מגילת תענית
| ספרות חז"ל | ||
|---|---|---|
|
מגילת תענית היא מגילה קצרה בשפה הארמית שחוברה בסוף ימי בית שני ומונה כ-36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם (על פי הגמרא במסכת ראש השנה דף י"ט ע"א), ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת. המאורעות המשמחים שהמגילה עוסקת בהם משתרעים על-פני כ-500 שנה - מימי עזרא ונחמיה, במאה ה-5 לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני. על רבים מהמאורעות הללו אין בידינו מידע היסטורי נאות.
מגילת תענית נחשבת למקור החז"לי הקדום ביותר המצוי בכתב. כתיבתו מתוארכת לשנת 66 לסה"נ - תחילתו של מרד החורבן וגניזתו זמן קצר לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לסה"נ.
בנוגע לזהותו של כותב המגילה חלוקות הדעות:
- מקור תנאי המצוטט בתלמוד הבבלי (שבת דף י"ג ע"ב) מייחס את כתיבתה לחנניה בן חזקיה.
- מסורת מימי הגאונים מייחסת את כתיבתה לזקני בית הלל ובית שמאי, כשבאו לבקר את חנניה החולה.
- מקורות אחרים מייחסים את כתיבתה לבנו של חנניה בן חזקיה, אלעזר בן חנניה, שהיה מראשי המורדים ברומאים.
התלמוד בבלי ביטל את איסורי מגילת תענית, ונמק זאת מפני שמרוב צרות שהחלו בגלות, אין הרגשת תודה של העם כלפי ה' על הצלה מהצרות הקודמות.
[עריכה] האנשים שאליהם מכוונת המגילה
- כוהנים – כוהן שנמצא בתורנות במקדש צם, ורק כשהוא חוזר מעבודת המקדש הוא אוכל. (כנגד כ"ד משמרות כהונה).
- אנשי המעמדות (פרושים) - הצדוקים הם כוהנים שאמרו שהם אחראים על כל בית המקדש ועל הקרבת הקורבנות. מנגד היו הפרושים, שטענו שהצדוקים הכוהנים אינם אחראים על בית המקדש ואין להם אחריות משל עצמם אלא הם שליחים של העם והעם אחראי עליהם. 24 תורנויות של הכוהנים התקיימו בבית המקדש, הפרושים חילקו את הארץ ל- 24 אזורים בהתאם לתורנותו של הכוהן, זאת אומרת שכאשר כוהן עלה לתורנות שלו היו נציגים של אותו אזור נוסעים לבית המקדש ו"מפקחים" על עבודתם כדי להראות שלא הכוהנים לבדם אחראים על העבודה בבית המקדש אלא גם כלל העם. האנשים שנשארו באותו אזור היו נוהגים לצום לפי התורנויות של הכוהנים. אלה נקראו "אנשי המעמדות", ובמגילה נאמר שאסור לצום בימים מסוימים.
בכל כתבי-היד של המגילה, וכן גם בציטוטי המגילה בתלמוד, מצורף תמיד לטקסט הארמי של המגילה פירוש בעברית המכונה סכוליון ("ביאור" ביוונית). פירוש זה מסביר בהרחבה את אופי המאורע המתואר במגילה בלשון לקונית. ככל הנראה, הסכוליון שבידינו מורכב משתי גרסאות שונות, ואף סותרות לפעמים, שנכתבו לאחר חורבן בית המקדש במרד החורבן.
בימי השמחה שבמגילה נכללים חנוכה, פורים, שלא בוטלו מכיוון שנרות חנוכה מסמלים את חוכמת ישראל ונס פך השמן מסמל את הניצחון של תרבות ישראל, חוכמת ישראל וניצחונם על התרבות היוונית. יש לציין כי אחרי חורבן בית המקדש אין עוד מתייוונים, שכידוע, בגינם החלה המלחמה. ופורים הוא חג שהתנהל בו קרב בגלות וזה מוכיח לעם היהודי שאף על שאנו נמצאים בגלות אנו יכולים לשרוד ולנצח. ט"ו באב ועוד. גם ג' בתשרי וי"ג באדר נכללים במגילת תענית כימי שמחה, ורק מאוחר יותר נקבעו כימי תענית (צום גדליה ותענית אסתר, בהתאמה), כנהוג בימינו. איסורי התענית של מגילת תענית נשמרו עד סוף תקופת התנאים, ובמאה ה-3 חדלו לנהוג לפיה. איסורי התענית הנוהגים עד ימינו הם אלה העוסקים בחנוכה, בפורים ובראש חודש.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ורד נעם, מגילת תענית - הנוסחים, פשרם ותולדותיהם בצרוף מהדורה בקורתית, הוצאת יד בן צבי, תשס"ד
- ורד נעם, לנוסחיו של ה"סכוליון" למגילת תענית, תרביץ סב, תשנ"ג, עמ' 99-55
- ורד נעם, שתי עדויות על נתיב המסירה של מגילת תענית ועל מוצאו של נוסח הכלאיים לביאורה, תרביץ סה ,תשנ"ו, עמ' 416-389
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- כל המגילה עם מפרשים
- מהדורת אינטרנט מעוצבת, מגילת תענית, באתר דעת
- מגילת תענית, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- מאיר בר-אילן, אופייה ומקורה של מגילת תענית, סיני, צח (תשמ"ו), עמ' קיד-קלז
- ורד נעם, מביקורת הנוסח לשחזור היסטורי: לתולדותיהם של שלושה מקומות בארץ-ישראל, קתדרה 104, יוני 2002, עמ' 30-7
