אדוארדו פריי רואיס-טאגלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדוארדו פריי רואיס-טאגלה
Eduardo Frei Ruiz-Tagle
אדוארדו פריי רואיס-טאגלה
הנשיא פריי, 28 במאי 1998
הנשיא אדוארדו פריי רואיס-טאגלה
לידה 24 ביוני 1942 (בן 76)
סנטיאגו דה צ'ילה
שם מלא אדוארדו אלפרדו חואן ברנרדו פריי רואיס-טאגלה
מדינה צ'ילהצ'ילה צ'ילה
השכלה אוניברסיטת צ'ילה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מהנדס אזרחי, פוליטיקאי, מהנדס עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הנוצרית דמוקרטית של צ'ילה
דת נצרות קתולית
בת-זוג מרתה לרצ'בה
נשיא צ'ילה ה־33
11 במרץ 199411 במרץ 2000
(6 שנים)
פרסים והוקרה
  • המסדר הגדול של המלך טומיסלב
  • קולר מסדר איזבלה הקתולית
  • Lagun Onari (1998)
  • המסדר המלכותי של השרפים
  • אביר הצלב הגדול עם צווארון של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית
  • הצלב הגדול של מסדר ההערכה של הרפובליקה של פולין
  • מפקד במסדר השמש של פרו עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Firma Frei Ruiz-Tagle.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אדוארדו אלפרדו חואן ברנרדו פריי רואיס-טאגלהספרדית: Eduardo Alfredo Juan Bernardo Frei Ruiz-Tagle; נולד ב-24 ביוני 1942) הוא פוליטיקאי ומהנדס אזרחי צ'יליאני שכיהן כנשיא צ'ילה מ-1994 עד 2000. כיום (2017) הוא סנאטור לכל החיים המייצג את לוס ריוס בסנאט של צ'ילה ובין השנים 2006–2008 כיהן כנשיא הסנאט. הוא ניסה לחזור לפוליטיקה כמועמדה של קואליציית המפלגות למען הדמוקרטיה בבחירות לנשיאות צ'ילה 2009, אך ניצח את בקושי את סבסטיאן פיניירה. אביו היה אדוארדו פריי מונטאלבה, שכיהן גם כן כנשיא צ'ילה בשנים 1964–1970.

פריי, שנכנס לתפקידו כנשיא המדינה ב-11 במרץ 1994, חידש את קשרי החוץ של צ'ילה אחרי הבידוד היחסי במהלך שנות הדיקטטורה הצבאית. גם הכלכלה התרחבה בשיעור ממוצע של כ-8% בשנה במהלך שלוש השנים הראשונות לשלטונו של פריי. לקראת אמצע כהונתו של פריי פרץ המשבר האסיאתי שהשפיע עמוקות על הכלכלה הצ'יליאנית החזקה. בו בזמן התמודדה המדינה עם מספר בעיות סביבתיות, כגון זיהום אוויר גבוה בעיר סנטיאגו; רעידת האדמה הלבנה (Terremoto Blanco) באוגוסט 1995, שהייתה סדרת אירועים אקלימיים שהביאו לשיתוק דרום המדינה ולהרס רב.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריי נולד בסנטיאגו דה צ'ילה לאדוארדו פריי מונטאלבה, מי שעתיד להיות נשיא צ'ילה בשנים 1964–1970 ולרעייתו, מריה רואיז-טאגלה ג'ימנז. את השכלתו היסודית והתיכונית רכש במכון לואיס קמפינו. אחר כך הוא למד באוניברסיטת צ'ילה, שם סיים את לימודיו הגבוהים בהנדסה אזרחית כמתמחה בהידראוליקה. לאחר סיום לימודיו הוא למד בקורסים מתקדמים בהַנְהָלָה באיטליה.

סבו של פריי, אדוארדו פריי שלינץ היגר לצ'ילה משווייץ. על כן קיבל פריי אזרחות שווייצרית בפברואר 2009.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריי עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה בעודו היה סטודנט באוניברסיטה. ב-1958 הוא הצטרף למפלגה הדמוקרטית-הנוצרית, ובשנת 1964 השתתף באופן פעיל במסע הבחירות המוצלח של אביו לנשיאות. בין השנים 1969–1988 התמקד פריי במקצועו, כאחד משותפיו של חברת " Sigdo Koppers S.A", חברת ההנדסה הגדולה ביותר בצ'ילה.

בשנת 1988 ייסד וקידם את "ועדת הקידום של הבחירות החופשיות" (Comité Pro Elecciones Libres). ב-1989 נבחר לסנטור המייצג את סנטיאגו, וקיבל את אחוז הקולות הגבוהים ביותר בכל צ'ילה. בסנאט הוא ניהל את ועדת האוצר והתקציב וכיהן כחבר בוועדת השיכון.

בשנת 1992 השתתף פריי בבחירות לנשיאות מפלגתו, שם ניצח את ריקארדו לאגוס. לאחר מכן ניצח בבחירות לנשיאות צ'ילה ב-1993. הוא נכנס לתפקיד ב-11 במרץ 1994, והוחלף על ידי לאגוס בשנת 2000. לזכותו של פריי יאמר כי נשיאותו אופיינה בשיפור מערכות הבריאות והחינוך, יחד עם צמצום העוני. לאחר תום כהונתו הפך פריי, כנשיא לשעבר, לסנאטור לכל החיים בקונגרס הצ'יליאני. הרפורמות החוקתיות בשנת 2005 ביטלו את התואר "סנאטור לכל החיים" החל משנת 2006. עקב כך פריי התמודד למושב בסנאט בבחירות לפרלמנט בדצמבר 2005 וניצח. הוא נבחר במחוז הבחירות של מחוז ולדיביה ופרובינציית אוסורנו יחד עם אנדרס אלמאנד. ב-11 במרץ 2006 הפך פריי לנשיא הסנאט. זה בדומה לאביו, שהיה גם נשיא הסנאט לאחר שסיים את כהונתו כנשיא הרפובליקה.

נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארדו פריי רואיס-טאגלה (1998)

פריי, שנכנס לתפקידו כנשיא המדינה ב-11 במרץ 1994, חידש את קשרי החוץ של צ'ילה אחרי הבידוד היחסי במהלך שנות הדיקטטורה הצבאית. גם הכלכלה התרחבה בשיעור ממוצע של כ-8% בשנה, במהלך שלוש השנים הראשונות לשלטונו של פריי, דבר שאפשר את תחילת המגעים עם מקסיקו, ארצות הברית של אמריקה וקנדה בנוגע להצטרפותה של צ'ילה לגוש הסחר NAFTA‏ (North American Free Trade Agreement) וכן הצטרפותה של צ'ילה כשותפה במרקוסור. צ'ילה הצטרפה גם לקבוצת ריו (Grupo de Río), ארגון בינלאומי של מדינות אמריקה הלטינית ובמהלך המשך העשור פתרה את סכסוכי הגבול האחרונים שלה עם ארגנטינה (לגונה דל דסיירטו (Laguna del Desierto) ושדה הקרח הפטגוני הדרומי (Campo de Hielo Patagónico Sur)). מחוץ ליבשת אמריקה החלה צ'ילה במגעים לכינונו של הסכם סחר חופשי עם איחוד האירופי ולהידוק קשריה איתו. הכלכלה הצ'יליאנית נפתחה לשחקנים חדשים, במיוחד יפן וסין, בעקבות הצטרפותה ב-1997 לAPEC‏ (Asia-Pacific Economic Cooperation), ארגון סחר של המדינות הסובבות את האוקיינוס השקט. שיעור העוני המשיך לרדת ובשנת 1998 היו 21.7% מאוכלוסיית צ'ילה עניים. כמו כן בנתה ממשלתו של פריי מספר פרויקטים ציבוריים ברחבי המדינה ואימוץ שיטת המכרזים הביא לבנייתן של אוטוסטרדות הראשונות שהיו ברמה בינלאומית.

לקראת אמצע כהונתו של פריי פרץ המשבר האסיאתי שהשפיע עמוקות על הכלכלה הצ'יליאנית החזקה. בו בזמן התמודדה המדינה עם מספר בעיות סביבתיות, כגון זיהום אוויר גבוה בעיר סנטיאגו; רעידת האדמה הלבנה (Terremoto Blanco) באוגוסט 1995, שהייתה סדרת אירועים אקלימיים שהביאו לשיתוק דרום המדינה ולהרס רב; הבצורות הקשות של שנת 1996, שמנעו את השימוש בתחנות הכוח ההידרואלקטריות ולקשיי אספקה בערים הגדולות; השיטפונות במרכז המדינה ובדרומה בשנת 1997; ורעידת האדמה בפוניטאקי (Punitaqui) באותה השנה.

הצמיחה של הכלכלה נעצרה ואילו האבטלה החלה לגדול עד למעל ל-12% (עליה משמעותית מ-5% בשנת 1997). ההחלטות חסרות היציבות של השר אדוארדו אנינאט (Aninat) ושל הבנק המרכזי (Banco Central) הגבירו את המשבר ובשנות כהונתו האחרונות של פריי התבסס המיתון.

בו בזמן בו התחולל המשבר הכלכלי טולטלה צ'ילה במשבר פוליטי חריף כתוצאה ממעצרו של אוגוסטו פינושה בלונדון בהתאם לצו מעצר בינלאומי שהוציא השופט הספרדי בלטסאר גארסון (Garzón) באשמת רצח ועינויים של אזרחים ספרדיים במהלך שנות שלטונו. פינושה נעצר על אף שלאחר שסיים את כהונתו כראש הצבא התמנה לסנטור לכל ימי חייו, וככזה היה זכאי לחסינות דיפלומטית. מעצרו של פינושה העמיד את צ'ילה במבוכה, משום שבצ'ילה עצמה לא הועמד פינושה לדין בהאשמות דומות. עמדתו הרשמית של הממשל הייתה כי על פינושה לחזור לצ'ילה ולעמוד לדין בפני בית דין צ'יליאני, ולא בספרד או בשווייץ, מדינות שפנו לבריטניה בבקשת הסגרה. מפלגות הימין תמכו בפינושה והפגינו כנגד מעצרו אל מול שגרירויות ספרד ובריטניה והתעמתו עם תומכי "הקואליציה", שתמכו במעצר.

בשנת 1999 ביטל בית הלורדים את החלטת בית המשפט שהכירה בחסינותו הדיפלומטית של פינושה בתוקף היותו סנטור ונשיא לשעבר. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר, ביקרה את פינושה והודתה כי צ'ילה סייעה לבריטניה בזמן מלחמת המלווינס (1982), דבר שעורר מחאות מצד ארגנטינה, שכן צ'ילה הייתה נייטרלית, לכאורה, בסכסוך. על אף שממשלתו של טוני בלייר ביקרה להעמיד את פינושה לדין, מצבו הבריאותי החל להידרדר בזמן מעצרו, ובדיקות נוירולוגיות אישרו זאת. על מנת להימנע ממותו של פינושה בעת מעצרו בבריטניה החליט ג'ק סטרו, שר החוץ הבריטי, ב-2 במרץ 2000 לשחרר את פינושה "מסיבות הומניטאריות". למחרת היום טס פינושה לצ'ילה ועם הגעתו נופף במקל ההליכה שלו לאות ניצחון, למגינת לבם של המתנגדים לחזרתו.

במהלך סוף שנות ה-90 התחזק כוחו של הימין בעקבות הפופולריות הגוברת של חואקין לאווין (Lavín), ראש עיריית לאס קונדס (Las Condes), אחד מרובעי סנטיאגו. לאווין עשה שימוש בליקויי ממשלת ה"קואליציה" במהלך שנות המשבר, והצליח לעצור את מועמד ה"קואליציה", ריקארדו לאגוס (Lagos), ממנהיגי קואליציית השמאל העיקריים בתקופת משאל העם, מועמד לנשיאות לשעבר בשתי הזדמנויות, והשר לענייני עבודות ציבוריות בממשלתו של פריי. לאחר שגבר לאגוס על אנדרס סלדיבר (Zaldívar), מועמד הדמוקרטים הנוצריים, וזכה בכ-71% מהקולות בבחירות המוקדמות למועמד ה"קואליציה", הסיתו מצביעי מרכז רבים את תמיכתם ללאווין מתוך חשש מנשיא סוציאליסטי וחזרה על ניסיון העבר עם סלבדור איינדה. מאידך התעודדו הקומוניסטים ואנשי שמאל חוץ פרלמנטרי מניצחונו של לאגוס בסיבוב הראשון והצביעו עבורו, ולא עבור מועמדת המפלגה הקומוניסטית, גלאדיס מארין (Marín). בבחירות שנערכו ב-12 בדצמבר 1999 זכה לאגוס בכ- 47.96% מקולות הבוחרים, כ- 30,000 קולות בלבד יותר מלאווין (שזכה בכ-47.5%), ואילו מארין זכתה ב-כ-3.92% בלבד. לקראת סיבוב הבחירות השני, שנקבע ל-16 בינואר 2000, צרך לאגוס את סולדד אלבאר (Alvear), שר המשפטים לשעבר של פריי, למטהו ומינה אותו לעמוד בראשו על מנת למשוך את מצביעי המרכז להעבירו את תמיכתם ללאווין. בבחירות אלו ניצח לאגוס, שזכה בכ-51.3% מהקולות, לעומת 48.7% בהם זכה לאווין, מועמד האיחוד הדמוקרטי העצמאי (Unión Demócrata Independiente).

לאחר נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]