אוניית הקרב פוטיומקין (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוניית הקרב פוטיומקין
Bronenosets.jpg
בימוי: סרגיי אייזנשטיין
הפקה: יאקוב בלוך
תסריט: נינה אגדג'נובה
שחקנים ראשיים: אלכסנדר אנטונוב, ולדימיר ברסקי, גריגורי אלכסנדרוב, איוואן בוברוב
חברת הפצה: גוסקינו
הקרנת בכורה: 21 בדצמבר 1925 ברוסיה, 12 בנובמבר 1926 בצרפת
משך הקרנה: 75 דקות
שפת הסרט: רוסית
דף הסרט ב-IMDb

אוניית הקרב פוטיומקיןרוסית: Броненосец Потёмкин) הוא סרט ראינוע העוסק בעלילת המרד על אוניית הקרב פוטיומקין. הסרט, הנחשב לאחד הסרטים המשפיעים ביותר, הוכתר כסרט הטוב ביותר של כל הזמנים בתערוכה העולמית של בריסל (1958). זהו סרט אילם שביים סרגיי אייזנשטיין בשנת 1925. הסרט הופק על ידי אולפני הסרטים של גוסקינו במוסקבה (שלימים נקראו מוספילם).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המרד על אוניית הקרב פוטיומקין, מהפכת 1905

הסרט הוזמן בידי הרשויות הסובייטיות כדי להנציח את השורשים שמהם צמח המשטר הסובייטי החדש, והוא קיבל לשם כך תקציב נכבד ותמיכה מלאה. לנין אמר כי: "מכל האמנויות, החשובה לנו ביותר היא אמנות הקולנוע". מהפכת הנפל של שנת 1905 נתפשה כחזרה גנרלית לקראת המהפכה של שנת 1917. במקום לשחזר אירועים כבירים מ-1905, בחר אייזנשטיין לקחת אפיזודיה היסטורית זניחה, ודרכה ליצור דרמה סוחפת רגשות.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קציני הצאר האכזריים על סיפון האונייה נוגשים במלחים הרעבים והמדוכאים. האוכל המזוויע מניע את המלחים להתקומם, ומוטל עליהם עונש מוות. הדבר מוביל לסירוב פקודה ולמרד כללי. תושבי אודסה מזדהים עם המתקוממים. על מדרגות העיר הצופות אל הים מתרחש טבח עקוב מדם בתומכי המרידה השלווים (סצנה שלא התרחשה באמת בהיסטוריה). רק התערבות תותחי פוטיומקין על החוף מפסיקה את שפיכות הדמים. אוניות הצי מוכנות מתוך סולידריות לתת לאוניית הקרב פוטיומקין להפליג לדרכה והסרט מסתיים.

טכניקת המצרף (מונטאז')[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייזנשטיין השתמש בסרט כדי לבחון עליו את תאוריית המונטאז' (Montage). קולנועני רוסיה הסובייטית, יוצאי בית הספר לקולנוע קולשוב (Kuleshov), ערכו ניסיונות בהשפעה שיש לסרטים על קהל הצופים ואייזנשטיין ערך את הסרט כך שהוא יחולל את התגובה הרגשית המרבית, כך שהצופה יחוש סימפטיה למלחים המורדים ושנאה כלפי הנוגשים בהם. הסיפור נכתב באורח תעמולתי ובצורה פשוטה ככל האפשר, כך שהקהל יוכל לזהות בבירור מי הם הטובים ומי הרעים.

הפסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה המקורית הולחנה בידי אדמונד מייזל. תזמורת סלון שבוצעה בהצגת הבכורה בברלין ב-1926. הכלים בהם השתמשו היו חליל/פיקולו, חצוצרה, טרומבון, הרמוניום (עוגב קטן), כלי הקשה ומיתרים ללא ויולה. מייזל חיבר את הפרטיטורה בתוך תריסר ימים ולילות, היות שהוא קיבל לכך אישור בשלב מאוחר מהצנזורה. מחמת בעיה זו חזר מייזל על חלקים נכבדים בתכליל ללא שינוי, במאמץ להביא את המשימה אל תומה. המלחין והמנצח מרק אנדראס שלינגנשיפן ניצח מחדש ושיפר את התכליל בהתבסס על פרטיטורת הפסנתר המקורית והתאים אותה על מנת שתתאים לגרסה המנוצחת מחדש של הסרט שמופץ כיום.

בגרסה המסחרית (למשל ב-DVD) מלווה הסרט על פי רוב בקטעי מוזיקה קלאסית שהוספו לאחר מכן; דמיטרי שוסטקוביץ' וניקולאי קריוקוב הינם שני מלחינים שהשתמשו בחומרים מעבודתם. בניסיון להפוך את הסרט לרלוונטי למאה ה-21, הלחינו הפט שופ בויז פסקול חדש בשנת 2004, המלווה על ידי התזמורת הסימפונית של דרזדן. הפסקול שלהם יצא כאלבום בשם אוניית הקרב פוטיומקין בשנת 2005, והושמע לראשונה בספטמבר 2004 בקונצרט חי בכיכר טרפלגר שבלונדון.

התגובות לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט לא נחל הצלחה בברית המועצות, אולם למרבה האירוניה דווקא במערב קנה לו אוהדים רבים, בעיקר בקרב אינטלקטואלים בברלין, פריז ולונדון. הסרט קנה את לבם משלוש סיבות שחברו יחדיו: כמיהתם למדיה העולה - הקולנוע, הצדק החברתי שעמד בבסיס תפישת עולמם, וכשרונו הנדיר של אייזנשטיין לחולל יצירה דרמטית סוחפת. שלטונות צרפת חששו שהסרט יגרום למרידה צבאית, ולמשך תקופה מסוימת הוא נאסר להקרנה בצרפת. בשנות ה-60 הוציאה ברית המועצות בול לזכר הסרט‏[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אייזנשטיין, סרגיי. "אחדות אורגאנית ופאתוס בקומפוזיציה של פוטיומקין", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 100-109. במקור מתוך "Notes fa Film Directior",‏ 1958. מאנגלית: יורם ברונובסקי.
  • זאנד, שלמה. הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים. תל אביב, עם עובד, 2002. עמ' 15, 105, 106-107, 113, 145, 185.
  • טיילור, ריצ'רד. "הקולנוע הסובייטי וההיסטוריון". זמנים, חורף 1991, מספר 39/40, עמ' 113-123.
  • יגאל בורשטיין, קולנוע: פענוח, פרשנות, פיתוי, תל אביב: סל תרבות ארצי (מפתחות), 1998, פרק 1 בחלק שני: "צופה פעיל וצופה סביל: 'אניית הקרב פוטיומקין, עמ' 41–51

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]