אנטישמיות בפקיסטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנטישמיות
אנטישמיות
Yellowbadge logo.svg
פורטל השואה
מושגים באנטישמיות
היסטוריהציר זמןגאוגרפיה

אנטישמיות בפקיסטן מתייחסת לסלידה, פחד או גישה עוינת כלפי היהודים והדת היהודית בפקיסטן. סטריאוטיפים רבים נקשרים נגד יהודים בפקיסטן, שרובם חופפים וקשורים לתפיסות אנטישמיות הרווחות בעולם המוסלמי בכלל. בשל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם לפקיסטן, כמו למדינות מוסלמיות רבות, אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל והיא מסרבת להכיר בה כמדינה עצמאית וריבונית.

הדו"ח הראשון של משרד החוץ האמריקאי על האנטישמיות הכלל עולמית מצא כי קיימת עלייה באנטישמיות בפקיסטן. לדברי הדו"ח, בפקיסטן, מדינה ללא קהילות יהודיות, קיימים רגשות אנטישמיים המלובים על ידי מאמרים מסיתים בעיתונות הנפוצה. פקיסטן מסרבת להכיר בישראל כמדינה לגיטימית, על חשבון אהדה והזדהות מוחלטת עם הצד הערבי בסכסוך הישראלי-ערבי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המדינה האסלאמית של פקיסטן ערב הקמתה של מדינת ישראל בלבנט יצרה חוסר ביטחון בקרב היהודים בפקיסטן. לאחר הכרזת העצמאות של ישראל ב-1948, התרחשו מספר תקריות אלימות נגד הקהילה היהודית הקטנה של פקיסטן, בני ישראל, שמנתה כ-2,000 יהודים. בית הכנסת מגן שלום בקאראצ'י הותקף, כמו גם יהודים בודדים. רדיפת היהודים הביאה לעזיבתם את המדינה דרך הודו לישראל, בריטניה, קנדה ומדינות אחרות. הקהילה היהודית בקאראצ'י ובפשאוור חדלה להתקיים, למרות שעל פי הדיווחים קהילה קטנה של יהודים עדיין מתקיימת בקאראצ'י.

אירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואי הפוליטיקאי וסמל הקריקט הפקיסטני אימראן חאן עם העיתונאית ימימה גולדסמית, בריטית ממוצא יהודי, בשנת 1996, עוררו סערה בפקיסטן. חאן הואשם שפעל בשליחותו של הלובי היהודי. כתגובה הכחישה ימימה בפומבי כי הוריה הם יהודים. עיתונאי מצרי הפועל בפקיסטן טפל האשמות נוספות נגד חאן, כמו קבלת סכומי כסף גדולים עבור קמפיין הבחירות שלו מן "הלובי היהודי". בעקבות תלונתו של חאן, עורך המשנה של העיתון חזר בו מהסיפור ופרסם התנצלות.

החלטתה של הודו בראשית שנות ה-90 לנרמל את יחסיה עם ישראל, וכינון היחסים הדיפלומטיים עמה ה-1992 עוררה גל של אנטישמיות בתקשורת הפקיסטנית, בדרך כלל בשילוב עם רטוריקה אנטי-ציונית. התקשורת הפקיסטנית קראה שוב ושוב כי "האיום הציוני על גבולותינו".

במהלך מלחמת המפרץ, אישים פוליטיים רבים בעלי השפעה, כולל ראש המטה הצבאי, טענו כי המלחמה היא "ביטוי מובהק של כוחנות אנטי-מוסלמית שנעשתה לפי בקשתה של ישראל והלובי הציוני בארצות הברית". מנהיג המפלגה האסלאמית העיקרית, דואר-אסלאמי, כינה את המלחמה "המלחמה בין היהודים - האויבים הגרועים ביותר של האסלאם – והמוסלמים".

בשנת 1996, במהלך תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים, פקידים פקיסטניים המשיכו לגנות את תהליך השלום במזרח התיכון, והצהירו כי פקיסטן לא תכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל עד שהחלטות האו"ם ייושמו באופן מלא בישראל.

ארגון הטרור האסלאמיסטי לשקאר-א-טייבה בפקיסטן מביע אף הוא דעות אנטישמיות לעיתים קרובות. הארגון עוין בצורה רשמית הן את היהודים והן את מדינת ישראל ומפיץ חומרי תעמולה כנגדה. בפרסומים הם מכנים את היהודים בשם "אויבי האסלאם" ו"בני הקופים והחזירים". אנטישמיות זו הגיעה לשיאה במהלך מתקפת הטרור במומבאי בנובמבר 2008, כשאחד ממוקדי הפיגוע היה יעד יהודי וישראלי מובהק - בית חב"ד המקומי, שנוהל על ידי גבריאל ורבקה הולצברג. במתקפה זו נהרגו שישה ישראלים ביניהם הזוג הולצברג.

כחלק מן האנטישמיות המובנית בחברה הפקיסטנית, פקיסטנים רבים מאמינים כי פיגועי 11 בספטמבר, ההתקפות על מרכז הסחר העולמי בניו יורק, היו מזימה יהודית סודית שארגנה ישראל והמוסד, כמו גם הפיגועים ברכבת התחתית בלונדון ב-7 ביולי 2005, והן בוצעו לכאורה על ידי היהודים במטרה להכפיש את המוסלמים ולהפנות את הזעם האמריקאי נגדה. טענות כאלה הן תאוריות אנטישמיות מסורתיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]