מאיר זורע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאיר זורע
Meir zorea.jpeg
מאיר זורע, 1958
נולד 14 במרץ 1923
מקום לידה קישינב, בסרביה
עלה לישראל 1926
נפטר 24 ביוני 1995 (בגיל 72)
מקום פטירה קיבוץ מעגן מיכאל
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
הבריגדה היהודיתהבריגדה היהודית  הבריגדה היהודית
IDF new.png  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1939 - 1953, 1956 - 1962
דרגה קפטן (צבא בריטניה) קפטן
אלוף  אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות

מלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
פעולות התגמול

עיטורים

עיטור הצלב הצבאי (הצבא הבריטי)

תפקידים אזרחיים

נציב קבילות חיילים, מבקר מערכת הביטחון, ראש מינהל מקרקעי ישראל, חבר הכנסת

מאיר זורע
תאריך לידה 14 במרץ 1923
תאריך פטירה 24 ביוני 1995 (בגיל 72)
כנסות 9
סיעה התנועה הדמוקרטית לשינוי

מאיר (זרו) זורע (זארודינסקי) (14 במרץ 1923 - 24 ביוני 1995) היה קפטן במלחמת העולם השנייה ואלוף בצה"ל, איש ציבור וחבר הכנסת, ממייסדי ד"ש.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זורע נולד בקישינב שבבסרביה (אז ברומניה; כיום במולדובה) ועלה עם הוריו ארצה כשהיה בן שלוש. הוא למד בבית הספר הריאלי בחיפה והיה אחד מראשי שבט הצופים "משוטטי בכרמל". הוא היה בין חברי קבוצת הצופים א' שהייתה גרעין ההתיישבות הראשון של הצופים, שעבד במכון אילון, המפעל הסודי לתחמושת של ארגון ההגנה בגבעת הקיבוצים וב-1949 הקימה את קיבוץ מעגן מיכאל. בגיל 16 הצטרף להגנה והיה חבר בפלגות הלילה המיוחדות בנוטרים במשטרת קריית חיים. כבר בגיל צעיר זה קיבל עליו את הפיקוד על נקודת משמר הכרמל, תוך לימודיו בריאלי[1]. עם תום לימודיו הצטרף לצבא הבריטי שירת בפלוגה מס' 20 בבאפס וכקצין בגדוד השני של הבריגדה היהודית[2]. זורע לחם עם הבריגדה בחורף שנת 1945 במערכה על נהר סניו (ליד בולוניה שבאיטליה) מול הורמאכט במשך חודשיים שבסופם נסוגו הגרמנים. זורע, שהיה אז קצין בדרגת סגן משנה, זכה בעיטור הצלב הצבאי על כך שהוביל את אנשיו מול אש תופת. בעת שחרורו עם פירוק הבריגדה כבר נשא זורע דרגות קפטן (סרן).

כמו רבים מיוצאי הבריגדה סיפק זורע, כחייל לשעבר, כיסוי לפעולות ההגנה, בעיקר הברחת נשק ליישוב שהיה תחת שלטון המנדט הבריטי כמו גם העלייה הבלתי לגאלית של ניצולי שואה מאירופה לארץ ישראל. זורע גם לקח חלק בפעולות הנוקמים ללכידת אנשי המשטר הנאצי והוצאתם להורג. חברי הנוקמים נעו באירופה בקבוצות של שלושה-ארבעה אנשים. זורע העיד שהנוקמים הרגו רק אנשים שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים. בתחילה נהגו לירות כדור בראשם, אחר כך עברו לחניקה בידיהם החשופות. הנוקמים לא נהגו לומר למוצאים להורג שום דבר לפני הביצוע - לא מי היו או למה הם הורגים אותם. ההרג היה כמו הריגת חרק.

שנותיו בצה"ל ובוועדות ציבוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות השתתף בקרב נבי סמואל כנספח לגדוד הרביעי של הפלמ"ח. שירת כמפקד גדוד 62 - "בית חורון" , בחטיבת עציוני בירושלים בתחילת המלחמה הגדוד היה אחראי על הפרוזדור לירושלים וזרו השתתף בקרבות הקסטל וגבעת הרדאר בהמשך עלה הגדוד לירושלים וזרו פיקד ב"מבצע קדם" על ניסיון הפריצה לעיר העתיקה דרך שער ציון , פיקד על הדיפת התקפת הליגיון באזור שער מנדלבאום , פיקד על קרב ארמון הנציב והשתתף במבצע "יקב". לאחר תום המלחמה עמד בראש מחלקת ההדרכה, כמו גם היה מפקד בית הספר לקצינים. הוא פרש מצה"ל בשנת 1953 לקיבוץ. בשנת 1956 חזר לשירות הקבע ומונה למפקד גייסות השריון, באפריל 1958 מונה לראש אגף ההדרכה ובאוקטובר אותה שנה לראש אגף המטה הכללי בדרגת אלוף. בשנת 1959, בעקבות "ליל הברווזים" הודח זורע מאגף המטה הכללי ומונה לאלוף פיקוד הצפון עד שנת 1962.

לאחר שיחרורו מצה"ל, חזר זורע לקיבוץ ושילב בין עבודה בקיבוץ לפעילות ציבורית. בקיבוץ עבד בשדה ובמסגריה והיה מרכז משק ומזכיר פנים, במקביל היה ממלא מקום נציב קבילות חיילים בשנים 1973 - 1974 עקב עיסוקו של חיים לסקוב כחבר ועדת אגרנט. עמד בראש מינהל מקרקעי ישראל בשנים 1972 - 1977. יצחק רבין מינה אותו למבקר מערכת הביטחון. זורע גם השתתף בוועדות ציבוריות כמו הוועדה שעסקה בחברת "נתיבי נפט" וועדת זורע. בראשות ועדת זורע, באפריל - מאי 1984, בדק יחד עם יוסי גינוסר מהשב"כ ואילן שיף נציג צה"ל, את מותם של שני מחבלים שעל פי עדויות נשבו חיים בעת השתלטות צה"ל על האוטובוס בפרשה שלימים נודעה כפרשת קו 300. זורע, שלא היה מודע לכך שגינוסר מדליף לאנשי השב"כ מידע פנימי מהוועדה, האמין לעדותו השקרית של אברהם שלום ובמסקנותיו כתב שלא ניתן לברר מי גרם למותם של המחבלים. אחד מבכירי השב"כ סיפר שבעת שהלך לבקש את סליחתו של זורע, לאחר שהפרשה התפוצצה, אמר לו זורע שלא יסלח לעולם ליוסי גינוסר ולאברהם שלום על ששיטו בו[3].

פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זורע היה מזוהה בתחילה עם מפ"ם, אולם בשנת 1976 הצטרף לפרופסור יגאל ידין להקמת התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש)[4] ולצורך כך התפטר בדצמבר 1976 מתפקידו במנהל המקרקעין[5]. זורע היה ראש מחלקת הארגון של המפלגה[6] ונבחר לכנסת התשיעית. היה ממחייבי ההצטרפות לממשלתו של בגין[7]. באוגוסט 1977 תקף זורע בפומבי את אמנון רובינשטיין ומאיר עמית על שלטענתו טרפדו את כניסת ד"ש לממשלתו של בגין[8]. עם הצטרפות ד"ש לממשלה סירב זורע לכהן כסגן שר במשרדו של ידין[9]. זורע כיהן בוועדת הכנסת, ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון. הוא היה סמן ניצי בד"ש, ועורר עליו את חמתם של אנשי מפלגת שינוי[10]. בתחילת פברואר 1978, בעקבות ניסיון להדיחו מועדת החוץ והביטחון, הודיע על פרישתו מד"ש[11]. לאחר שבועיים התפטר זורע מהכנסת והחזיר בכך את המנדט שלו לד"ש[12]. בהמשך 1978 במהלך השיחות על הסכם השלום בין ישראל למצרים היה חבר בקבוצה של קצינים בכירים שהתנגדה לויתורים בסיני[13].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר זורע נישא לנעמי לבית ויינשטוק. נולדו להם שישה ילדים, וילד נוסף, עולה מתימן, הם אמצו.[14] שניים מהבנים נהרגו במלחמות ישראל. יונתן, שהיה טייס קרב בחיל האוויר, נהרג בשמי רמת הגולן במלחמת ששת הימים ויוחנן, שהיה קצין מבצעים בגדוד טנקים, נהרג בקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בנם הבכור של נעמי ומאיר זורע הוא גיורא זורע, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל וקצין מודיעין ראשי.

מאיר זורע הלך לעולמו בקיבוצו בשנת 1995, בגיל 72. על שמו רחוב בחיפה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנוך פטישי, זרו - האלוף מאיר זורע: מפקד, איש אדמה, הומניסט, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2013[15]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר ההגנה בחיפה, עמ' 172
  2. ^ יחידות עבריות בצבא הבריטי, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
  3. ^ גידי וייץפרשת קו 300: עדויות חסויות של חיילים ואנשי שב”כ נחשפות, באתר הארץ, 28 בפברואר 2013
  4. ^ טוביה מנדלסון, ידין: המטרה הרכבת הממשלה הבאה, דבר, 23 בנובמבר 1976
  5. ^ מ. זורע התפטר ממנהל המקרקעין, דבר, 7 בדצמבר 1976
  6. ^ ד"ש מודיעה על הצטרפות 870 ערבים, דבר, 8 בפברואר 1977
  7. ^ בד"ש רוב ברור, דבר, 14 ביוני 1977
    מחייבי ההצטרפות לממשלה בד"ש, דבר, 9 בספטמבר 1977
  8. ^ זורע תקף קשות את רובינשטיין, דבר, 5 באוגוסט 1977
  9. ^ זורע מסרב להיות סגן שר, דבר, 26 באוקטובר 1977
  10. ^ כך נחתמה ברית האחים, מעריב, 20 בינואר 1978
  11. ^ זורע פורש מד"ש, דבר, 2 בפברואר 1978
  12. ^ זורע החזיר המנדט לד"ש, דבר, 16 בפברואר 1978
  13. ^ יוסף חריףקצינים בכירים (מיל.) דנו עם בגין נגד ויתורים בסיני, מעריב, 3 באוגוסט 1978
  14. ^ עופר אדרתבן אחד נפל בששת הימים, השני בכיפור, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2016
  15. ^ יגאל אייל, מאיר זורע - לוחם ללא חת, באתר הארץ, 13 בפברואר 2014.