בזיליקת סנט'אנטוניו בפדובה

בזיליקת סנט'אנטוניו בפדובה
Basilica Pontificia di Sant'Antonio di Padova
אתר מורשת עולמית
	מחזורי הפרסקו של פדובה מהמאה ה-14
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2021, לפי קריטריונים 2
שטח האתר	51.9 דונם
שטח אזור החיץ	5,300 דונם
חלק מתוך	מחזורי הפרסקו של פדובה מהמאה ה-14
הערות	שטח האתר כולל את האורטוריה של גאורגיוס הקדוש וביחד הם מהווים אחד מארבעת המתחמים של אתר המורשת
מידע כללי
סוג	בזיליקה זוטרה ; מזבח בינלאומי רומי-קתולי
על שם	אנטוניוס מפדובה
מיקום	פדובה
מדינה	איטליה
מייסדים	Conventual Franciscans
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	1232–1238 (כ־6 שנים)
תאריך פתיחה רשמי	1238
סגנון אדריכלי	אמנות רומנסקית, רנסאנס
קואורדינטות	45°24′05″N 11°52′48″E / 45.401364°N 11.880069°E
	האתר הרשמי

בזיליקת סנט'אנטוניו בפדובה, הבזיליקה האפיפיורית הזוטרה אנטוניוס הקדוש הידועה כאיל סנטו (באיטלקית: La Pontificia Basilica Minore di Sant'Antonio di Padova או Il Santo) היא אחת הכנסיות הרומיות-קתוליות הראשיות של העיר פדובה, בחבל ונטו שבצפון איטליה, המוקדשת לאנטוניוס הקדוש מפדובה.

היא אחת הכנסיות הגדולות בעולם ופוקדים אותה מעל 6.5 מיליון עולי רגל בשנה, מה שהופך אותה לאחד האתרים המקודשים ביותר של העולם הנוצרי. הבזיליקה מוכרת על ידי הכס הקדוש כאחד משמונת המזבחים הבינלאומיים של הכנסייה הרומית-קתולית. היא איננה הקתדרלה הקתולית של העיר פדובה. כפי שמעיד שמה הכנסייה מוקדשת לקדוש אנטוניוס מפדובה ששרידים קדושים שלו נשמרים בה.

מולה בככר ה"סנטו" ניצב פסל על הסוס של ארסמו די נרני הקרוי "גאטאמלאטה", מאת דונטלו. דונטלו פיסל גם את הפסלים מברונזה (הקרוציפיקס של הבזיליקה, ופסלים אחרים) שהוצבו על ידי קמילו בויטו על המזבח הראשי המתוכנן על ידו.

לבזיליקת "סנטו" מעמד של בזיליקה אפיפיורית זוטרה. בהתאם להסכמים הלטרניים בין איטליה לוותיקן הבעלות והניהול של מתחם אנטוניוס בפדובה הועברו לידי הכס הקדוש, אך בו זמנית הם חלק משטח איטליה הריבונית. כיום השליח האפיפיורי במקום הוא הארכיבישוף פביו דל צ'ין, המכהן כשליח אפיפיורי של מתחמי הבית הקדוש בלורטו. (Santuari della Santa Casa di Loreto).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית הבזיליקה התחילה בערך בשנת 1232, רק שנה אחרי מותו של אנטוניוס הקדוש. היא הושלמה ב-1310, אם כי התחוללו בהמשך שינויים מבניים נוספים (לרבות נפילת האמבולטוריום ובניית סורג חדש של בית המקהלה החל מסוף המאה ה-14 ועד אמצע המאה ה-15). אנטוניוס נקבר לפי צוואתו בכנסייה הקטנה סנטה מריה דומיני שנבנתה ככל הנראה בשלהי המאה ה-12 בסמוך למקום המנזר שהוקם על ידו ב-1229. כנסייה זו נכללה מאוחר יותר בתוך הבזיליקה כ"קאפלה של המדונה השחורה" (Cappella della Madonna Mora). ב-1982 האפיפיור יוחנן פאולוס השני ערך ביקור בבזיליקה. ביולי 2021 הכריז ארגון אונסק"ו על הבזיליקה אתר מורשת עולמית, חלק מהאתר מחזורי הפרסקו של פדובה מהמאה ה-14.^[1]

סגנון אדריכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבזיליקה הוא בניין ענק מחוסר סגנון אדריכלי מסוים. במשך מאות השנים הוא התפתח תחת השפעות שונות כפי שנראה בחיצוניותו. הבזיליקה התחילה בזמנו ככנסייה בת ספינה יחידה, בדומה לבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי. עם אפסיס ובית מקהלה, טרנספטים רחבים, שתי גומחות ספינה מרובעות מכוסות בכיפות הדומות לאלו של בזיליקת סן מרקו בוונציה. הסגנון החיצוני הוא תערובת של יסודות רומנסקים וביזנטיים עם כמה אפיונים גותיים

מאוחר יותר במאה ה-13 התווספו סיטראות בסגנון גותי, כשאורכה של כל גומחה חולק לשתי גומחאות-סיטראות בעלות קשתות מחודדות וקמרונות צלעות מחולקים לארבעה חלקים.("פורפרטייט"). האפסיס המזרחי הורחב גם כן בסגנון גותי, וזכה להוספת קמרון צלעות ושש קפלות קורנות בסגנון צרפתי. ב-1691 נבנתה גם קפלת האוצר - בסגנון בארוקי על ידי פיליפו פארודי, תלמיד של ברניני.

בחוץ לחזית הלבנים המרכזית אגף מרכזי רומנסקי שהורחב בצדדים בעת בניית הסיטראות והתווספו לו ארבע גומחות גותיות עמוקות ומרפסת מקורה אלגנטית מכוסת ארקדות המשתרעת לאורך חזית הבניין. גמלון החזית אינו משתנה בצד הספינה או הסיטראות ומסתיר את התומכים הרחבים מאוד בעלי אותו הפרופיל ועתירי הפסלים הנראים היטב מן הצדדים.

הכיפות, בדומה לכיפות סן מרקו, מתרוממות בחוץ כמו במבנים הביזנטיים, בעוד שהצריחונים הקטנים המרובים המלווים את הכיפות מזכירים מינרטים טורקיים. בחוץ בקו הגג הראשי כל אגף בבניין מצויד בגמלון קטן מקושט ב"ארקדות עיוורות" עשויות לבנים. גמלונים אלה מתערבבים עם הכיפות, עם התומכים הרחבים ועם הצריחונים תוך יצירת צורה פיסולית מסיבית מגוונת ומאוחדת כריבוי מרכיביה.

הכן הענק והאנדרטת הפרש הדינמית של הקונדוטיירה שבמרכז ככר הבזיליקה מעניקים לבניין ממד נוסף.

דברי האמנות ואוצרותיה של הבזיליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציורי פרסקו מאת אלטיקיירו די דזוויו בקאפלת יעקב הקדוש בבזיליקה סנט'אנטוניו בפדובה

בפנים הכנסייה נראים מצבות מרובות, כמה מהן בעלות ערך אמנותי. בסיטרה הימנית, הקאפלה של הסקרמנט הקדוש הידועה כ"קאפלת גאטאמלאטה" מאחסנת את קברם של הקונדוטיירה גאטאמלאטה ושל בנו, ג'אנאנטוניו. אוהל המועד עוצב על ידי ג'ירולמו קמפניה. הקאפלה על פסיה הפוליכרומיים הרחבים ותבליטיה הגותיים מכילה כמה שכבות קישוטים, שבו השכבה האחרונה היא פסיפס בגומחה הגבוהה האחורית המייצג את רוח הקודש עם קרני אור מוזהב יורדים על רקע הרקיע הכחול כהה. זו עבודתו של לודוביקו פוליאגי מהשנים 1927–1936.

שרידי אנטוניוס הקדוש נמצאים לפי המסורת בקפלה המקושטת של האוצר הבארוקי (שנבנתה אחרי 1691. גופת הקדוש שנשמרה בעבר בקפלת המדונה השחורה הושכבה החל מ-1350 בקפלת טרנספט נפרדת, קאפלת אנטוניוס הקדוש, שעיצובה הפנימי מיוחס לטוליו לומברדי שיצר גם את התבליטים השישי והשביעי המתארים את הנסים שעשה "אנטוניוס הקדוש ("נס הלב של הקמצן", "נס החוזר בתשובה"). התבליט השלישי "הקדוש מקים לתחייה את האדם הנרצח") הוא יצירת מופת מאת ג'ירולמו קמפניה. הפסלים משלהי המאה ה-16 נוצרו על ידי טיציאנו אספטי.

הבזיליקה מאחסנת גם כמה תמונות חשבונות של המדונה. המדונה השחורה ("מדונה מורה") היא פסל של המדונה עם הילד ישו מאת הפסל הצרפתי רינלדינו די פוי-ל'אווק מ-1396. שמה מתייחס לשיערה ולגון עורה השחום.

ה"מדונה של העמוד" (Madona del Pilastro) היא פרסקו מאמצע המאה ה-14 מאת סטפאנו דה פרארה, הממוקם על תמך סמוך לסיטרה השמאלית.

בין הפסלים בולטת גם נברשת הפסחא שבאפסיס, הנחשבת ליצירת מופת של אנדריאה בריוסקו שסיים את עיצובה בשנת 1515. באזור המזבח הגבוה נראים פסל מברונזה של "המדונה עם הילד" ועוד שישה פסלים של קדושים מאת דונטלו, שיצר גם ארבעה תבליטים המתארים פרקים מחייו של אנטוניוס הקדוש.

בצד המערבי של הספינה ממול לקבר הקדוש שוכנת קאפלה של יעקב הקדוש. שהוזמנה על ידי בוניפאצ'ו לופי בשנות ה-70 של המאה ה-13. קירות הקפלה הזאת בסגנון גותי, מצוירים בפרסקואים המציגים את סיפורי יעקב הקדוש ואת הצליבה מאת אלטיקיירו דה דזוויו. "הצליבה" מאת אלטיקיירו הוא אחד הציורים חשובים ביותר של שלהי המאה ה-14. נראים בקפלה גם פארסקואים מאת ג'ירולמו טסארי.

ברליקוואריום מזהב בבזיליקה שמורים לפי המסורת סנטרו ולשונו של אנטוניוס הקדוש.

המוזיקה בבזיליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקהלת הבזיליקה באמצע המאה ה-17 שר כילד אגוסטינו סטפאני, לימים מלחין, נגן עוגב, בישוף ודיפלומט.

בשנות ה-1720 שימש כקפלמייסטר (מאסטרו די קאפלה) של הבזיליקה המלחין פרנצ'סקו אנטוניו קלגארי. במאה ה-18 שימש כאן קאפלמייסטר גם ג'וזפה טרטיני, כנר ומלחין בארוקי ידוע. ב-1872 לואיג'י בוטאצו התמנה כנגן עוגב בבזיליקה.

אישים נוספים קבורים בבזיליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבזיליקה במדיה אמנותית אחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

1836 - רודולף פון אלט מצייר את הבזיליקה בציור הנמצא במוזיאון אלברטינה בווינה
ציור על אבן של הבזיליקה מופיע בליטוגרפיה בספר של רוברטו די ויזיאני מ-1842 על הגן הבוטני של פדובה (גן הפשוטים)

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלילת הסרט האיטלקי "La lingua del santo" (לשונו של הקדוש) בבימוי קרלו מצקוראטי, שני גנבים מסתננים בלילה לתוך הבזיליקה ויוצא להם לגנוב מתוך תיבת שרידים קדושים את הלשון של אנטוניוס הקדוש, ואחר כך דורשים תמורתה כופר גדול.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Alessandra Sibilia, L'iconografia degli affreschi della cappella di San Giacomo al Santo: analisi e ipotesi alternative

, in Atti del convegno internazionale Cultura Arte e Committenza al Santo nel Trecento, Padova, Basilica del Santo, 24-26 maggio 2001, Centro Studi Antoniani, 2003.