופדיה התלמודית כרך כ"ב תשנ"ה מעמ' כ"ו
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "יהא מונח עד שיבוא אליהו", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של הרב אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ במשנה בחמישה תרחישים שונים: מסכת שקלים פרק ב', ה'; מסכת בבא מציעא, פרק א', ח', בפרק ב', ח', ובפרק ג', ד'-ה'; פעם אחת בתוספתא: מסכת שקלים, פרק א', י"ב; מסכת בבא מציעא, פרק ג', ו'; ופעם אחת במדרש תנאים: ספר דברים, פרק כ"ב, ב'.
| המשפט העברי | ||
|---|---|---|
| בית דין והדיינים | סמיכת זקנים • ערכאות של גויים • איגרות בית דין • איסור הטיית משפט • איסור שוחד • כבוד הבריות במשפט העברי | |
| סדר הדין | לא תגורו מפני איש • בצדק תשפוט עמיתך • דרישה וחקירה • דין מרומה • אנן סהדי | |
| תובע ונתבע | כתב סירוב • הודאת בעל דין | |
| דיני ראיות | עדות • כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד • עדים זוממים • פסולי עדות • לא תישא שמע שווא • אין עד נעשה דיין • שטר • סימנים • קול | |
| דיני טענות | טענת ברי • ברי ושמא • ספק וודאי • קים לי • מרא קמא • כופר הכל • מודה במקצת • מיגו • טענו חיטין והודה לו בשעורין • טוען וחוזר וטוען • הוחזק כפרן | |
| פסק בית דין | הכרעת רוב בדיינים • המוציא מחברו עליו הראיה • יחלוקו • יהא מונח עד שיבוא אליהו • כל דאלים גבר • שודא דדייני • פשרה • עביד איניש דינא לנפשיה • הפקר בית דין הפקר • חזקת ממון • תפיסה • גוד או איגוד | |