מגילת תענית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספרות חז"ל
Talmud set.JPG

מגילת תענית היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. היא מונה כ-36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים, ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם‏[1], ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת. המאורעות המשמחים שהמגילה עוסקת בהם משתרעים על-פני כ-500 שנה - מתקופת עזרא ונחמיה, במאה ה-5 לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני. על רבים מהמאורעות הללו אין בידינו מידע היסטורי נאות.

התלמוד הבבלי[2] מציין מחלוקת האם איסורי מגילת תענית בטלו אחרי חורבן בית המקדש או שהם עדיין בתוקף. להלכה נפסק שמגילת תענית בטלה.

כתיבת המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילת תענית נחשבת למקור החז"לי הקדום ביותר המצוי בכתב.[דרוש מקור] כתיבתו מתוארכת לשנת 66 לסה"נ - תחילתו של מרד החורבן וגניזתו זמן קצר לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לסה"נ.
בנוגע לזהותו של כותב המגילה חלוקות הדעות:

בכל כתבי-היד של המגילה, וכן גם בציטוטי המגילה בתלמוד, מצורף תמיד לטקסט הארמי של המגילה פירוש בעברית המכונה סכוליון ("ביאור" ביוונית). פירוש זה מסביר בהרחבה את אופי המאורע המתואר במגילה בלשון לקונית. ככל הנראה, הסכוליון שבידינו מורכב משתי גרסאות שונות, ואף סותרות לפעמים, שנכתבו לאחר חורבן בית המקדש במרד החורבן.

איסורי התענית במגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי השמחה שבמגילה נכללים חנוכה, פורים, שלא בוטלו, ט"ו באב ועוד. גם ג' בתשרי וי"ג באדר נכללים במגילת תענית כימי שמחה, ורק מאוחר יותר נקבעו כימי תענית (צום גדליה ותענית אסתר, בהתאמה), כנהוג בימינו.

איסורי התענית של מגילת תענית נשמרו עד סוף תקופת התנאים, ובמאה ה-3 חדלו לנהוג לפיה. איסורי התענית הנוהגים עד ימינו הם אלה העוסקים בחנוכה, בפורים ובראש חודש.

האנשים שאליהם מכוונת המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כוהנים – כוהן שנמצא בתורנות במקדש צם, ורק כשהוא חוזר מעבודת המקדש הוא אוכל. (כנגד כ"ד משמרות כהונה).
  • אנשי המעמדות (פרושים) - הצדוקים הם כוהנים שאמרו שהם אחראים על כל בית המקדש ועל הקרבת הקורבנות. מנגד היו הפרושים, שטענו שהצדוקים הכוהנים אינם אחראים על בית המקדש ואין להם אחריות משל עצמם אלא הם שליחים של העם והעם אחראי עליהם. 24 תורנויות של הכוהנים התקיימו בבית המקדש, הפרושים חילקו את הארץ ל- 24 אזורים בהתאם לתורנותו של הכוהן, זאת אומרת שכאשר כוהן עלה לתורנות שלו היו נציגים של אותו אזור נוסעים לבית המקדש ו"מפקחים" על עבודתם כדי להראות שלא הכוהנים לבדם אחראים על העבודה בבית המקדש אלא גם כלל העם. האנשים שנשארו באותו אזור היו נוהגים לצום לפי התורנויות של הכוהנים. אלה נקראו "אנשי המעמדות", ובמגילה נאמר שאסור לצום בימים מסוימים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ורד נעם, מגילת תענית - הנוסחים, פשרם ותולדותיהם בצרוף מהדורה בקורתית, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, תשס"ד
  • ורד נעם, לנוסחיו של ה"סכוליון" למגילת תענית, תרביץ סב, תשנ"ג, עמ' 99-55
  • ורד נעם, שתי עדויות על נתיב המסירה של מגילת תענית ועל מוצאו של נוסח הכלאיים לביאורה, תרביץ סה ,תשנ"ו, עמ' 416-389

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מהדורת ורד נעם:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי הגמרא במסכת ראש השנה דף י"ט ע"א
  2. ^ בתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד ב' מובאת מחלוקת אמוראים בעניין, ומשם נפתח דיון על כך, שבמסקנתו, בדף יט עמוד ב נאמר שזוהי מחלוקת תנאים - רבי מאיר ורבי יוסי.