אהרן ליש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אהרן ליש
Aharon Layish
נולד ב-1933
Professor Aharon Layish , Hebrew University.JPG
תרומות עיקריות
חקר המשפט המוסלמי
נתונים נוספים
ענף מדעי מזרחנות
נולד 25 במאי 1933 (בן 84)
ארצות מגורים ישראל
הערות

היה סגן היועץ לענייני ערבים ונשיא החברה המזרחית הישראלית

אהרן ליש (נולד ב-25 במאי 1933) הוא פרופסור אמריטוס במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן ליש נולד בסובלקי (עיירה בצפון-מזרח פולין) לגרישה ורוזה ליסקובסקי, הצעיר מבין שלושה בנים. הם היגרו לארץ ישראל בשנת 1934 והתיישבו בחיפה. ליש למד בתיכון בגימנסיה ביאליק. הוא התכוון ללמוד הנדסה אזרחית בטכניון, אך משהחל ללמוד ערבית אצל זהבה פיר-קיסטר, הוקסם מהמקצוע, דבר שהביאו לבחירת דרכו בחיים.

בשנת 1957 סיים את חוק לימודיו לתואר הראשון באוניברסיטה העברית בחוגים שפה וספרות ערבית והמזרח התיכון בעת החדשה. בשנת 1964 סיים תואר שני בחוגים היסטוריה של ארצות האסלאם ותרבות האסלאם. במסגרת לימודי התואר השני התמחה אצל פרופסור אוריאל הד בנושא תקופת הרפורמות באימפריה העות'מאנית במאה ה-19, ולשם כך למד טורקית עות'מאנית ומודרנית. ב-1955/6 מונה למזכיר החברה המזרחית הישראלית, לצד פרופסור שלמה דב גויטיין, שכיהן כנשיא החברה. מגויטיין למד היסטוריה ומתודולוגיה של המשפט המוסלמי. ב-1958 הצטרף ללשכת יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. בין השנים 1963-66 כיהן כסגן היועץ. במסגרת זו עסק בענייני מוסלמים ודרוזים, ובעיקר הארגון העדתי, המערכת המשפטית והנהלת הווקף. הוא התוודע אל הקאדים המוסלמים וחברי הראשות הרוחנית הדרוזית ואגב כך למד להעריך את חשיבותם של מסמכים משפטיים הנוגעים לענייני מוסלמים ודרוזים, דבר שסייע לו מאוחר יותר כאשר פנה למחקר. עיסוקו בענייני ערבים בשירות המדינה השפיע על שינוי תחום התעניינותו האקדמית. נושא התיזה שלו לתואר השני היה הארגון העדתי המוסלמי בישראל, והיא נכתבה בהדרכתו של פרופסור גבריאל בר. במהלך כתיבת התיזה גילה את הארכיונים של בתי הדין השרעיים (סג'לאת) והחליט להשתמש בהם כמקור תיעודי ראשי לעבודת הדוקטור.

כתלמיד מחקר ב-1966/67 למד משפט מוסלמי קלאסי (דיני משפחה) בפקולטה למשפטים אצל פרופסור אליהו אשתור. ב-1971/2 למד לימודים מתקדמים במשפט מוסלמי במחלקה למשפטים בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה שבאוניברסיטת לונדון (SOAS). שם למד דיני ירושה מוסלמיים אצל פרופסור נואל קולסון ודיני משפחה אצל פרופסור נורמן אנדרסון. עבודת הדוקטור שלו עוסקת במעמד החברתי של האישה המוסלמית בישראל כפי שהוא משתקף בפסקי הדין של בתי הדין השרעיים. העבודה נכתבה בהדרכתו של פרופסור גבריאל בר ואושרה על ידי סנאט האוניברסיטה ב-1973.

בשנים 1966-68 היה עמית מחקר במרכז שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה שבאוניברסיטת תל אביב (היום מרכז משה דיין). ב-1967 הצטרף למכון ללימודי המזרח (היום המכון ללימודי אסיה ואפריקה) באוניברסיטה העברית. ב-1989 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין. בשנת 2002 פרש לגמלאות. בשנים 1978-1986 הוא לימד משפט מוסלמי בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטת תל אביב ובשנים 1981-83, 1987-88 לימד בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית. לימד משפט מוסלמי כפרופסור אורח באוניברסיטאות לונדון (1979-80) וניו יורק (1989, במסגרת תוכנית פולברייט). שימש כעמית מחקר באוניברסיטאות קיימברידג', אוקספורד, קנט בקנטרברי (אנגליה), ליידן שבהולנד וברגן שבנורווגיה. נתן סדרה של הרצאות על משפט מוסלמי בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז. שימש שנים רבות כעורך כתב העת "המזרח החדש" של החברה המזרחית הישראלית. בשנים 2004-1998 היה חבר ועד החברה, יושב ראש הוועד, ובשנים 2006-2004 כיהן כנשיא החברה. היה ממייסדי כתב העת הבינלאומי למשפט המוסלמי Islamic Law and Society בליידן בשנת 1993 והוא משמש כעורך אקזקוטיבי של כתב העת עד היום (2008).

בשנת 1979, בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, הוקמו ביוזמת הטכניון מספר ועדות להעריך את השפעות השלום על מגזרים שונים של החברה. ליש עמד בראש ועדה שבחנה את השפעות השלום על הערבים בישראל, מסקנותיה הוגשו לראש ממשלת ישראל מנחם בגין. בין השנים 2004-1991 היה ליש חבר בהנהלת עמותת סיכוי - לקידום שוויון אזרחי. מעת לעת נותן ליש חוות דעת מומחה במשפט מוסלמי ודרוזי.

ב-1991 זכה בפרס מפעל הפיס על שם מיכאל לנדאו לחוקרים בכירים.

אהרן ליש נשוי לבלהה לבית שטיין ולהם שלושה ילדים.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת המחקר של אהרן ליש היא היסטוריה משפטית, מוסדית וחברתית בהסתמך על תעודות משפטיות, בעיקר פסקי דין של בתי דין שרעיים ודרוזיים ושל שופטים שבטיים, שטרי הקדש (וקף) של מוסלמים וצוואות של דרוזים, צווים, פסקי דין וחוות דעת הלכתיות של המהדי בסודאן מן המאה התשע-עשרה.

המתח שבין משפט התגלותי לבין המציאות החברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן ליש התעניין כבר מראשית עבודתו המדעית בפעולת הגומלין שבין השריעה, ההלכה הדתית המוסלמית, ובין המנהג (עאדה, ערף). השריעה מייצגת משפט אלוהי, התגלותי, נצחי שאיננו ניתן לשינוי הנכפה על החברה מלמעלה. המנהג הוא חוק בלתי חרות המעוצב על ידי ההתנהגות הקיבוצית של הקהילה ומתוך כך צומח מלמטה כלפי מעלה מחוץ לפיקוחה של סמכות מרכזית, דתית או שלטונית, כלשהי. פעולת הגומלין שבין שתי שיטות משפטיות אלה מאפיינת את המשפט המוסלמי מאז הופעתו והתעצבותו. השריעה גילתה יכולת מרשימה לבולל בתוכה את המנהג ובימינו נכבש המנהג לשריעה גם באכסניה של השופט השבטי. יישום השריעה בחברה שבטית גרם לקרובם של הבדואים לאסלאם האורתודוקסי. ליש בחן את גילויו של המתח בין המשפט ההלכתי ובין המציאות החברתית בכמה תחומים, כפי שיפורט להלן.

המשפחה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השריעה חוללה מהפכה דרמטית במעמד האשה בכך שהפכה אותה, בהכללה, מנשוא מכר בתקופה הג'אהלית לצד בחוזה הנישואין, אם גם לא על בסיס של שוויון מלא לגבר, על כל הכרוך בכך (אישיות משפטית, כשרות לקניין ולעשייה בקניינים, זכויות ירושה). במחקרו על האשה המוסלמית, גילה ליש שהאשה ברבדים שונים של החברה, ובייחוד בחברה שבטית, בישראל, במדבר יהודה ובלוב, יכולה ליהנות מזכויותיה בענייני מעמד אישי על פי השריעה (ולא כל שכן על פי החקיקה של הכנסת שהשוותה אותה לגבר לכל פעולה משפטית) רק עד כמה שהנורמה המשפטית נסבלת על ידי המנהג. [1]

הווקף המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתח שבין ההלכה הדתית ובין המנהג בא לידי ביטוי גם במוסד הווקף המשפחתי. באסלאם אין חופש צוואה; השריעה אוסרת על עריכת צוואה לטובת יורש חוקי, וגם ביחס למי שאיננו יורש על-פי דין לא ניתן לערוך צוואה לטובתו מעבר לשליש מן העיזבון. זאת ועוד, העיזבון מתחלק בין כל היורשים החוקיים לפי חלקם היחסי בכל סוגי הרכוש וכך גורם לפיצולו של הרכוש המשפחתי. פירוש הדבר שלבעל הרכוש אין שליטה על עזבונו לאחר מותו. באסכולה המשפטית המאלכית הנוהגת בצפון אפריקה, קרובים מצד האשה (שאינם יורשים קוראניים) אינם יורשים כלל, והיורשים הקוראניים אינם נהנים מחלוקת יתרת העזבון (רד) לאחר חלוקתו בפעם הראשונה ביניהם בהיעדר יורשים אגנטים (דרך זכרים) אלה גזרות שהציבור אינו יכול לעמוד בהן. מוסד הווקף המשפחתי התפתח באסלאם מתוך רצון לעקוף את דיני הירושה והצוואה השרעיים ולשמור על שלמות הנחלה המשפחתית (שכן הווקף אסור בהעברה) ולשמר את ההנאה מפירותיו של הווקף בידי היורשים לפי שיקול דעתו של בעל הרכוש. [2]

ליש חשף ארכיון של קצין ממלוכי בעיר חלב המתעד תקופה של למעלה ממאה שנה החל בסוף המאה הארבע-עשרה עד ראשית המאה השש-עשרה, המספק מידע עשיר על תפקידו של הווקף המשפחתי בתקופת מעבר מאליטה צבאית לאליטה אזרחית כמכשיר לשימור הנחלה המשפחתית של צאצאי הקצין (אולאד אל-נאס), על כשרותה של האשה לקניין ולעשייה בקניינים, על מעמדם של עבדים משוחררים בחברה הממלוכית, ועל התפקיד הציבורי של הווקף בתחומי הדת והחינוך. [3]

מסמכי הווקף שופכים אור לא רק על היסטוריה חברתית כי אם גם על היסטוריה פוליטית, כפי שעולה מהעתק של שטר הקדש (וקפיה) של הסולטאן העות'מאני סלים הראשון לטובת שייח' צופי שהתנחל בראשית המאה השש-עשרה בדיר אל-אסד, במקורו יישוב נוצרי קטן על צומת אסטרטגי על הדרך שבין עכו לצפת. מסמך משפטי נדיר זה, מאפשר לליש לתת תמונה מוחשית על מדיניות האסלאמיזציה של שטחים שנכבשו זה מקרוב על ידי האימפריה העות'מאנית שבאה לידי ביטוי בהרחקת תושבים נוצרים משטחים חיוניים מבחינה צבאית ויישובם על ידי התנחלויות חקלאיות צבאיות של צופים דרווישים. [4]

המשפחה הדרוזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתח שבין ההלכה הדתית ובין המנהג במשפחה הדרוזית הוא בעל צביון מיוחד, וזאת מכמה סיבות: ההלכה הדרוזית הציבה נורמות משפטיות מתקדמות להפתיע מנקודת ראות מעמד האשה שאין להן אח ורע במשפט המוסלמי הקלסי. כך, למשל, ההלכה הדרוזית אוסרת על ריבוי נשים ועל החזרת הגרושה לבעלה בקשר נישואין חדש, ולו גם לאחר גירוש אחד (כנראה בכוונה להרתיע את הגבר מפני גירוש שרירותי. באסלאם נאסר על החזרת הגרושה רק לאחר הגירוש השלישי). אשה שגורשה באופן שרירותי זכאית לפיצוי מבעלה, ועל פי ההלכה היא נוטלת מחצית מרכושו של הבעל. ולבסוף, ההלכה הדרוזית מכירה בחופש צוואה מוחלט ללא הגבלה אישית או כמותית, דבר המאפשר לבעל העיזבון להשפיע על חלוקת רכושו לאחר מותו, לקבוע את הנהנים ולחלק ביניהם את העיזבון בצורה משקית. יש בכך כדי להסביר מדוע הווקף המשפחתי איננו מקובל בקרב הדרוזים. לעומת הנורמות המשפטיות המתקדמות של האשה הדרוזית בענייני מעמד אישי, החברה הדרוזית, שהיא כפרית בעיקרה, שומרת בקנאות יותר מאשר כל קבוצה דתית אחרת על דפוסי אגנציה של משפחה מסורתית: יתרון הגבר על האישה ויתרון הקרובים מצד הגבר על אלה שמצד האשה ולכן אין זה מפתיע שיש המשתמשים בחופש הצוואה דווקא כדי לנשל את האשה. הסיבה השנייה למתח שבין ההלכה ובין המנהג האופייני למשפחה הדרוזית היא עובדת היות הדת והמשפט הדרוזי סודיים שהגישה אליהם אסורה למי שאינו נמנה עם אליטה דתית (עקאל), וזאת מטעמים של הישרדות (תקיה). הקודיפיקציה של דיני המשפחה הדרוזיים בלבנון המודרנית הוסיפה עוד קושי בכך שהעמיסה על דיני המשפחה הדרוזיים נורמות משפטיות מתוך האסכולה החנפית של המשפט המוסלמי, והחקיקה הסטטוטורית הלבנונית בהשפעת המשפט הצרפתי. הדרוזים בישראל אימצו את חוק המעמד האישי הדרוזי הלבנוני מ-1948 בשני שינויים חשובים שגם הם סיבכו את המצב במידת מה: המנהג הדרוזי בישראל החליף את האסכולה החנפית (ויש בכך אישור לקיומה של התקיה) והחקיקה של הכנסת החליפה את החקיקה הלבנונית. כמי שליווה מקרוב את תהליכי מיסוד מערכת השיפוט הדתי הדרוזי ואימוץ החוק הלבנוני, הייתה לאהרן ליש גישה אל הארכיונים של בתי הדין הדתיים הדרוזיים בישראל וברמת הגולן (מובן מאליו שהקודיפיקציה של דיני המשפחה הדרוזיים בתורה חשפה אותם לעין כל מבלי לציין את מקורות ההשראה של הסעיפים השונים) ואל ארכיונים פרטיים של אנשי דת, וכך יכול היה לעמוד על גילויי המתח שבין המשפט ההלכתי ובין המנהג. [5]

התחדשות ורפורמה במשפט המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא מרכזי אחר שהעסיק את ליש במחקר היה הניסיונות בעולם המוסלמי לחדש את ההלכה או אף להחיותה ולהנהיג רפורמות בהתאם לצורכי הזמן המשתנים. המודרניסטים מבית מדרשו של מוחמד עבדה, מופתי מצרים ושייח' אל-אזהר בשלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, ביקשו לגשר בין האסלאם ובין המערב עד כמה שניתן להפרידו מערכיו הנוצריים. הם חתרו לפתוח מחדש את שערי האג'תהאד, כלומר לחדש את ההלכה על ידי פירוש יצירתי של הקוראן והחדית' (מסורות המיוחסות לנביא ולחבריו) בשים לב לעקרון טובת הכלל (מצלחה) לשם סיגול ההלכה לתנאי הזמן המודרני. התנועה נכשלה בשל התנגדות העולמא המסורתיים להנהגת רפורמות רדיקליות ואפולוגטיקה עקרה. באופן פרדוקסלי, תרמו המודרניסטים, שלא מדעת, תרומה נכבדה לחילונה של השריעה בכך שסיפקו לפרלמנטים במזרח התיכון במאה ה-20 מיכניזמים מסורתיים להנהגת רפורמות בחקיקה פרלמנטרית. בכך נתנו גם לגיטימציה שרעית לחקיקה סטטוטורית. [6]

סוגיה העומדת בפני עצמה היא השיטות לעריכת הרפורמות במשפט המוסלמי בזמן המודרני והשלכותיהן על שינוי אופייה של השריעה. מסקנתו העיקרית של ליש בנידון זה היא שהקודיפיקציה הממלכתית הפכה את השריעה ממשפט יוריסטים למשפט סטטוטורי טריטוריאלי על כל הכרוך בכך: התמוטטות המתודולוגיה המשפטית המסורתית (אצול אל-פקה) ואובדן המונופול ההיסטורי של העולמא על פיתוחה של השריעה. ליש מתרשם ששינויים אלה טרם הופנמו בעולם המוסלמי ואף לא בקרב חוקרים במערב. זאת ועוד, הרפורמות בדיני המעמד האישי והירושה גרמו להתפוררות המשפחה המוסלמית המסורתית הפטריליניאלית והפטריארכלית. [7]

הרפורמות בערב הסעודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיון ייחודי מסוגו להחיות את השריעה ומיתונה מתוך הסתגלות לתנאי הזמן המשתנים התחולל בערב הסעודית. הווהאביה הופיעה בסוף המאה השמונה-עשרה כתנועת תחייה פוריטנית שביקשה להחזיר על כנו את האסלאם של "האבות הראשונים” מתקופת הח'ליפים של מדינה. חזונה היה לכונן תאוקרטיה שבה תיושם השריעה בצורה קפדנית בכל תחומי החיים והחברה וביחסים עם העולם החיצון. ברם, ככל שחולף הזמן מאז ייסודה הולכת המדינה הווהאבית ומתרחקת מחזונה. בערב הסעודית של היום, שהיא הגלגול השלישי של המדינה הווהאבית, יש גילויים רבים להפשרתה ולמיתונה של הדוקטרינה הווהאבית. ליש בחן את הרפורמה המשפטית בסעודיה כמכניזם שלטוני שנועד לסגל את המערכת הנורמטיבית והמוסדית של תאוקרטיה לתנאים של מדינה, חברה ומשק בזמן המודרני. הוא ניתח את הרפורמות, את השיטות להנהגתן ואת הגורמים לשיתוף הפעולה של העולמא עם השלטון בהנהגת הרפורמות והעריך שלאורך ימים תהליך הרפורמה יגרום לערעור הדוקטרינה המשפטית האסלאמית המסורתית ומעמד העולמא במערך השלטוני בסעודיה. [8]

תנועת המהדיה בסודאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוחמד אחמד בן עבדאללה, לימים המהדי (המשיח באסלאם), עמד בראש תנועת תחייה ורפורמה בשלהי המאה התשע-עשרה שנועדה לכונן מחדש, בסודאן, תאוקרטיה אסלאמית על פי המודל מתקופת הנביא מוחמד והח'ליפים "ישרי הדרך." לתכלית זו הוא התעלם מכל אסכולות המשפט (מד'אהב) באסלאם הסוני. ויצר מתודולוגיה משפטית חדשה שסיפקה לו סמכות כמעט בלתי מוגבלת לסגל את השריעה לצרכיו הפוליטיים, החברתיים והכלכליים. הוא הכיר בשלושה מקורות משפט: סונת (מנהג) הנביא (התורה שבעל-פה) והקוראן (לפי סדר זה) ; את ההיקש האנלוגי (קיאס) הוא החליף בהשראה (אלהאם) נבואית שנמסרה לו באמצעות היוועדויות (חצ'ראת) עם הנביא, ועל הקונצנזוס (איג'מאע) של העולמא בני הדור ויתר כליל משעה שנטל לעצמו סמכות אל-טעותית בתורת יורשו של הנביא ו"המשיח המצופה." התאוקרטיה של המהדי לא האריכה ימים, אך הוא השאיר אחריו כ- 1000 מסמכים משפטיים, כגון צווים, פסקי דין, חוות דעת הלכתיות, מנשרים. מסמכים אלה, במקורם בהדפס אבן (ליתוגרפיה), שימשו עד כה למחקר היסטורי פוליטי. המהדי לא הותיר אחריו משנה משפטית ערוכה וסדורה. ליש שיחזר את המתודולוגיה המשפטית של המהדי ואת מקורות השראתה במסדרים הצופיים השונים בהסתמך על מסמכים אלה והראה שהמהדי חידש חידושים מרחיקי לכת במשפט הפוזיטיבי המוסלמי שבגינם זכה לביקורות חריפות ביותר מצד העולמא בסודאן ומחוצה לה. [9]

ליש מתעתד להוציא ספר שיסכם בצורה אינטגרטיבית את המתודולוגיה המשפטית של המהדי, מקורות השראתה, יישומה הלכה למעשה ומשמעותה מנקודת ראות של המשפט המוסלמי האורתודוקסי.

החייאת המשפט המוסלמי בסודאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר מיוחד, שנערך בשיתוף של ליש עם פרופסור גבריאל ורבורג מאוניברסיטת חיפה, מתמקד בהחייאת המשפט המוסלמי בסודאן תחת שלטונו של נומיירי. הניסוי הזה בוצע באמצעות קודיפיקציה סטטוטורית של תחומי משפט שונים בשריעה על יסוד מתודולוגיה משפטית שהוכנה על ידי חסן אל-תוראבי, מנהיג האחים המוסלמים בסודאן האמון גם על המשפט האנגלי. מתודולוגיה זו שילבה את מקורות המשפט הקלסיים עם עקרונות מן המשפט האנגלי, כגון צדק, יושר ומוסר. המסקנה העיקרית העולה מן המחקר היא ששילוב כזה של עקרונות משפט במסגרת של חקיקה ממלכתית ויישומם הלכה למעשה על ידי בתי משפט לאומיים שבהם מכהנים שופטים ללא השכלה שרעית עשו פלסתר את השריעה וזכו לגינויים של המימסד השרעי האורתודוקסי ברחבי העולם המוסלמי. [10]

מעמד השריעה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד השריעה בישראל הוא אחד הנושאים המרכזיים המעסיקים את ליש. השריעה התעצבה והתגבשה בשעה שהאסלאם היה בעיצומה של התפשטות טריטוריאלית ועל כן אינה ערוכה להיות מיושמת במדינה המגדירה את עצמה כיהודית ודמוקרטית. המחקר על מעמד האשה המוסלמית בישראל על פי הפסיקה של בתי הדין השרעיים (ראו לעיל), מעבר לעיסוקו באשה הוא גם פריזמה למעמד השריעה במדינה לא-מוסלמית. במחקרים נוספים ביקש ליש לבדוק כיצד מתמודדים אנשי דת ומשפט מוסלמים עם בעיות סיגולה של ההלכה המוסלמית לתנאי הזמן המודרני בנסיבות של סביבה זרה, לא-מוסלמית, כיצד מגיבים הקאדים על החקיקה של הכנסת ועל הפסיקה של בתי המשפט האזרחיים ובייחוד בית המשפט העליון בענייני מעמד אישי ווקף, ומצא שבצד נטיות לשמר את השריעה מפני התערבות חיצונית יש גילויים מרשימים של השלמה של הקאדים, בייחוד בדור הראשון שלאחר הקמת המדינה, עם החקיקה של הכנסת ואף של אימוץ עקרונות משפט ישראליים כפי שעוצבו על ידי בית המשפט העליון. אימוץ העקרונות האלה נעשה באמצעות מיכניזמים שרעיים מסורתיים המספקים לגיטימציה להתפתחות סגנון ייחודי של משפט מוסלמי בהשראת המשפט הישראלי. [11]

ספר יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Law, Custom and Statue in the Muslim World. Studies in Honor of Aharon Layish, ed. Ron Shaham. Leiden & Boston: Brill, 2007.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Women and Islamic Law in a Non-Muslim State. A Study Based on the Decisions of the Sharī‘a Courts in Israel. New York: John Wiley & Jerusalem: Israeli Universities Press, 1975.
  • Marriage, Divorce and Succession in the Druze Family. A Study Based on Decisions of Druze Arbitrators and Religious Courts in Israel and the Golan Heights. Leiden: Brill, 1982
  • Divorce in the Libyan Family. A Study Based on the Sijill of the Sharī‘a Courts of Ajdābiya and Kufra. Jerusalem: The Magnes Press & New York: New York University Press, 1991.
  • Legal Documents on Libyan Tribal Society in Process of Sedentarizaion. A Selection of Decisions from the Sijills of the Sharī‘a Courts of Ajdābiya and Kufra. Part 1: The Documents in Arabic. Wiesbaden: Harrassowit, 1998.
  • (with Gabriel R. Warburg) The Reinstatement of Islamic Law in Sudan under Numayrī. An Evaluation of a Legal Experiment in the Light of Its Historical Context, Methodology, and Repercussions. Leiden: Brill, 2002.
  • Sharī‘a and Custom in Libyan Tribal Society. An Annotated Translation of Decisions from the Sharī‘a Courts of Ajdābiya and Kufra. With an essay on “Orality, Language, and Culture in Arabic Juridical Discourse” by Alexander Borg. Leiden: Brill, 2005.
  • Sharīʿa and the Islamic State in 19th-Century Sudan, The Mahdī’s Legal Methodology and Doctrine, Leiden: Brill, 2016

ספרים וכתבי עת שערך וההדיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערבים בישראל: רציפות ותמורה. ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1981.
  • התחדשות (תג'דיד) ורפורמה (אצלאח) באסלאם. גיליון מיוחד. "המזרח החדש" 31 (1986).
  • הערבים בישראל: בין תחייה דתית להתעוררות לאומית. גיליון מיוחד. "המזרח החדש" 32 (1989).
  • המשפט הבדווי: רישומה של השריעה על חברה שבטית. גיליון מיוחד. "המזרח החדש" 33 (1991).
  • הערבים בירושלים משלהי התקופה העות'מאנית עד ראשית שנות התשעים: ייחוד דתי, חברתי ותרבותי. גיליון מיוחד. "המזרח החדש" 34 (1992).
  • Marriage, Divorce and Succession in the Muslim Family. Theme issue. Islamic Law and Society 2.3 (1995).
  • Social and Economic Aspects of the Muslim Waqf. Theme issue. Islamic Law and Society 4.3 (1997).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ron Shaham, Preface, in: Law, Custom and Statue in the Muslim World. Studies in Honor of Aharon Layish, pp.vii-xiv
  • Ibid., Aharon Layish. Academic Autobiography, pp xv-xxii; List of Publications, pp. xxiii-xxxi

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ “שריעה ומנהג במשפחה המוסלמית בישראל.” המזרח החדש כ"ה, מס' 4 (1974), עמ' 377 – 409.
    • Women and Islamic Law in a Non-Muslim State. A Study Based on the Decisions of the Sharī‘a Courts in Israel. New York: John Wiley & Jerusalem: Israeli Universities Press, 1975.
    • Sharī‘a and Custom in Libyan Tribal Society. An Annotated Translation of Decisions from the Sharī‘a Courts of Ajdābiya and Kufra. With an essay on “Orality, Language, and Culture in Arabic Juridical Discourse” by Alexander Borg. Leiden: Brill, 2005
    • ((with A. Shmueli) “Custom and Sharī‘a in the Bedouin Family according to LegalDocuments from the Judaean Desert,” Bulletin of the School of Oriental and African Studies 42.1 (1979), pp. 29-45.
    • “The Islamization of the Bedouin Family in the Judaean Desert as Reflected in the Sijills of the Sharī‘a Court,” in The Changing Bedouin, ed. E. Marx andA.Shmueli. Brunswick, N.J.: Transaction Books, 1984, pp. 39-58.
    • “הפתוא כמכשיר לאסלאמיזציה של חברה שבטית מתנחלת.” המזרח החדש ל"ג (1991), עמ' 120 – 131. המאמר פורסם בשפה האנגלית, בשינויים ידועים: “The Fatwā as an Instrument of Islamization of Tribal Society in Process of Sedentarization,” Bulletin of the School of Oriental and African Studies 54.3 (1991), pp. 449-459.
    • “The Fatwa as an Instrument of Accommodation,” in Islamic Legal Interpretation. Muftis and Their fatwas, ed. M. Kh. Masud, B. Messick and D.S. Powers. Harvard University Press, Cambridge, Ma., 1996, pp. 270-277
  2. ^ * “The Mālikī Family Waqf according to Wills and Waqfiyyāt,” Bulletin of the School of Oriental and African Studies 46.1 (1983), pp. 1-32.
    • “The Family Waqf and the Shar‘ī Law of Succession in Modern Times,” Islamic Law and Society 4.3 (1997), pp. 352-388.
  3. ^ “Waqf of awlād al-nās in Aleppo at the End of the Mamlūk Periods Reflected in a Family Archive.” Journal of the Economic and Social History of the Orient (forthcoming) 2008.
  4. ^ * “הקדש והתנחלות של דרווישים בארץ-ישראל בראשית התקופה העות'מאנית.” קתדרה 35 (1985), עמ' 17 – 52.
    • גרסה אנגלית של המאמר: Waqfs and Ṣūfī Monasteries in the Ottoman Policy of Colonization: Sulṭān SelīmI’s Waqf in Favour of Dayr al-Asad,” Bulletin of the School of Oriental and African Studies 50.1 (1987), pp. 61-89.
  5. ^ * Marriage, Divorce and Succession in the Druze Family. A Study Based on Decisions of Druze Arbitrators and Religious Courts in Israel and the Golan Heights. Leiden: Brill, 1982.
    • “Taqiyya among the Druzes,” Asian and African Studies, vol. 19.3 (1985), pp. 245-281.
    • “The Druze Testamentary Waqf,” Studia Islamica 71 (1990), pp. 127-154.
  6. ^ “תרומת המודרניסטים לחילון המשפט המוסלמי.” המזרח החדש 26 (1976), עמ' 1-14.
    • גרסה מעודכנת באנגלית: “The Contribution of the Modernists to the Secularization of Islamic Law,” Middle Eastern Studies 14.3 (1978), pp. 263-277
  7. ^ “מעבר השריעה ממשפט יוריסטים למשפט סטטוטורי בעולם המוסלמי בן-זמננו,” האסלאם ועולמות השזורים בו. קובץ מאמרים לזכרה של חוה לצרוס-יפה, נחם אילן (עורך). ירושלים: האוניברסיטה העברית, מכון בן-צבי, ומוסד ביאליק, 2002, עמ' 393 – 412.
    • גרסה מעודכנת של המאמר ב אנגלית : “The Transformation of the Sharī‘a from Jurists’ Law to Statutory Law in the Contemporary Muslim World.” Die Welt des Islams 44.1 (2004), 85-112.
    • “Reformist Matrimonial Legislation and the Collapse of the Muslim Patrilineal Family.” Awrāq 21 (2000), pp. 57-80
  8. ^ “הרפורמה המשפטית בערב הסעודית כמיכניזם למיתון הווהאביה.” המזרח החדש, גיליון מיוחד על התחדשות (תג'דיד) ורפורמה (אצלאח) באסלאם. ל"א (1986), עמ' 104 – 137.
    • גרסה מעודכנת של המאמר בשפה האנגלית: “Legal Reform in Saudi Arabia as a Mechanism to Moderate Wahhābī Doctrine, ”Journal of the American Oriental Society 107.2 (1987), pp. 279-292.
  9. ^ “The Legal Methodology of the Mahdi in the Sudan, 1881-85: Issues in Marriage and Divorce,” Sudanic Africa 8 (1997), pp. 37-66.
    • לגרסה עברית של המאמר, ראו: “המתודולוגיה המשפטית של המהדי בסודאן, 1881 – 1885: סוגיות בגירושים ובריבוי נשים.” אפריקה: אסלאם, נצרות ויהדות. מחקרים לכבוד פרופסור נחמיה לבציון במלאת לו שישים שנה, גיליון מיוחד. המזרח החדש, מ' (תשנ"ט) עמ' 39 – 51.
    • “The Legal Methodology of the Mahdi in the Sudan as a Mechanism for Adaptingthe Sharī‘a to Political and Social Purposes,” in Mahdisme et millénanrisme en Islam, éd. Mercedes Garcia-Arenal. Revue des Mondes Musulmans et de la Méditerranée. Série Histoire 91-92-93-94 (2000), pp. 221-238.
    • “המתודולוגגיה המשפטית של המהדי הסודאני והשראתה הצופית,” מדרסה: חינוך, דת ומדינה במזרח התיכון. קובץ מחקרים לכבוד מיכאל וינטר. בעריכת עמי איילון ודויד י. וסרשטיין. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2004, עמ' 109 – 128.
    • גרסה אנגלית של המאמר: “The Sudanese Mahdī’s Legal Methodology and Its ÍËfī Inspiration.” Jerusalem Studies in Arabic and Islam. Special issue in Honor of Yohanan Friedmann. 33 (2007), 279-308.
  10. ^ ( with G.R..Warburg) The Reinsatement of Islamic Law in Sudan under Numayri. An Evaluation of a Legal Experiment in the Light of Its Historical Context, Methodology, and Reperussions: Leiden: Brill, 2002
    • “Hasan al-Turābi's Contribution to the Modernization of Islamic Legal Methodology,” in Islamic Legal Thought: Jurists and Their Works, ed. Susan Spectorsky, David Powers and Oussama Arabi (forthcoming)
  11. ^ מאמר מסכם בסוגיה זו: “סיגולו של משפט הלכתי לזמן המודרני בסביבה זרה: השריעה בישראל.” דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים 9, חוב' 2 (תשס"ה), עמ' 13 – 51.
    • גרסה מעודכנת בשפה האנגלית: “Adaptation of a Jurists’ Law to Modern Times in an Alien Environment: The Sharī‘a in Israel.” Die Welt des Islams, 46.2 (2006), pp. 168-222.