בין דת ולאום: לקראת זהות לאומית ישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בין דת ללאום: לקראת זהות לאומית ישראלית הוא ספר עיון מאת יוסף אגסי, שיצא בהוצאת פפירוס של אוניברסיטת תל אביב ב-1984. מהדורה שלישית יצאה בשנת 2019 בהוצאת עלו-עט (מספרי העמודים מתייחסים למהדורה הראשונה).

הספר דן בבעיית הזהות הלאומית של אזרחי מדינת ישראל, ומציע תוכנית להכרה פומבית בלאום חדש: הלאום הישראלי (או: האומה הישראלית, בהיות אומה מושג זהה ללאום; ולהבדיל מעם, שמציין מוצא אתני). על פי ההצעה, הלאום הישראלי יורכב מכל האזרחים של מדינת ישראל, שיש להם אתוס מדיני משותף - בדומה למדינות לאום אחרות בעולם המודרני. התוכנית שונה מהרעיון של מדינת כל אזרחיה (בגרסתה הטכנית) בכך, שהיא מתבססת על הכרה בשיתוף של תרבות, היסטוריה וטריטוריה משותפות של אזרחי המדינה. לטענתו של אגסי, חסרונה של הכרה בלאום ישראלי גורמת נזק זהותי ופוליטי, הן לתושבי ישראל והן ליהודים הגרים מחוץ לישראל, ועל כן שאלת הלאומיות הישראלית כל כך חשובה.

אגסי מדגיש, בספר זה ובפורומים אחרים, שאין לראות בהצעתו את האופציה היחידה לתיקונה של מדינת ישראל, מבחינת הפונקציה הלאומית שלה. הוא מפרט בספר את הפונקציה הרצויה, לדעתו האישית; אך יותר משחשוב לו לקדם את הפתרון שהוא מציע, חשוב לו להתחיל לקיים דיון מעמיק בשאלת הזהות המשותפת של אזרחי ישראל - דיון שמעולם לא התקיים.

תרגום של הספר לאנגלית פורסם בשנת 2013, בשם: Liberal Nationalism for Israel: Towards an Israeli National Identity. Franklin Classics Trade Press

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון להכרה בקיומו של לאום ישראלי נבט אצל יוסף אגסי בעקבות פגישותיו עם הלל קוק, שהיה נציג הארגון הצבאי הלאומי בארצות הברית, וחבר האספה המכוננת של מדינת ישראל מטעם תנועת החרות. בישיבתה ביום 16 בפברואר 1949 (יומיים בלבד לאחר ישיבתה הראשונה), האספה המכוננת קיבלה את חוק המעבר, ובכך הכריזה על עצמה ככנסת הראשונה של מדינת ישראל, מבלי שהציבור הכללי בחר בה לכך. לטענתו של קוק, שנכח בישיבה, המעשה היווה הפיכה כנגד המשטר הדמוקרטי, והפרה של התחייבותה של האספה לחוקק חוקה, ולאחר מכן לפזר את עצמה כדי להעביר את הבחירה לציבור. מיד בעת המעשה, הכריז קוק בתרעומת: "זהו פוטש!"

אגסי פגש את קוק באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, תקופה בה עסק אגסי בחקר מחשבה מדינית, וחיפש תוכנית מדינית לישראל. אגסי השתכנע מהצעתו של קוק לכונן לאום ישראלי. מאז טוען אגסי בעקביות, שאירוע ההכרזה על כינון הכנסת שבה נכח קוק גרמה לבכיה לדורות, בכך שהוחמצה הזדמנות היסטורית לעצב את מדינת ישראל כמדינת לאום מודרנית.

האנומליה של מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תפיסתם של קוק ושל אגסי, מדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינתו של העם היהודי, וזאת בשעה שרובו של העם היהודי לא חי בה, איננו שותף בחובות האזרחיות שלה, ואינו נושא בתוצאות של בחירותיו. מצב זה גורם נזק כפול, ואף משולש: לציבור הישראלי היהודי - הוא יוצר זיקה בלתי ברורה (מבחינה פוליטית) עם יהודים שאינם תושבי ישראל; ואילו תושבי המדינה שאינם יהודים סובלים מאפליה, בשל אי-השתייכותם ללאום שהמדינה היא שלו; וליהודים החיים מחוץ לישראל הוא יוצר בעיה של נאמנות כפולה, למדינת מושבם ולמדינת ישראל - מצב שבו אכן מואשמים היהודים מדי פעם במדינות מגוריהם.

לעומת מצב אנומלי זה, המצב הרצוי הוא של מדינת לאום מודרנית, שבה הלאום זהה לאזרחות, ונפרד מן המוצא האתני ומן הדת. במדינת לאום כזו, קיימת הכרה בקיומה של קבוצה מדינית, המתאפיינת בשיתוף של תרבות, היסטוריה, בדרך כלל גם שפה עיקרית, ובכל המקרים - טריטוריה עם גבולות ברורים, ויחסים מוגדרים עם מדינות העולם האחרות. כך למשל, המדינה הצרפתית היא מדינתם של כל הצרפתים החיים בה, והשותפים למכלול של ערכים, היסטוריה ומסורת תרבותית, ללא הבדל של מוצא אתני או דת - ולא של אנשים ממוצא צרפתי שבחרו לחיות מחוץ לצרפת.

מדינת ישראל הוקמה כדי לפתור בעיה פוליטית של אותם יהודים שרצו בשלטון עצמי; אולם בהמשך הדברים היא הוגדרה (לטענתו של אגסי - כתוצאה של תאונה היסטורית) כמדינתו של כל העם היהודי. כתוצאה מכך, במקום לפתור את בעיית היהודים המפוזרים בעולם בלא מסגרת מדינית - מדינת ישראל יצרה בעיה יהודית נוספת[1]. בין היתר, אגסי מאפיין בעיה זו בקביעה, שישראל היא מדינה שאינה מכירה באומתה, ועל כן לבני האומה הזאת אין חירות לאומית. אי-ההכרה בבעיית הזהות הלאומית של תושבי ישראל מונע לחלוטין כל דיון בבעיה, וכל עוד הבעיה קיימת הדבר מסכן את עצם קיומה של ישראל כמדינה שוויונית וליברלית.

גורם נוסף לאנומליה של ישראל, לדעת אגסי, הוא הזיקה שיצרו ראשי מפלגת מפא"י, מייסדי המדינה, בין לאומיות לבין לאומנות, זיקה שבעקבותיה הם לא הסכימו לאפשרות קיומה של לאומיות ליברלית[2]. לטענתו של אגסי, הסתירה המלאכותית שבין לאומיות לבין ליברליות משתיקה כל ניסיון למחשבה מדינית רציונלית.

חלקי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודות האומה הישראלית ויהדותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק הראשון של הספר, אגסי מפרט את המצע הרעיוני, ההכרחי להבנה של הצעתו לכונן לאום ישראלי. אגסי דן בו בהתהוותה של הלאומיות בכלל, ובעם היהודי בפרט.

ברמה הרעיונית, אגסי דן במושגי מפתח אחדים, שדרושים לו לדיון בהמשך הספר:

  • אחריות ציבורית. לדעת אגסי, אחת השגיאות של תנועת ההשכלה הייתה בכך שדרשה אחריות פרטית בלבד, ולא לקהילה כולה. האחריות הנדרשת היא לא ל"אומה" אמורפית, שלא ברור מי נכלל בה - אלא לציבור קונקרטי. ואחריות זו צריכה להתגלם ביוזמה של ממש, תוך הגדרה של מטרות ברורות, ושל דרכי פעולה להגשמתן.
  • קיומה של אמנה חברתית מעניק צידוק מוסרי לשליטה של השליט על הציבור. ההוגים המדיניים ג'ון לוק ואדם סמית קבעו, שהמצב האידיאלי במדינה הוא שלא קיימת אלימות חוקית (כלומר, השליט הוא רק "שומר לילה", שתפקידו לפקח על מעשי האזרחים, אך הוא אינו אלים). תומאס הובס טען, שהאמנה מצדיקה אפילו רודנות, כל עוד הרודן מונע מלחמת אזרחים. ז'אן-ז'אק רוסו דרש לפחות את הסכמתו של הציבור להיותו נשלט. אולם, תנועת ה"השכלה" נכשלה בהתויית קו ברור בין ממשלות שהן לטובת הציבור, לבין רודנות; כישלון זה הוביל להולדת הציונות, מפני שהיהודים לא קיבלו זכויות אזרח בארצות מושבם, וזאת בניגוד לכוונת ה"השכלה".
  • הכישלון העיקרי של ה"השכלה" היה בשאלה: איך משיגים חירות? כדי להשיגה, אין זה מספיק לגנות דעות קדומות, כי הן לא תיעלמנה מעצמן. הנאיביות הזאת של ה"השכלה" גרמה להיעדרו של אתוס מלכד לחברה, ואחרי המהפכה הצרפתית - לשלטון הטרור.
  • שאלת מפתח בספר, היא: מהי אומה? הוגי עידן הנאורות התעלמה משאלה זו, וגם מהשאלות: מיהו אזרח, ומהי הזכות לשלוט. הם זלזלו בקיומה של התודעה הלאומית, וראו בה אויב של הנאורות. לדעת אגסי, הם לא הבינו את תפקידה וחשיבותה של הלאומיות ביצירתה של חברה ומדינה מודרניות ונאורות. לעומתם, תנועת הרומנטיקה סיפקה תשובות לשאלות אלה. תנועה זו היוותה ריאקציה כתגובה לכישלון ה"השכלה". מחוללי הרומנטיקה טענו שרק שורשים היסטוריים יכולים לכונן אומה; שאין משמעות לחירות הפרט - רק לחירות האומה. הפניה לרגש הלאומי-היסטורי מעוררת התלהבות בציבור, ועל כן סבור אגסי שהרגש הלאומי חשוב כאמצעי לבניית האומה. אולם אגסי טוען, שמעולם לא נעשתה עבודה הגותית שיטתית כדי ליצור בסיס רעיוני ללאומיות הליברלית; וזאת הסיבה שהציבור מבלבל בין לאומיות לבין לאומנות, שמעמידה את ערך הכלל מעל ערכי הפרט ועל כן היא אנטי-ליברלית. בהקשר היהודי והישראלי, התוצאה של בלבול זה הייתה דחיה של רעיון הלאומיות, דחיה שנבעה מחשש מהלאומנות; המדינה הפכה להיות מוקד העניין הציבורי והחינוכי, ואילו הלאום שחי במסגרתה - הוזנח; אולם כריאקציה לכך, אל תוך הריק הרעיוני - פרצה הלאומנות.

רעיונות לתחייה לאומית-יהודית עלו במחשבתם של הוגים יהודים בערך באותו זמן שהשתרש בתרבות הארופאית הכללית, בתחילה במערבה ואחר כך במזרחה. אמנם, היו גוונים שונים לרעיון זה (בעת הנידונה): ציונות מדינית, ציונות רוחנית, וציונות מעשית. מתוכם, רק מנהיגי הציונות המעשית (ביניהם: לילינבלום, פינסקר ובן-יהודה) היו מודעים להבדל שבין העם היהודי לבין האומה החדשה שהולכת ונוצרת. הציונות רוויזיוניסטית, לעניין הלאומיות העברית-ישראלית הנדון כאן, הייתה סניף של הציונות המדינית.

ככלל, הקו של הציונות המעשית היה הדומיננטי בהתרחשויות שהובילו להקמתה של מדינת ישראל. אמנם, ההנהגה קיבלה מספר החלטות שנראו כנובעות משיקול מדיני, כמו: הקמת צבא מאוחד, וההחלטה על הכרזת העצמאות; אבל גם אלה נבעו בעצם משיקולים מעשיים-מקומיים, בעיקר מהחשש שארגוני ה"פורשים" יכריזו על עצמאות לבדם (עמ' 101). הדומיננטיות של הקו המעשי הביאה, לדעת אגסי, להימנעות מפעולות להצלת יהודים באירופה. הצלת יהודים הייתה מחייבת פעולה במישור המדיני; והיא גם חייבה לוותר על עליה סלקטיבית, שהייתה הדרך המועדפת על היישוב להגיע ליעד של "חברת מופת" בישראל. אגסי קושר עימות זה בין הקו המעשי לבין הקו המדיני, עם הבלבול שקיים כיום בין עם לבין לאום. לטענתו, עד היום מניע את מדינת ישראל חוסר רצון לעסוק בתכנון מדיני לטווח ארוך; תכנון כזה היה מחייב את המדינה להגדיר את הלאום שלה, ולפעול לרווחתו, ואילו הקו המעשי מעדיף את הטישטוש ואת פתרון הבעיות בדרך האלתור ו"כיבוי השרפות".

על פי קוק ואגסי, מדינת ישראל רואה עצמה מחויבת באחריות לכל העם היהודי (שהוא מושג אמורפי, כלומר חסר צורה, וא-טמפורלי - שאינו נמצא במקום ובזמן). ולא רק בהווה, אלא גם בעבר (מבחינת מחויבות להמשכיות המסורת), ומכאן שגם בעתיד. כתוצאה הכרחית מכך, לדעתם, המדינה מזניחה את מחויבותה לביטחונו ולרווחתו של הציבור הקונקרטי החי בישראל, באשר זה אינו כל העם היהודי, ואף איננו יהודי כולו. בעיה זו תיפתר רק כאשר ציבור זה יוגדר כלאום, שישראל היא מדינתו.

טרגדיה של אומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק זה אגסי מתאר בקצרה את פעילותו של הלל קוק בארצות הברית, וקושר אותה להצעתו לכינונו של לאום ישראלי.

אגסי מציין, שבהיותו פילוסוף, הוא אינו אוהב לתאר את הרעיונות או את ההיסטוריה באופן פשטני (כלשונו: "בצבעים עזים"), ומעדיף בדרך כלל להעמיד מסגרת כללית כדי לקיים דיון שיטתי, שיאפשר להתבונן בבעיות מנקודות מבט שונות ומנוגדות. אך בבואו לתאר את רעיון הלאום הישראלי, הוא חורג ממנהגו הזה, ומתאר את הלל קוק באופן מעט סכמטי, בעיקר בגלל רצונו להניע את הציבור בישראל לקראת שינוי דרסטי בתפיסת עולמו.

במכתבו של פיטר ברגסון (הלל קוק) אל חיים ויצמן, הוא הציע שהמדינה שתקום תהיה מיועדת לבני האומה העברית, כלומר: ליהודים וללא-יהודים בארץ ישראל, וליהודים חסרי המולדת באירופה; ואילו ליהודי ארצות הברית (שהיוו אז את הקהילה היהודית החזקה מחוץ לארץ ישראל) הוא ממליץ לא להיכלל באומה זו, כדי שלא ייקלעו לסכסוך פנימי.

בקונגרס הציוני ה-22, שהתכנס ב-1946, ושהיה האחרון לפני כינונה של מדינת ישראל, התקבל גינוי לוועד ההצלה של קוק; וזאת בין היתר בגלל ההבחנה שעשה בין יהודים לבין עברים. אולם, אגסי מציין שהבחנה זו נעשתה בנאום המרכזי של הקונגרס עצמו, על ידי הנואם הראשי, דוד בן-גוריון, שהתנגד הן למדינה יהודית-תאוקרטית (מדינת הלכה), והן למדינה שאזרחיה הם כל היהודים בעולם.

אגסי קורא לחקור את מהלך הקונגרס באופן היסטורי-מיומן, כדי לחשוף את ההשתקה של הפעילות של קבוצת ברגסון, ואת תרומתה להגעה להחלטה להכריז על עצמאות - וזאת כשנה בלבד אחרי הקונגרס, שבזמן קיומו איש לא האמין שההכרזה תהיה קרובה כל כך.

תוכנית עדכנית לאומה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק האחרון מציע אגסי תוכנית מפורטת, להפיכתה של מדינת ישראל למדינה של הלאום הישראלי, במתכונת של דמוקרטיות ליברליות מודרניות. לדבריו: "גם אם תיושם הצעה זו... ותיכשל - יהיה בכך יתרון עצום על חוסר היוזמה הישראלי הנוכחי, המזיק לישראל... מטרת ההצעה: לאפשר לישראל להתמודד עם בעיותיה באופן דמוקרטי."

בין יתר פרטי התוכנית, אגסי מונה כצעד הכרחי את עדכונו של חוק השבות, שגורם נזק לכל המעורבים בחיי מדינת ישראל. החוק מפלה את אזרחי ישראל שאינם יהודים, מפני שהוא מקנה אזרחות רק מכוח השתייכות אתנית. כתוצאה עקיפה מכך, באופן מעשי הוא מעמיד בספק את נאמנותם של אלה שאינם יהודים (שהרי הם אינם זכאים לאזרחות אוטומטית כזו). ליהודים בישראל החוק יוצר תודעה שהיהודים בישראל הם רק "חיל חלוץ" בשירותו של כל העם היהודי, ועל כן אין למדינה חובות ספציפיות לדאוג דווקא לרווחתם של תושביה - באשר היא נועדה להיות מדינת העם היהודי כולו. הדור הצעיר במדינה מפתח טינה ליהודי התפוצות, שלדעתו אינם נושאים בנטל באופן שווה; ואילו היהודים בתפוצות חשים שדרישות הישראלים מהם מוגזמות, ושמטילים עליהם אחריות לליבוי הסכסוך של ישראל עם שכנותיה, והם מפתחים תחושות זרות; יש סכנה שיתרחקו מהיהדות, או מהקשר שלהם לישראל.

בדומה לאפקט של החוק על אזרחי ישראל שאינם יהודים - הוא מעורר ספק גם בנאמנותם של יהודי התפוצות, למדינות מגוריהם. אגסי כותב: "ישראל רואה עצמה כמדינה השייכת לדת-עם, ומשום כך מסרבת (באמצעות חוק השבות) לראות את יהודי האומות האחרות כבני אותן אומות לכל דבר" (עמ' 255). על כן, אגסי לא מציע לבטל את חוק השבות, אלא לתקנו כך שיעניק הגנה ליהודים נרדפים, אם יהיו כאלה בעתיד; אולם כך שהוא לא יהווה בסיס לאזרוח אוטומטי של כל יהודי בעולם. כדבריו בפרקי הסיכום: "חוק יסוד (שיהיה תחילתה של חוקה)... יקבע עקרונית תנאי הגירה והתאזרחות מתאימים. בנוסף לכך, תקבענה ממשלות ישראל בעתיד מגבלות מספריות כנדרש, אך אלה לא תפלינה לרעה בני או בנות דתות אחרות או בני או בנות עמים וגזעים שונים, מלבד מכך שתהיה העדפה של מהגרים הידועים במקומותיהם כיהודים. במסגרת חוק יסוד זה, יהיה תחליף לחוק-השבות שיבטיח דלת פתוחה לכל המחפשים מפלט בישראל משום היותם נרדפים כיהודים, כדי שישבו קבע בישראל ואף יוכלו להתאזרח בה ככל תושבי-קבע" (עמ' 220).

רעיונות עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יש להכיר בקיומו של לאום ישראלי, שמדינת ישראל היא מדינתו ותפקידה לדאוג לקיומו הבטוח ולרווחתו. הלאום הישראלי כולל את כל אזרחי ישראל, ואינו כולל את בני העם היהודי שמחוץ לישראל.
  • כל חברה חופשית צריכה (בפועל ממש, ולא כמודל אפלטוני-אידיאלי) להעמיד כערכים עליונים הן את הפרט ורווחתו, והן את החברה (ולשם כך צריך לטפח רגש לאומי, שהוא תנאי הכרחי לליכודה של כל חברה אנושית). כדברי אגסי: "ההנחה (כאילו רק לאחד מהשניים: הפרט, או החברה, יש קיום של ממש)[3]... היא חלום באספמיה, וכל מדע חברתי חייב להניח הן את קיום הפרט כעובדה, והן את קיום החברה כעובדה; ואם תתבקש מכך המסקנה, שייתכן חיכוך תמידי בין הפרט לבין חברתו, הרי שמסקנה זו מתאימה יותר למציאות חיינו, מאשר האוטופיות של המשכילים ושל הרומנטיקנים כאחד" (עמ' 63).
  • המשברים שעוברים על מדינות דמוקרטיות, מקורם בעיקר בעובדה שלא היה להן ביסוס מספיק בפילוסופיה חברתית ומדינית; וכל הניסיונות לתת ביסוס רעיוני כזה, על בסיס הפילוסופיה של תנועת ההשכלה או הפילוסופיה של הרומנטיקה - נכשלו שוב ושוב. משברים דומים עברו על הלאומיות, בגלל הבלבול בינה לבין לאומנות (עמ' 64).
  • בתחרות בין הזרמים השונים בתנועה הציונות, גבר קו הפעולה של הציונות המעשית, שהכניע אף את דרכו של מייסד התנועה, והמייצג הבולט של הציונות המדינית, בנימין זאב הרצל; כתוצאה מכך, רבות מההכרעות של ההנהגה נעשו מבלי שנלקחו שיקולים מדיניים ארוכי טווח באופן מספיק, ובין היתר: לא כוננה חוקה, ולא הוגדר הלאום שלמענו קמה מדינת ישראל.
  • חוק השבות היה חיוני לשעתו, כשיהודים נרדפו בגלל השתייכותם הדתית או האתנית. אולם כיום, החוק מזיק הן לאזרחי ישראל, והן ליהודים החיים מחוצה לה. על כן מציע אגסי לתקנו, כך שישמש רק למטרתו המקורית: הגנה על יהודים נרדפים.
  • ביחסים בין מדינת ישראל ליהודים בתפוצות, בעיקר בארצות הברית, ממשלת ישראל מגלה עניין רק בתרומתם הכספית והאנושית לישראל, ומעבר לכך מתעלמת מהאינטרסים הכוללים שלהם. בניגוד לכך, הלל קוק הביא את האינטרסים שלהם בחשבון, ולכן בין היתר לא דרש מהם לשלוח את בניהם לצבא היהודי שיזם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בלשונו של אגסי: "החזון (של הציונות) היה אמנסיפאציה של היהודים... כיום, לא רק שנשארה האנומליה של העם היהודי המפוזר, אלא שזו אף קיבלה הצדקה רעיונית ומדינית מטעם מדינת ישראל, שכן היא מדינה שייחודה הוא היותה מרכז האנומליה."
  2. ^ כתוצאה מתפיסתם זו, הם השתיקו את פעולותיו של הלל קוק בארצות הברית להצלת יהודי אירופה (מפני שקוק היה חבר האצ"ל, שנתפס כארגון לאומני ואף פאשיסטי). ניסיונות הצלה אלה "זכו" לגינוי רשמי בקונגרס הציוני העולמי ה-22 ב-1946.
  3. ^ וכוונתו, שהפרט הוא הערך העליון על פי השקפת ה"השכלה" ההומניסטית, בעוד שהחברה היא הערך המועדף על פי התפיסה הרומנטית או הפאשיסטית.