ג'יימס נובל טיינר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יימס נובל טיינר
James Noble Tyner
ג'יימס נובל טיינר
ג'יימס נובל טיינר
לידה 17 בינואר 1826
ברוקוויל, אינדיאנה, ארצות הברית
פטירה 5 בדצמבר 1904 (בגיל 78)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות אוק היל, וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מפלגה Republican Disc.svg המפלגה הרפובליקנית
המנהל הכללי של דואר ארצות הברית ה־29
12 ביולי 18763 במרץ 1877
(33 שבועות ו־4 ימים)
תחת נשיא ארצות הברית יוליסס סימפסון גרנט
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אינדיאנה
4 במרץ 18694 במרץ 1875
(6 שנים)
חתימה Signature of James Noble Tyner.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'יימס נובל טיינראנגלית: James Noble Tyner;‏ 17 בינואר 18265 בדצמבר 1904) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מאינדיאנה, שכיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית וכמנהל הכללי של דואר ארצות הברית. טיינר נבחר לבית הנבחרים ב-1869 וכיהן בו עד 1875. בעת כהונתו בבית הנבחרים הוא התנגד להענקת סובסידיות לתעשיית הרכבות, קידם את התעשייה במערב ארצות הברית שהתפתחה בהדרגה, וטען נגד זכות הביול של חברי הקונגרס. ב-1873 הוא הצביע בעד מה שנקרא "חוק מחטף המשכורות" (Salary Grab Act), שקבע העלאת שכר משמעותית לנשיא ולחבר הקונגרס. תמיכתו בחוק מנעה ממנו להיבחר מחדש לתקופת כהונה נוספת בבית הנבחרים. ב-1875 מינה אותו הנשיא יוליסס סימפסון גרנט כעוזר השני למנהל הכללי של דואר ארצות הברית, וב-1876 הוא מונה כמנהל הכללי של הדואר, תפקיד בו הוא כיהן עד תום נשיאותו של גרנט במרץ 1877. טיינר המשיך לשמש כעוזר מזכיר הדואר בממשלו של הנשיא רתרפורד הייז עד 1881. באוקטובר 1881 הוא אולץ להתפטר מתפקידו על ידי הנשיא צ'סטר ארתור, בשל הידע שהיה לו לכאורה על מעשי הונאה בחברות נתיבי הדואר ועל כך שהעניק לבנו, שאותו הוא מינה כמפקח על משרד הדואר בשיקגו, תוספת של 1,000 דולר לשכרו. בשנים 18891893 ובשנים 18971903 שימש טיינר כעוזר היועץ המשפטי של מחלקת הדואר של ארצות הברית. באפריל 1903 הוא נאלץ להתפטר מתפקידו זה על פי דרישתו של המנהל הכללי של הדואר הנרי קליי פיין, על רקע חקירה על מעשי שוחד מצידו ועל כך הוא הועמד לדין. טיינר זוכה במשפט מחוסר הוכחות לאחר שמשפחתו הוציאה באופן מעורר מחלוקת מסמכים רלוונטיים מהכספת במשרדו. בשנה שלאחר מכן הוא הלך לעולמו.

למעט מאמר ביוגרפי שנכתב אודותיו ב-1906, היה המחקר ההיסטורי המודרני על חייו ועל הקריירה שלו מוגבל. כמי שהגיע לוושינגטון די. סי. כנציג בית הנבחרים מהמערב התיכון וכרפורמטור, נקשרה הקריירה הפוליטית שלו למחלוקות ולשערוריות. הוא היה אחרון חברי הקבינט של גרנט ששירת בממשל הפדרלי במאה ה-20. טיינר שהיה בעל ידע רחב בתחום הדואר, מונה כנציג לקונגרסים הבינלאומיים של הדואר בשנים 1878 ו-1897. הוא תמך בנשיאים הרפובליקנים רתרפורד הייז וויליאם מקינלי.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס נובל טיינר נולד בברוקוויל, אינדיאנה. משפחתו הייתה משפחה מכובדת באינדיאנה והוא היה אחד מ-12 ילדים. אביו היה ריצ'רד טיינר ואמו הייתה מרתה סדגוויק ויליס סוויפט נובל. סבו של טיינר, ויליאם א. טיינר, היה כומר בפטיסט שהטיף במזרח אינדיאנה במשך שנים רבות.[1] אביו של טיינר היה איש עסקים מכובד באינדיאנה. דודו מצד אביו, נוח נובל, היה מושל אינדיאנה בשנים 18311837 ודוד אחר שלו מצד אמו, ג'יימס נובל, היה סנאטור מטעם אינדיאנה בשנים 1816–1831.[2] ב-1844 סיים טיינר את לימודיו באקדמיית ברוקוויל. בשנים 18461854 הוא עבד בעסק של אביו. הוא למד משפטים וב-1857 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק בעריכת דין בפרו, אינדיאנה.

ראשית הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1857- 1861 שימש טיינר כמזכיר הסנאט של אינדיאנה. בבחירות לנשיאות של 1860 היה טיינר אלקטור מטעם המפלגה הרפובליקנית שהצביע עבור אברהם לינקולן והאניבל המלין. בשנים 1861–1866 הוא היה סוכן מיוחד של מחלקת הדואר של ארצות הברית.

חבר בית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה על "חוק מחטף המשכורות", דצמבר 1873

ב-1869 נבחר טיינר מטעם המפלגה הרפובליקנית לבית הנבחרים של ארצות הברית במקומו של דניאל פראט, שהתפטר כדי לשמש כסנאטור. טיינר ייצג את אינדיאנה מהיבחרו ועד 1875. בעת היבחרו שלטו הרפובליקנים הן בסנאט והן בבית הנבחרים. הוא נבחר מחדש ב-1870 וב-1872. טיינר נחשב לרפורמטור בשתי תקופות כהונתו הראשונות בבית הנבחרים. הוא נשא כמה נאומים בדיוני הבית וצוין על הקפדתו על דיוקים סטטיסטיים ועל ההיגיון שבדבריו.[2]

ב-5 בפברואר 1870, בנאומו הראשון בבית הנבחרים, תמך טיינר בביטול זכות הביול. על פי זכות הביול, התאפשר לחברי הקונגרס לשלוח לקהל בוחריהם דברי דואר ללא תשלום. המנהל הכללי של דואר ארצות הברית, ג'ון קרסוול, תמך גם הוא במהלך זה.

טיינר התנגד להענקת סיבסוד לשטחי קרקע עבור חברת הרכבת הצפון-פסיפית. הוא סבר שיש להסדיר בהדרגה את הבעלות על השטחים בין נהר המיסיסיפי לבין האוקיינוס השקט ולהעניק אותם למתיישבים בחינם כדי שיבנו עליהם את בתיהם. טיינר ראה בארצות הברית כמעצמה אימפריאלית וסבר שלאזרחיה יש את הזכות ליישב את המערב. ב-16 במאי 1870 הצהיר טיינר בנאום שנשא בבית הנבחרים, "ככל שאנו שואפים לראות את הארץ הזו שוכנת בין המיסיסיפי לבין האוקיינוס השקט ומיושבת באוכלוסייה חרוצה, עדיף להגיע למטרה זו בהדרגה, ולא לנקוט במדיניות מהירה מדי שבסופו של דבר תעכב את שיגשוגה ואת צמיחתה".[2]

ב-3 במרץ 1873, ביום האחרון לכהונתו הראשונה כנשיא, לאחר שנבחר כבר לכהונה שנייה, חתם הנשיא גרנט על חוק שהגדיל את משכורת הנשיא מ-25,000 ל-50,000 דולר ואת משכורות חברי בית הנבחרים והסנאט מ-5,000 ל-7,500 דולר, כולל בונוס של 5,000 דולר. טיינר הצביע בעד חוק זה, כנספח סודי לחוק ההקצבות, שנודע כ"חוק מחטף המשכורות" (Salary Grab Act). אף על פי שהעלאת המשכורות לנשיא ולחברי הקונגרס היו בהתאם לחוקה, נחשפה הענקת הבונוס של 5,000 הדולר בעיתונות ונחשפה גם רשימת חברי הקונגרס שהצביעו בעדה. בונוס זה בוטל מאוחר יותר בינואר 1874. חוק מחטף המשכורות היה מאוד לא פופולרי בציבור, וכתוצאה מתמיכתו בו, לא עלה בידו של טיינר לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לבחירה מחדש לבית הנבחרים באותה שנה.

במחלקת הדואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבינט של גרנט. טיינר ראשון מימין, הנשיא גרנט ראשון משמאל.

בפברואר 1875 מונה טיינר על ידי הנשיא גרנט כעוזר השני למנהל הכללי של דואר ארצות הברית, תפקיד בו הוא שימש עד יולי 1876.

ב-12 ביולי 1876 מינה הנשיא גרנט את טיינר כמנהל הכללי של דואר ארצות הברית. במקומו כעוזר השני מונה בן מדינתו וגנרל מלחמת האזרחים, תומאס בריידי. טיינר כיהן כמנהל הכללי של הדואר עד מרץ 1877.

לאחר תום נשיאותו של גרנט מונה טיינר על ידי הנשיא רתרפורד הייז כעוזר הראשון למנהל הכללי של הדואר ובתפקיד זה הוא שימש עד להתפטרותו באוקטובר 1881. כאשר החל ג'יימס גרפילד לכהן כנשיא במרץ 1881, החלו לצוץ שמועות על מעשי הונאה שהתרחשו במחלקת הדואר שבמסגרתם גרפו קבלנים מושחתים רווחים מופרזים מנתיבי דואר. הנשיא גרפילד הורה על עריכת חקירה בעניין על ידי המנהל הכללי של הדואר תומאס למואל ג'יימס. טיינר היה מצוי מאוד במהלכים הפנימיים של מערכת חוזי הדואר ועל פי חקירתו של ג'יימס הוא ידע ואפשר את רווחייהם של הקבלנים. ביולי הורה ג'יימס לטיינר להתפטר מתפקידו, אך באותה עת בוצע מעשה ההתנקשות בגרפילד ונבצר ממנו למלא את תפקידו, טיינר סירב להתפטר. אדם נוסף שהיה מעורב במעשי ההונאה היה בריידי. בחקירה נחשף שטיינר דאג לבנו למשרה מכניסה כמפקח הכללי של משרד הדואר בשיקגו, שהשכר בה היה 2,000 דולר לשנה. כאשר מת גרפילד מההתנקשות בו ב-19 בספטמבר, וסגנו צ'סטר ארתור היה לנשיא במקומו, הוא אילץ את טיינר להתפטר ב-17 באוקטובר.

טיינר היה נציג לקונגרס הדואר הבינלאומי שהתקיים בפריז ב-1878 ובזה שהתקיים בוושינגטון די. סי. ב-1897. הוא שימש כעוזר היועץ המשפטי הראשי של מחלקת הדואר בשנים 18891893, ושוב בין השנים 1897–1903.

חקירת השחיתות בדואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 במרץ 1903 פתח הנשיא תאודור רוזוולט בחקירה על שחיתות במחלקת הדואר. באפריל רמז המנהל הכללי של הדואר הנרי קליי פיין לטיינר שעליו להתפטר בשל החשד למעורבותו בשחיתות. טיינר ורעייתו כריסטין פנו לפיין והפצירו בו להשאירו בתפקידו. פיין דחה את פיטוריו של טיינר ל-1 במאי, אך השעה אותו מתפקידו. מצב זה הותיר את טיינר במעמד שלהלכה הוא היה עדיין עוזר היועץ המשפטי הראשי של מחלקת הדואר, אך ללא סמכויות ממשיות. טיינר הנחה את רעייתו להוציא את מסמכיו הרשמיים מחדר הכספת במשרדו שבוושינגטון. ב-20 באפריל הגיעה כריסטין טיינר למשרד בשעה 16:00, שעת סגירת המשרד, והותר לה להיכנס לבדה למשרדו של טיינר, שכן היא לא עוררה שום חשד. לאחר מכן היא אפשרה לגיסתה ולאדם נוסף להיכנס למשרד מדלת אחרת כדי לפרוץ את הכספת וכך התאפשר לה להוציא את כל מסמכיו של בעלה. לאחר שארזה את המסמכים שלחה אותם כריסטין טיינר באמצעות שליח, שגם הוא נכנס למשרד דרך דלת אחרת, והביא אותם למעונו של טיינר. לאחר שעזבו כל האנשים דרך דלת אחרת, יצאה כריסטין טיינר מהמשרד בגפה ושבה לביתה. העניין התגלה מיד על ידי מנהל משרד הדואר ג'ורג' כריסטיאנסי, שדיווח על כך לפיין. פיין שלח שני חוקרים לביתו של טיינר, אך טיינר ורעייתו סירבו להתיר להם להיכנס או למסור להם את המסמכים.

ב-22 באפריל פיטר פיין את טיינר מתפקידו כעוזר היועץ המשפטי הראשי של מחלקת הדואר. ארבעה ימים לאחר מכן הכחישו טיינר ורעייתו שהם בצעו מעשה עוולה כלשהו. טיינר הצהיר שהוא שירת את ארצו בנאמנות וטען שפקידי מחלקת הדואר "יצאו מדעתם". הוא ציין שהוא המשיך לשמש בתפקידו כעוזר היועץ המשפטי לאחר ה-9 במרץ כדי לשמור על כבודו. רעייתו הצהירה שהיא ובעלה סומנו כגנבים על ידי מחלקת הדואר. היא אמרה שאף אחד לא מנע ממנה מלהיכנס למשרדו של בעלה ושלא נעשה שום דבר בהחבא. היא טענה שהיא החזירה מסמכים לכספת שלא היה בהם שום עדויות למעשה פלילי.[3]

באמצע השנה נחקר טיינר על מעשי שחיתות במחלקת הדואר על ידי התובע המיוחד, צ'ארלס ג'וזף בונפרט ועל ידי העוזר הרביעי של המנהל הכללי של הדואר, ג'וזף ל. בריסטו. הוא הואשם בשלושה מקרים של הונאה ובמקרה אחד של שוחד. כמו כן הואשם העוזר הראשון למנהל הכללי של הדואר, פרי ס. הית'. הנשיא רוזוולט ציין שהחקירה בדואר חשפה מצב של "שחיתות נרחבת" במשרדי המחלקה. החשדות נגד טיינר ונגד הית' כללו רשלנות בניהול המשרד, קנוניה פלילית ומעורבות של ממש במעשי הונאה, שוחד וספסרות ברווחים. טיינר זוכה מאשמה מחוסר הוכחות, וזאת בשל העלמת המסמכים מהמשרד על ידי רעייתו. חקירתו של בריסטו הניבה 41 אישומים נגד 31 אנשים שהיו מעורבים במעשי ההונאה במחלקת הדוארר. ארבעה פקידים במחלקה התפטרו ו-13 אחרים פוטרו.[4]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז יולי 1902 סבל טיינר משיתוק. החקירה על מעשי השחיתות דירדרה את מצב בריאותו עוד יותר. ג'יימס נובל טיינר נפטר בוושינגטון די. סי. ב-5 בדצמבר 1904. הוא נטמן בבית הקברות אוק היל שבעיר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'יימס נובל טיינר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]