אהד זמורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

אׂהד זמורה (1933 - 21 בדצמבר 2003) היה מו"ל עברי, מבעלי הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן מודן, עיתונאי ועורך בעיתון "דבר" במשך כשלושים שנה.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהד זמורה נולד לעדה וישראל זמורה, בבית שבו ביקרו תדיר גדולי המשוררים והסופרים של זמנו, עקב עיסוקו של אביו כבעל הוצאת הספרים "מחברות לספרות" והיותו מבקר ספרות חשוב וחבר אישי של סופרים ומשוררים רבים כנתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, יונתן רטוש, בנימין תמוז, פנחס שדה, אהרן אמיר ועוד רבים.

במהלך שירותו הצבאי שירת במערכת העיתון במחנה גדנ"ע ואף היה עורכו הראשי.

מיד לאחר שירותו הצבאי פנה אהד זמורה ללימודי ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אולם בשנת 1955 עזב את לימודיו והחל לסייע לאביו בניהול הוצאת "מחברות לספרות" שנקלעה לקשיים כלכליים.

"דבר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 הצטרף למערכת עיתון "דבר" כמזכיר והתקדם בתפקידיו עד שבשנת 1964 מונה לעורכו הראשי של המוסף השבועי "דבר השבוע" והפך אותו למגזין מוביל. זמורה קיבץ סביבו חבורת כותבים צעירים (חלקם עיתונאים וחלקם סופרים ומשוררים) כנחום ברנע, דורון רוזנבלום, רות בונדי, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויונתן גפן ואחרים, אשר הפכו את "דבר השבוע" למוסף השבת האיכותי ביותר בעיתונות העברית. בנוסף שכנע סופרים בולטים כעמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, חנוך ברטוב, ס. יזהר ומשה שמיר לכתוב רשימות וסיפורים במיוחד עבור גליונות החגים והמועדים המרכזיים (ראש השנה, יום כיפור, פסח, יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה ולגבורה) של השבועון שהפכו עקב כך לפריטי אספנות).

בלי "דבר השבוע" לא יכולה הייתה להיות כאן עיתונות מגזינית טובה. כי "דבר השבוע" היה אב-מייסד של עיתונות זו, ובפועל היה המגזין הראשון של העיתונות הישראלית... אולי לא הייתה מאז תופעה כתופעת העורך אהד זמורה, שהספרות הייתה לו בית ולא קישוט או אפקט.

אדם ברוך, במאמר לרגל סגירת העיתון

בשנות השבעים שימש זמורה גם כעורך בפועל של העיתון, עורך חדשות ראשי וסגן ראשון לעורכת חנה זמר.

כמוציא לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לעבודתו ב"דבר" סייע אהד זמורה בידי אביו בניהול הוצאת "מחברות לספרות". אהד טען כנגד אביו שלא די באהבת ספר ללא גבול אלא שמוציא לאור חייב להתבונן על הוצאה גם כעסק כלכלי שחייב להרוויח כסף.

בשנת 1973 הצטרף לחבריו אשר ביתן ועודד מודן ויחד יצרו את הוצאת זמורה ביתן מודן. ההוצאה שינתה את פני ההוצאה לאור בארץ כיוון שהייתה הוצאה מסחרית שהוציאה לאור קטלוג רחב ביותר של ספרות מקורית ומתורגמת ופנתה לכל הקהלים.

בשנת 1986, שלוש שנים לאחר מות אביו, הגשים אהד זמורה את חלום חייו של אביו ורכש את הוצאת דביר הוותיקה, מייסודו של חיים נחמן ביאליק. באותה שנה פרש אהד זמורה מ"דבר".

בשנת 1996 רכש זמורה את חלקו של אשר ביתן והעביר את ניהול ההוצאה המאוחדת לידי בנו, ערן. ב-1979 הוא נעתר לבקשת ידידו הבמאי אברהם הפנר והופיע בתפקיד קטן בסרטו -"פרשת וינשל".

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהעביר אהד זמורה את ניהול ההוצאה לבנו המשיך לכהן כנשיא ההוצאה עד יום מותו. בנוסף לביקורים בהוצאה ועריכה מזדמנת של ספרים בהם היה מעוניין, הקים לו ולבניו ומשפחותיהם נחלה משותפת במושב ניר צבי.

בשנים האחרונות לחייו היה חולה בסרטן הלבלב ממנו נפטר.

אבירמה גולן הספידה אותו במילים:

השילוב המשונה שבין אוהב ספרים וספרות לבין איש עסקים ממולח, המתייחס לאותם ספרים אהובים עצמם כמו להשקעה, ובאותו ניד עפעף גם מסוגל להשקיע הון עתק בספר שברור לכל שסיכוייו ליהפך לרב-מכר קלושים. חצי מיליון שקלים הושקעו בכל כתבי ס. יזהר, שאחרי הוצאתם לאור באה הכתיבה החדשה, הברוכה של יזהר לאחר שנים של שתיקה, ואהד הסתובב כמו אב גאה ומאושר וליטף את יזהר, האיש הצנוע שמעולם לא התפתה לשחק בתפקיד "גדול הסופרים", במבטים של אהבה; ההתעקשות - הזכורה לחבריו מאז ומעולם - להוציא לאור בעברית את "גרגנטוא ופנטגרואל" של רבלה, בכריכה מהודרת, בתרגום מלא... היו מי שספרו לו כל סיגר וכל חליפה הדורה וכל נסיעה ליריד הספרים בפרנקפורט. המו"לות שלו נראתה לאנשים מסוימים עסקית מדי, עשירה, נינוחה. אבל אהד פשוט אהב כל כך את החיים הטובים. הוא אכל אותם בכוח, שתה אותם בכוח, היה מוכרח לטעום כל דבר ולגעת בכל דבר. והיה צוחק בקולי-קולות וצועק ברוגז מקפיא על מי שלא הבין מה הוא רוצה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]