אוגדה 77

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוגדה 77
פרטים
מדינה ישראלישראל ישראל
שיוך חיל השריוןחיל השריון חיל השריון
בסיס האם מפקדת גייסות השריון
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות 1956
מלחמות מלחמת סיני  מלחמת סיני
נתוני היחידה
כוח אדם חטיבה 27, חטיבת גולני
ציוד עיקרי טנקי M4 שרמן וAMX-13
פיקוד
יחידת אם PadamLogo.svg  פיקוד הדרום
דרגת המפקד אלוף  אלוף
מפקדים חיים לסקוב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אוגדה 77 הייתה אוגדה משימתית בצה"ל, על בסיסה של מפקדת גיסות השריון, שלחמה במלחמת סיני, בפיקודו של האלוף חיים לסקוב וסגנו האלוף מאיר זורע. האוגדה פעלה לפתוח את ציר התנועה בצפון סיני.

מבעלי התפקידים באוגדה: קצין אג"מ - סא"ל הרצל שפיר.

גזרת הפעולה של האוגדה הייתה הגזרה של אוגדה 84 במלחמת ששת הימים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת סיני הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת מחד לבין מצרים מאידך, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). במהלך המלחמה פלש צה"ל לחצי האי סיני וכבש אותו, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות, ופגע בצבא המצרי. במקביל למערכה הישראלית ניהלו בריטניה וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם "מבצע מוסקטר".

תוכנית מבצע קדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת המערכה הייתה בהצנחה של גדוד מחטיבת הצנחנים במעבר המיתלה. בהמשך, התוכנית הייתה ששאר החטיבה תחבור אל הכוח הזה בתנועה יבשתית, ותגיע אל מפרץ סואץ.

כוחות חי"ר נוספים בסיוע יחידות שריון מסופחות אליהן יועדו לפרוץ בצירים הבאים: מתחם אבו עגילה לכיוון העיר אל עריש בצפון סיני; לאורך מפרץ אילת ועד לשארם א-שייח' כדי להשתלט על מיצרי טיראן; כיבוש מרחב קוסיימה השולט על הציר המרכזי לעבר התעלה; כיבוש רפיח ורצועת עזה; והתייצבות בראשי הצירים במרחק של כ-15 קילומטר מהתעלה, כדי לאפשר למעצמות לבצע את חלקן ולפתוח את התעלה לשיט.

מהתנאים בהסכם שיתוף פעולה עם צרפת ובריטניה, לא היה ניתן להפעיל בכל הגזרות את כל העוצמה המשוריינת, במקביל ובהפתעה. לכן ההבקעה התחילה בגזרת מתחמי אבו עגילה ואום-כתף, תחילה.

משימת ההאוגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משימת האוגדה הייתה לפתוח את ציר התנועה בצפון סיני, ולהגיע עד למרחק של 15 ק"מ מהתעלה, בהתאם להסכם עם המעצמות.

כוחות ההאוגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו ההקמה של האוגדה התקבל ב-24 באוקטובר 1956 - ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה ושישה ימים לפני תחילת לחימתה של האוגדה.[1]

מפקדת אוגדה 77 הוקמה על בסיס מפקדת גייסות השריון,[1] והורכבה מהיחידות הבאות:

סמח"ט: סא"ל ברוך בר-לב (בורקה).

הרכב החטיבה: גדוד טנקים 227 M4 שרמן בפיקוד סא"ל זיוי צפרירי (נהרג במלחמה), גדוד 19- גדוד טנקים AMX-13 (בשלב הקמה, כלל פלוגת טנקים אחת ופלוגת חרמ"ש) בפיקוד רס"ן אלחנן סלע, גדוד 79-גדוד חרמ"ש בפיקוד סא"ל אריה שיאון, גדוד חרמ"ן (גדוד חי"ר ממונע) בפיקוד רס"ן זאב אילון, פלוגת סיור ויחידות חטיבתיות.

הרכב החטיבה: שלושה גדודי חי"ר: גדוד 51 בפיקוד מאיר פעיל, גדוד 12 "ברק" בפיקוד סא"ל שמואל אמיר וגדוד 13 "גדעון" בפיקוד סא"ל שלמה אלטון. גדוד מרגמות 120 מ"מ -גמ"כ 334 ("הרעם") בפיקוד רס"ן צבי גרינוולד ו- 12 תותחי נ"ט. ועוד גדוד מלואים 115 מחטיבה 11 בפיקוד יהודה זיו.

  • אגד ארטילרי 215 ("עמוד האש") בפיקוד סא"ל בני גרנות (גדין)
  • גדוד הנדסה 604 בפיקוד סא"ל זאב אפטה (מפקד בית הספר להנדסה צבאית שמונה לתפקיד לקראת המבצע) והסמג"ד סרן דוד ברין.
  • יחידת קשר 60
  • גדוד דמיים 484

כוחות שכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרום אוגדה 38 בפיקודו של אל"ם יהודה ואלך, שמשימתה הייתה לכבוש את מתחמי אבו עגילה ואום-כתף ואשר הוכפפו לה מרבית כוחות השריון, כ-150 טנקים. האוגדה בהרכב של חטיבת חי"ר 10 (חטיבת הראל), חטיבת חי"ר 4 (קרייתי), חטיבת שריון 37 (ראם), חטיבת שריון 7 ואגד 213 (התקומה).

האויב בגזרת האוגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריכוז הכוחות הגדול ביותר של הצבא המצרי בסיני היה מרוכז ברצועת החוף הצרה בין עזה לאל-עריש. האויב בגזרת ההבקעה רפיח-אל עריש הורכב מ:

  • יחידות מדיוויזיה 3 המיצרית
    • 2 חטיבות חי"ר
    • גדוד טנקים מופחת
  • יחידות מדיוויזיה 8 הפלסטינית

במתחם רפיח היו 18 מוצבים מבוצרים (שכונו גבעות). כל מוצב היה מחופר ומבוצר להגנה היקפית.

פעולות האוגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש סיני-שלב ההתקדמות

האוגדה הופעלה בשלב "ההכרעה" בליל 31 באוקטובר, כשקטן החשש מפני התגובה המצרית מפתיחת ההתקפה בגיזרה המרכזית בסיני.

קרב רפיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קרב רפיח (1956)

חטיבת החי"ר חטיבת גולני תקפה את מוצבי רפיח מדרום לצפון כבשה חלק מהם ובכך פתחה את הדלת לפריצת השריון מערבה. וחטיבה 27 פרצה דרך המוצבים, ובמהלך 1 בנובמבר כבשה את מתחם הג'יראדי. גדוד ההנדסה עסק בפריצת שדות מוקשים בגזרת רפיח. כמו כן, התקין תוך יום אחד דרך שאורכה שבעה קילומטרים מניר יצחק לצומת רפיח, בתגבור פלוגה מגדוד פלסי משמר 263.

קדמה להתקפה הפגזת לילה מהים על חוף סיני ומוצבי רפיח ב-1 בנובמבר, על ידי סיירת צרפתית Georges Leygues בליווי משחתות ישראליות. הונחתו 150 פגזי 6" ללא תוצאות משמעותיות.

קרב התקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת כבשה חטיבה 27 את אל-עריש והמשיכה להתקדם בציר הצפוני עד למרחק המיועד מהתעלה, שם התייצבה בצהרי יום שישי, 2 בנובמבר. גדוד ההנדסה עסק בפריצת שדות מוקשים אל-עריש-קנטרה ותחזוקת הצירים.

הרמטכ"ל משה דיין ליווה את האוגדה בתנועתה, אולם הוא הניח למפקדהּ ולמפקד חטיבת השריון 27 חיים בר-לב, שהיה ראש מטהו בפיקוד הצפון, לנהל את הלחימה באופן עצמאי.

האוגדה לא התקשתה לבצע את משימתה, בין היתר בזכות ההתנגדות המעטה.

לוח זמנים בפעולת האוגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מברק פקודת התקדמות

2 עד 5 בנובמבר - סיכום:

  • פריסת מערך סיור בצירים מאל-עריש לאבו עגילה וג'בל ליבני

סיכום הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהלך המכריע במלחמה היה בגזרה המרכזית בהפעלתה של חטיבה 7 לכיבוש מתחם אבו עגילה. בעקבות נפילת המתחם נפתח לתנועה הציר הראשי של סיני אל עבר תעלת סואץ. בנוסף, המערך המצרי בסיני החל להתמוטט, הכוחות העיקריים החלו בנסיגה, ומתחם אום כתף נתפס למעשה ללא קרב של ממש. כמו כן נפתחה הדרך לאוגדה 77 לפרוץ את הציר הצפוני אל תעלת סואץ, מבלי לחשוש מהתקפת נגד מצרית.

בגזרת האוגדה היו לצה"ל 31 הרוגים.

פעולת האוגדה איפשרה את כיבוש רצועת עזה על ידי חטיבה 11 ב-3 בנובמבר.

לאחר מותו בתאונת מטוס של מפקד פיקוד הדרום, אל"ם אסף שמחוני, קיבל מפקד האוגדה לסקוב את הפיקוד, ובמסגרת זו פיקד על נסיגת כוחות צה"ל מסיני.

ציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמים שעוטרו בציונים לשבח בפעולתם בקרב:

  • עיטור הגבורה- רב-טוראי עוזי בר-צור (חטיבה 27- חילוץ פצועים תחת אש- קרב רפיח).
  • עיטור העוז- סמל זאב יעקובזון (חבלן- קרב רפיח).
  • צל"ש אלוף- סגן יצחק פרנק (שריון- קרב רפיח), טוראי יוסף ברמן (קרב רפיח)
  • צל"ש מח"ט- רב"ט אורי (אנואר) דאלי (חטיבה 27- קרב רפיח).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]


  1. ^ 1 2 מוטי גולני, מלחמת סיני 1956 - היבטים צבאיים ומדיניים, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 1992, עמ' 348