צ'סטר ארתור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'סטר אלן ארתור
Chester Alan Arthur
Chester Alan Arthur.jpg
צ'סטר ארתור
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
תאריך לידה 5 באוקטובר 1829
מקום לידה פיירפילד שבורמונט
תאריך פטירה 18 בנובמבר 1886 (בגיל 57)
מקום פטירה ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות של אלבני עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת הכנסייה האפיסקופלית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג


נשיא ארצות הברית ה-21
תקופת כהונה 20 בספטמבר 18813 במרץ 1885 (3 שנים ו-23 שבועות)
סגן אין
הקודם ג'יימס גרפילד
הבא גרובר קליבלנד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צ'סטר אלן ארתוראנגלית: Chester Alan Arthur‏; 5 באוקטובר 1829 - 18 בנובמבר 1886) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקני ששירת כנשיאה ה-21 של ארצות הברית. הוא ירש את הנשיא ג'יימס גרפילד לאחר הירצחו. ארתור הצליח להתגבר על מוניטין שלילי שצבר בהיותו איש מנגנון מפלגתי מטעם המפלגה הרפובליקנית בניו יורק. הוא עלה לשלטון ותמך בהנהגת רפורמה בשירות הציבורי. תמיכתו בחוק והאכיפה הנמרצת שהוביל נחשבת לנושא המרכזי במהלך כהונתו.

ארתור נולד בורמונט, אולם גדל בניו יורק והיה עורך דין בניו יורק סיטי. הוא לחם במלחמת האזרחים האמריקנית מטעם המיליציה של ניו יורק. לאחר מכן, הקדיש את זמנו לפוליטיקה בתוך המפלגה הרפובליקנית והתקדם במהירות במנגנון המפלגתי כמקורב לסנאטור רוסקו קונקלינג. הנשיא יוליסס סימפסון גרנט מינה אותו ב-1871 לתפקיד גובה המכס בניו יורק, תפקיד יוקרתי וחשוב. הוא תמך ב"סיעת האיתנים", שתמכה במינויים פוליטיים. ב-1878, פיטר אותו הנשיא רתרפורד הייז כחלק מתוכנית לבצע רפורמה במערכת המינויים הממשלתית בניו יורק. לאחר שגרפילד נבחר להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1880, מונה ארתור לסגנו כדי לאזן אותו.

לאחר חצי שנה בתפקיד, נרצח גרפילד וארתור מונה במקומו. להפתעת מבקריו, הסכים ארתור להנהיג רפורמה בשירות הציבורי, אותה רפורמה שהובילה לפיטוריו מתפקיד גובה המכס. הוא אכף חוקים באופן נוקשה והטיל וטו על חוקים בזבזניים. הוא ארגן מחדש את הצי, אולם לא ניצל את העודף בתקציב שנצבר מאז מלחמת האזרחים.

בגלל בריאותו המידרדרת, לא ניסה ארתור להיבחר מחדש ב-1884, ופרש לאחר מכן. נטען שאף אדם לא מונה לנשיאות כשהוא שנוא כמו ארתור, אולם עזב את התפקיד כשהוא מכובד כל כך. למרות שבריאותו המידרדרת וחושיו הפוליטיים הובילו לכך שהיה פחות פעיל מנשיא מודרני, רבים טענו שהיה נשיא טוב, שהצליח לשמור על יציבות בתקופתו. לאחר מותו נטען שלא הזניח אף תפקיד ולא הוביל את המדינה בנתיבים הרפתקניים. מרק טווין כתב עליו שיהיה קשה לנצח את הממשל של ארתור. במהלך המאות העשרים והעשרים ואחת, אין לו מוניטין רב בקרב הציבור.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידה ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'סטר אלן ארתור נולד ב-5 באוקטובר 1829 בפיירפילד, ורמונט (מקורות ישנים טענו שנולד ב-1830, אולם נטען שארתור הוריד שנה מגילו כדי להישמע צעיר יותר). אמו, מלווינה, נולדה בורמונט. משפחתה הייתה ממוצא אנגלי ווולשי, וסבה שירת בצבא הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. אביו, ויליאם ארתור, נולד באירלנד. הוא למד בבלפסט והיגר לקנדה ב-1819 או 1820. אמו של ארתור הכירה את אביו כשזה לימד בבית ספר בקוויבק, מעבר לגבול בורמונט. השניים נישאו ב-12 באפריל 1821. לאחר שנולדה ילדתם הראשונה, רגינה, עברה המשפחה לורמונט. ויליאם עבד כמורה, וגם למד משפטים. אביו תמך בתנועה לביטול העבדות וחוסר האהדה כלפיו וכלפי התנועה גרם למשפחתו של ארתור להחליף כמה מקומות מגורים. ב-1828, עברה המשפחה לפיירפילד, שם נולד צ'סטר אלן ארתור כעבור שנה. הוא היה החמישי מבין תשעה ילדים. הוא נקרא צ'סטר על שם רופא שהיה חבר של המשפחה ועזר בלידתו, ואלן על שם סבו מצד אביו. המשפחה נשארה בפיירפילד עד 1832 כששוב עברה, הפעם לניו יורק.

מעברי המשפחה הובילו לשמועות שצ'סטר ארתור לא היה יליד אמריקני. כשנבחר ארתור לתפקיד סגן הנשיא, טען יריב פוליטי שארתור נולד באירלנד ועבר למדינה רק בגיל ארבע עשרה, ולכן לא יכול לכהן בתפקיד (למרות זאת, אמו הייתה אזרחית ולכן הטיעון לא היה תקף). לאחר מכן הופצה שמועה שנולד בקנדה, שמועה שגם היא לא הצליחה להתקבל.

לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור בילה חלק משנות ילדותו בערים שונות בניו יורק, כסקנקטדי. אחד ממוריו הראשונים טען שארתור היה אדם מנומס ולבבי. במהלך שנותיו בבית הספר, הפך לתומך של המפלגה הוויגית. הוא הצטרף לוויגים אחרים ותמך בהנרי קליי והתקוטט עם תלמידים שתמכו בג'יימס פולק. ארתור תמך גם בעצמאות לרפובליקה האירית ולבש מעיל ירוק לעתים קרובות. ארתור למד ביוניון קולג' בניו יורק ב-1845. הוא נבחר לנשיא מועדון הדיונים והיה חבר באחוות פי בטא קפא. בחופשות החורף, עבד כמורה.

לאחר סיום לימודיו, חזר לביתו והחל לעבוד כמורה במשרה מלאה, ולאחר מכן למד משפטים. במהלך לימודיו המשיך ללמד. באופן מפתיע, לימד באותו בית ספר בו לימד כעבור שלוש שנים ג'יימס גרפילד, למרות שהם לא עבדו ביחד. ב-1852 עבר שוב לעיירה אחרת בניו יורק, כדי לנהל את בית הספר בו לימדה אחותו, מלווינה. ב-1853, לאחר שלמד משפטים וחסך מספיק כסף, עבר לניו יורק סיטי כדי ללמוד משפטים ולהתמחות בפירמה של חבר משפחתי. ארתור הוסמך לעריכת דין ב-1854 והפך לשותף בחברה.

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עורך דין בניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Black-and-white photograph of a young man with a mustache
ארתור כעורך דין צעיר
Black-and-white photograph of a woman with dark hair
ארתור נישא לאלן הרנדון ב-1859

כשארתור הצטרף לחברה, החברה ניסתה להוציא צו הביאס קורפוס כנגד בעל עבדים מוירג'יניה שעבר בניו יורק עם שמונת עבדיו. הטענה הייתה שכיוון שהעבדות הייתה אסורה בניו יורק, כל עבד שמגיע לשם משוחרר באופן אוטומטי. הטיעון התקבל, ולאחר כמה ערעורים התקבל בבית המשפט לערעורים ב-1860. במהלך מסע הבחירות שלו ניתן לארתור קרדיט על הניצחון, למרות שתפקידו היה משני. במקרה אחר ב-1854, ייצג ארתור אישה שחורה שנמנע ממנה לשבת בחשמלית עקב גזעה. פסק הדין הוביל לאיסור על הפרדה גזעית בחשמלית בניו יורק.

ב-1856, פגש באלן הרנדון, בתו של קצין בצי מוירג'יניה. השניים התארסו במהירות. לאחר שנה החל שותפות בעריכת דין עם חבר, הנרי גרדינר, ונסע איתו לקנזס כדי לקנות שם אדמות. המאבק בין תומכי העבדות ומתנגדי העבדות היה בשיאו באותה התקופה, וארתור תמך באחרונים בכל ליבו. שני עורכי הדין מניו יורק לא הסתדרו בחיי הספר, והם חזרו במהירות לניו יורק סיטי. לאחר שאביה של אלן נעלם בים, נישא ארתור לאלן ב-1859. לאחר נישואיו החל לבנות את פירמת עריכת הדין שלו, וגם החל להיות מעורב בפוליטיקה הרפובליקנית. בנוסף הפגין התעניינות צבאית והפך לפרקליט צבאי ראשי של הבריגדה השנייה במיליציה בניו יורק.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1861, התמנה ארתור למטה הצבאי של מושל ניו יורק, אדווין מורגן, כמהנדס ראשי. התפקיד לא היה חשוב והיה מינוי פוליטי עד לפרוץ מלחמת האזרחים באפריל 1861, כשניו יורק והמדינות הצפוניות האחרות נאלצו לגייס ולצייד צבא באופן חסר תקדים. ארתור מונה לדרגת בריגדיר גנרל ולאפסנאי של המיליציה. הוא היה יעיל בתפקידו וקודם לתפקיד המפקח הכללי באפריל 1862, ולאחר מכן למנהל כללי ביולי. הוא יכול היה לשרת בחזית כשנבחר לקולונל בתחילת המלחמה, אולם לבקשת המושל הוא סירב לתפקיד ונשאר בניו יורק. ארתור התקרב לחזית כשנסע דרומה כדי לבחון חיילים מניו יורק בוירג'יניה במאי, 1862. בקיץ נסע עם נציגי מושלים צפוניים אחרים כדי להיפגש עם מזכיר המדינה ויליאם סיוארד בניו יורק ולתאם גיוס חיילים נוספים. ארתור גייס 120,000 איש מניו יורק. למרות הצלחתו בתפקיד, המינוי היה מינוי פוליטי, והוא פוטר בינואר 1863 לאחר שהמושל הורשיו סימור מטעם המפלגה הדמוקרטית מונה לתפקיד. כשמושל רפובליקני נבחר ב-1864, ביקש ארתור להתמנות שוב, אולם המושל היה מפלג אחר במפלגה ומינה אדם אחר, ולכן לא חזר ארתור לשירות צבאי.

ב-5 באפריל 1882, נבחר לחבר כבוד בלגיון הנאמנים של ארצות הברית, שהכיל אזרחים שתרמו למאמץ המלחמתי. בנוסף, נקראו על שמו בסיסים ברחבי המדינה.

ארתור חזר להיות עורך דין, ובעזרת חוזים עם הצבא, הפירמה שלו שגשגה. למרות ההצלחה המקצועית, חוו ארתור ואשתו טרגדיה אישית כשבנם, ויליאם, מת בגיל שלוש. כשנולד בנם השני, צ'סטר אלן הבן, ב-1862, הם גוננו עליו. בנוסף נולדה להם ילדה, אלן, ב-1871.

מעמדו הפוליטי של ארתור התחזק כשהמושל לשעבר מורגן נבחר לסנאט של ארצות הברית. ארתור הפך לנציגו של תומאס מרפי, פוליטיקאי רפובליקני, כדי לייצג אותו בוושינגטון. במהלך הבחירות של 1864, גייסו ארתור ומרפי תרומות מהרפובליקנים מניו יורק ונכחו בטקס ההשבעה השני של אברהם לינקולן ב-1865.

פוליטיקאי בניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנגנון של קונקלינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

A columned building with a domed roof
בניין המכס בניו יורק, משרדו של ארתור במשך שבע שנים.

עם סוף מלחמת האזרחים, הגיעו הזדמנויות חדשות לרפובליקנים במנגנון המפלגתי. מורגן זכה לתמיכה של האגף השמרני במפלגה בניו יורק, וגם אנשים שעבדו איתו, כולל סיוארד (שהמשיך לעבוד כמזכיר המדינה תחת אנדרו ג'ונסון) ורוסקו קונקלינג, חבר קונגרס שהחל להתחזק במפלגה. ארתור לא הפגין דעות עצמאיות באותה התקופה, אלא הפגין בעיקר נאמנות ועבודה למען המנגנון.

באותה התקופה, בתי המכס של ארצות הברית נוהלו בידי מינויים פוליטיים, שכללו גובה, קצין צי ומפקח. ב-1866, ניסה ארתור לקבל תפקיד כקצין הצי בבית המכס בניו יורק, משרה יוקרתית שהייתה שנייה רק לגובה. הוא לא הצליח והמשיך לעסוק בעריכת דין. לאחר היבחרו של קונקלינג לסנאט ב-1867, הוא שם לב לארתור והחל לעזור לו לעלות במפלגה. ארתור מונה ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית בניו יורק ב-1868. בתפקידו נאלץ לעבוד בלילות, ונעדר מביתו רבות.

קונקלינג הפך למנהיג האגף השמרני במפלגה בניו יורק ב-1868 כשמורגן התמקד בפוליטיקה הלאומית ובתפקידו כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית. המנגנון תמך בגנרל יוליסס סימפסון גרנט כמועמד לנשיאות, וארתור גייס כספים עבורו. הדמוקרטים היריבים בניו יורק סיטי, הטמאני הול, תמכו ביריבו של גרנט, מושל ניו יורק לשעבר הורשיו סימור. גרנט ניצח אולם סימור ניצח בניו יורק ברוב דחוק. ארתור החל לעסוק יותר בפוליטיקה ופחות במשפטים, וב-1869 הפך ליועץ בוועדת המס בניו יורק סיטי, כשהרפובליקנים שלטו במועצה המחוקקת. הוא נשאר בתפקיד עד ל-1870, וקיבל 10,000 דולר לשנה (189 אלף דולרים כיום). ארתור התפטר לאחר שהדמוקרטים זכו לרוב במועצה המחוקקת. ב-1871 הציע גרנט למנות את ארתור לנציב ההכנסה הפנימית, אולם ארתור סירב לכך.

מעט לאחר מכן, העניק הנשיא גרנט לקונקלינג שליטה על מינויים בניו יורק, כולל על בית המכס. גרנט מינה את מרפי לתפקיד גובה המכס. הקשרים שלו עם הטמאני הול והכספים שהרוויח במפלגה גרמו להתנגדות, אולם קונקלינג הצליח להביא לאישור המועמדות בסנאט. הגובה העסיק מאות עובדים שיאספו את המכס בנמל העמוס ביותר במדינה. המשרות חולקו למקורבים פוליטיים. חלק ממשכורותיהם של העובדים הועברה בחזרה אל המנגנון, והתפקיד היה נחשק מבחינה פוליטית. חוסר האהדה כלפי מרפי התחזקה כשהעסיק יותר עובדים נאמנים לקונקלינג. הלחץ הוביל לבקשתו של גרנט שמרפי יתפטר ב-1871. גרנט החליט למנות את ארתור לתפקיד.

הסנאט אישר את מועמדותו של ארתור. כגובה מכס הוא שלט באלף משרות וקיבל הטבות כמו עובד ממשלתי. משכורתו הייתה 6,500 דולרים אולם עובדי מכס קיבלו אחוז מהמטענים ומקנסות של מייבאים שניסו להתחמק מהמכס. משכורתו הייתה יותר מ-50,000 דולרים (מיליון דולר כיום), יותר מהנשיא, ואפשר לו לשפר את סגנון חייו. ארתור היה גובה מכס אהוד, הסתדר עם עובדיו ולא נאלץ לפטר אנשים רבים בגלל שרוב העובדים היו נאמנים לקונקלינג. הוא היה אהוד בקרב המפלגה כיוון שתרם כספים רבים למפלגה ומינה חברים של מנהיגי המפלגה לתפקידים רבים. תומכי הרפורמה מחו על השחיתות בתפקידים. הרצון לרפורמה הוביל לכך שארתור הצהיר שהתרומות מהעובדים למפלגה יהפכו לוולונטריות ב-1872, למרות שהמערכת לא השתנתה, והמפלגה המשיכה ליהנות משליטה במשרות הממשלתיות. הרפובליקנים שתמכו ברפורמה תמכו במפלגה הרפובליקנית-ליברלית, אולם גרנט נבחר מחדש בקלות ב-1872, למרות ההתנגדות. התנועה לרפורמה בשירות האזרחי המשיכה לפגוע במנגנון של קונקלינג. ב-1874, נחשף שעובדי המכס הטילו קנסות לא חוקיים כדי להעלות את הכנסתם, והקונגרס הוביל חוק שהפך את משכורותיהם לקבועות. המשכורת של ארתור צנחה ל-12,000 דולר בשנה, יותר מהבוס שלו, מזכיר האוצר של ארצות הברית, אולם הרבה פחות ממה שקיבל קודם לכן.

עימות עם הייז[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cartoon of a man kicking another man into the street
קריקטורה שמציגה את הנשיא רתרפורד הייז בועט את ארתור אל מחוץ לבית המכס בניו יורק

כהונתו של ארתור כגובה המכס הסתיימה לאחר ארבע שנים, ב-10 בדצמבר 1875, ואז ארגן קונקלינג, שהיה בין הפוליטיקאים החזקים בוושינגטון, את חידוש כהונתו. ב-1876, שקל קונקלינג לרוץ לנשיאות, אולם היבחרו של רתרפורד הייז תומך הרפורמה חסמה את מנהיג המנגנון. ארתור והמנגנון אספו תרומות כרגיל, אולם קונקלינג הגביל את פעילותו במסע הבחירות לנאומים מעטים. יריבו של הייז, מושל ניו יורק סמואל טילדן, ניצח בניו יורק וזכה לרוב הקולות, אולם לאחר החלטה בנוגע לעשרים אלקטורים שנויים במחלוקת (ממדינות פלורידה, לואיזיאנה, אורגון וקרוליינה הדרומית) הוא הפסיד את הנשיאות.

הייז נכנס לתפקידו כשהוא מחויב לשנות את מערכת המינויים הפוליטיים. ב-1877, בחרו הוא ומזכיר האוצר ג'ון שרמן במנגנון של קונקלינג כמטרה. שרמן ציווה על וועדה לחקור את בית המכס בניו יורק. הוועדה קבעה שבית המכס היה מלא במינויים פוליטיים, ושחמישית מעובדיו היו מיותרים. שרמן לא התלהב מהרפורמה כמו הייז, אולם אישר את הדו"ח וציווה על ארתור לפטר עובדים. ארתור מינה וועדה של עובדי המכס להכריע היכן לקצץ ולאחר שהודיע על מחאתו, ביצע את הקיצוצים. למרות ששיתף פעולה, פרסמה הוועדה דו"ח שני שביקר את ארתור ואת עובדי המכס האחרים, ודרש ארגון מחדש.

הייז החליט לפעול כשפרסם צו נשיאותי שאסר על מעקב פוליטי אחרי מועמדים לתפקיד, ומנע מעובדי הממשלה להשתתף בפעילויות פוליטיות. ארתור וחבריו סירבו לציית לכך. שרמן עודד את ארתור להתפטר והציע לו להפוך לשגריר בצרפת במקום, הצעה לה סירב. בספטמבר 1877, דרש הייז את התפטרותו של ארתור ושל שניים מחבריו, שסירבו לכך. הייז הגיש שלושה מועמדים חלופיים במקומם לאישור הסנאט, כולם מתנגדי קונקלינג. וועדת הסחר של הסנאט, בראשות קונקלינג, דחתה פה אחד את המועמדים. הסנאט דחה שני מועמדים ברוב של 31 מול 25, ואישר את המועמד השלישי רק כיוון שכהונתו של עובד מכס אחר הסתיימה.

ארתור נשאר בתפקידו עד יולי 1878, כשהחליט הייז לנצל את פגרת הקונגרס ולפטר אותו ואת חברו, ולהחליף אותם. הייז הציע לארתור להיות קונסול בפריז כפרס ניחומים, וארתור, כצפוי, סירב. קונקלינג התנגד למועמדים החדשים אולם כשהסנאט התכנס מחדש בפברואר 1879, הוא אישר את מועמדותם בתמיכת 31 מחבריו, והייז זכה לניצחון בניסיון הרפורמה בשירות הציבורי שלו. ארתור מיד ניצל את זמנו הפנוי וסייע לארתור קופר להיבחר לראשות עיריית ניו יורק סיטי. בספטמבר 1879 הפך ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית של ניו יורק, בה שירת עד אוקטובר 1881. בבחירות המקומיות ב-1879, פעלו הוא וקנקלינג כדי להבטיח שהמועמדים הרפובליקניים יהיו מסיעת "האיתנים", סיעתו של קונקלינג. הם הצליחו באופן דחוק. ארתור וקונקלינג ניצלו פיצול במפלגה הדמוקרטית והצליחו לבחור במועמד מטעמם לתפקיד המושל. ארתור והמנגנון החלו לצבור כוח כנגד הייז ויריביהם המפלגתיים, אולם ב-12 בינואר 1880, מתה אשתו של ארתור כשהיה באלבני. ארתור הרגיש הרוס, ואף אשם, ולא נישא מחדש.

בחירות 1880[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1880
כרזת בחירות רפובליקנית

סיעת האיתנים של קונקלינג ביקשה לנצל את הצלחותיה ב-1879 ולבחור ביוליסס סימפסון גרנט, הנשיא לשעבר, כמועמד הרפובליקני בבחירות של 1880. יריביהם, סיעת "בני התערובת", תמכו בג'יימס בליין, סנאטור שתמך ברפורמה בשירות הציבורי. אף מועמד לא זכה לרוב הצירים ולאחר שלושים ושישה סיבובים ללא הכרעה, בחרה הועידה בג'יימס גרפילד, חבר קונגרס מאוהיו וגנרל במלחמת האזרחים שלא היה איתן או בן תערובת.

גרפילד ותומכיו ידעו שיהיה להם קשה בבחירות ללא תמיכת האיתנים מניו יורק, והציעו לתת להם את תפקיד סגן הנשיא. קונקלינג ייעץ לארתור לסרב למועמדות בטענה שגרפילד יפסיד בבחירות, אולם ארתור הסכים להצעתו של גרפילד לשמש סגנו בטענה שמדובר בכבוד. קונקלינג נכנע ותמך בצמד.

כצפוי, הבחירות היו צמודות. המועמד הדמוקרטי, הגנרל וינפילד סקוט הנקוק, היה פופולרי ולא נקט עמדה בנושאים רבים, כדי לא לפגוע בתומכיו. כמו שעשו מאז סוף מלחמת האזרחים, התמקדו גרפילד וארתור בתחילה בשיטת "החולצה המדממת" - הרעיון שהחזרת הדמוקרטים לשלטון תמחק את הניצחון במלחמת האזרחים ותתן פרס למורדים.

תוצאות הבחירות של 1880

חמש עשרה שנה לאחר מלחמת האזרחים, כששני גנרלים מהאיחוד הובילו את המפלגות, השיטה לא עבדה כפי שהרפובליקנים רצו. הרפובליקנים החליטו להתאים את עצמם מחדש, וטענו שהדמוקרטים יפחיתו את מכסי המגן במדינה, ויגרמו לייבוא זול שיסגור מפעלים ויהפוך אלפי פועלים למחוסרי עבודה. הטיעון פעל במדינות המתנדנדות של ניו יורק ואינדיאנה, בעלות פועלי הייצור הרבים. הנקוק לא עזר לעצמו כשניסה להישאר נייטרלי וטען שהמכס היה עניין מקומי, דבר שגרם לו להיתפס כבור בנושא. מועמדים לתפקידים לא ניהלו מסע בחירות באותה התקופה, אולם כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית המקומית, ניהל ארתור את מסע הבחירות, פיקח על מסע הבחירות בניו יורק וגייס כסף. הכסף היה חשוב במערכת הבחירות הצמודה, והניצחון בניו יורק היה קריטי. הרפובליקנים ניצחו בניו יורק בהפרש של 20,000 קולות בזכות ארתור, ובבחירות עם אחוז ההצבעה הגדול ביותר אי פעם - 78.4% - ההפרש בין המועמדים היה צמוד ביותר, רק 7,018 קולות. בחבר האלקטורים, השיגו גרפילד וארתור 214 אלקטורים לעומת 155 של הנקוק.

סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

A group of men, one with his hand raised
ארתור מושבע לתפקיד בניו יורק סיטי, ב-20 בספטמבר 1881

לאחר מערכת הבחירות, ניסה ארתור לפעול למען איוש משרות מסוימות בקבינט בידי חברי סיעת האיתנים מניו יורק, בעיקר את תפקיד מזכיר האוצר. גרפילד לא השתכנע, ומינה את בליין, אויבו של קונקלינג, לתפקיד מזכיר המדינה. ארתור וגרפילד לא היו קרובים, ונידוי חברי האיתנים מהמינויים הפוליטיים גרם לנתק ביניהם. מעמדו של ארתור בממשל נפגע כשחודש לפני השבעת גרפילד, נאם נאום בפני כתבים ממנו השתמע שאינדיאנה, שהייתה מדינה מתנדנדת, תמכה ברפובליקנים בעזרת הצבעות לא חוקיות. גרפילד מינה חבר מסיעת האיתנים, תומאס ג'יימס, לתפקיד מזכיר הדואר, אולם המאבק בקבינט ונאומו של ארתור גרמו לנתק בינו לבין ארתור כשהושבעו לתפקידם ב-4 במרץ 1881.

הסנאט היה מפולג בין 37 רפובליקנים, 37 דמוקרטים, עצמאי אחד (דיוויד דייויס) שתמך בדמוקרטים, פופוליסט אחד וארבעה מקומות פנויים. הדמוקרטים ניסו לארגן את הסנאט לפני שהרפובליקנים ישתלטו על המקומות הפנויים. כסגן נשיא, ארתור שבר את השוויון והכריע לטובת הרפובליקנים בהצבעות חשובות. לעומת זאת, מינוייו של גרפילד נתקעו בסנאט במשך חודשיים בגלל התנגדותו של קונקלינג. לפני היציאה לפגרה במאי, המצב הסתבך כשקונקלינג וחברו מניו יורק, תומאס פלאט, התפטרו מהסנאט במחאה על התנגדותו של גרפילד לסיעתם.

מינויו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופתה פגרה, לארתור לא היו סמכויות בוושינגטון וחזר לניו יורק סיטי. שם, נסע עם קונקלינג אל אלבני, שם קיווה הסנאטור לשעבר להיבחר במהירות לסנאט ולהביס את ממשל גרפילד (לפני העברת התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית, הסנאטורים נבחרו בידי המועצה המחוקקת של המדינה שלהם). המועצה המחוקקת בעלת הרוב הרפובליקני הייתה מפולגת בעניין זה, להפתעתם של קונקלינג ופלאט, והחל מסע בחירות מתוח בבית הנבחרים. קונקלינג ופלאט לא נבחרו לבסוף.

ב-2 ביולי, בעודו באלבני, שמע ארתור על הירצחו של גרפילד. המתנקש, צ'ארלס גיטו, דרש תפקיד ממשלתי, והאמין שארתור ימנה אותו לתפקיד. לאחר ההתנקשות הכריז: "אני מסיעת האיתנים, וארתור הוא הנשיא!". גיטו היה לא יציב מבחינה נפשית, וארתור לא הכיר אותו.

גרפילד היה על סף המוות, אולם לא ידעו מי, אם בכלל, ינהל בינתיים את המדינה. בנוסף, הסנאט התכנס ללא נשיא זמני, שיהיה הבא בתור אחרי ארתור בסדר הירושה. ארתור לא רצה להיות הנשיא בפועל כל עוד גרפילד חי, וכך לא היה נשיא במהלך החודשיים הבאים. רבים דאגו ממינויו של ארתור לנשיאות, והניו יורק טיימס, שתמך בארתור במהלך כהונתו כגובה המכס, טען שהוא האיש האחרון שמתאים לתפקיד. בקיץ, סירב ארתור לנסוע לוושינגטון והיה בביתו, כשבליל ה-19 בספטמבר גילה על מותו של גרפילד. השופט ג'ון בריידי מבית המשפט העליון של ניו יורק השביע את ארתור לנשיאות ב-20 בספטמבר בביתו, ב-2:15 בלילה. מאוחר יותר נסע ברכבת כדי לראות את גופתו של גרפילד ולכתוב מכתב ניחומים לאשתו, ואז חזר לניו יורק סיטי. ב-21 בספטמבר, נסע ללווייתו של גרפילד ואז נסע לוושינגטון. לפני שעזב את ניו יורק, הכין ושלח לבית הלבן בקשה לכינוס מושב מיוחד של הסנאט. הצעד אפשר לסנאט להתכנס מיד ולבחור נשיא זמני לסנאט, שיוכל לכהן כנשיא אם ארתור ימות. כשהגיע לוושינגטון השמיד את ההצהרה בכתב וקרא באופן רשמי למושב מיוחד.

ארתור הגיע לוושינגטון ב-21 בספטמבר. ב-22 בספטמבר הושבע מחדש, בידי נשיא בית המשפט העליון מוריסון ווייט. ארתור הושבע ממניעים פורמליים, שכן לא היה ידוע אם שופט מחוזי יכול להשביע אדם לתפקיד ממשלתי (למרות שרוברט ליווינגסטון, שופט מדינת ניו יורק, השביע את ג'ורג' וושינגטון לנשיאות ב-1789, בהיעדר שופטים פדרליים. הנשיא האחר שהושבע בידי אדם שאינו שופט ממשלתי או שופט, היה קלווין קולידג', שהושבע ב-1923 בידי אביו, נוטריון הכפר, בבית המשפחה). אחותו, מרי מקאלרוי, הייתה הגברת הראשונה של ארצות הברית. ארתור היה אלמן, וחייו החברתיים היו נושא לשמועות. עקב שיפוצים בבית הלבן, עבר ארתור לבית רק בדצמבר. למרות המהומה עקב ההתנקשות והמאבק על נושא הרפורמה בשירות הציבורי, הפך ארתור למנהיג של מדינה גדלה (מ-30 מיליון תושבים ב-1860 ל-50 מיליון ב-1880), בעלת עודף תקציבי ושלום עם המעצמות של אז.

נשיאותו 1881-1885[עריכת קוד מקור | עריכה]

Drawing of a group of men looking at another man
קריקטורה של ארתור והקבינט של ג'יימס גרפילד. על הקיר תלויות תמונותיהם, משמאל לימין, של אנדרו ג'ונסון, מילרד פילמור וג'ון טיילר, שלושת סגני הנשיא האחרים שהפכו לנשיאים. ליד ג'ונסון תלוי דיוקן נוסף בלי תמונה ועם סימן שאלה מתחתיו, שנועד לארתור.

כניסתו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור מיהר להתעמת עם הקבינט של גרפילד, שייצג את המתנגדים אליו במפלגה. הוא ביקש מחברי הקבינט להישאר בתפקידם עד דצמבר, כשהסנאט יתכנס שוב, אולם מזכיר האוצר התפטר כבר באוקטובר כדי לנסות להתמודד לסנאט. ארתור מינה אחד ממקורביו במקומו. אחרים, שייצגו את תומכי הרפורמה, התפטרו במחאה גם הם. בליין נשאר מזכיר המדינה עד שהקונגרס התכנס שוב והתפטר לאחר מכן. קונקלינג ציפה להחליף את בליין, אולם ארתור מינה לתפקיד את פרדריק פרלינגהויסן מניו ג'רזי, נאמן של הנשיא לשעבר גרנט. פרלינגהויסן ייעץ לארתור לא למנות עוד איתנים, אולם ארתור כן מינה איתן לתפקיד מזכיר הדואר. באפריך 1882, לאחר התפטרות מזכיר הצי, מינה ארתור מועמד של בליין. לאחר מכן מינה עוד איתן לתפקיד מזכיר הפנים. מבין חברי הקבינט שהיו בתקופת גרפילד, רק מזכיר המלחמה של ארצות הברית, רוברט טוד לינקולן, נשאר בתפקידו.

מינויים לבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ביולי 1881, מת השופט ניית'ן קליפורד, דמוקרט שהיה בבית המשפט עוד מלפני מלחמת האזרחים. ארתור בחר במקומו בהוראס גריי, חבר בבית המשפט העליון של מסצ'וסטס, שנשאר בבית המשפט העליון עד ל-1902. כשהשופט ווארד האנט פרש בינואר 1882, בחר ארתור בקונקלינג להחליף אותו. הוא היה בספק שקונקלינג יסכים לכך, אולם רצה להציע לפטרון שלו תפקיד רם. הסנאט אישר זאת אולם, כצפוי, קונקלינג סירב. לאחר שהסנאטור ג'ורג' אדמונדס סירב למינוי, מינה ארתור את סמואל בלטצ'פורד, שהיה שופט בבית המשפט לערעורים במשך ארבע שנים. בלטצ'פורד שירת בבית המשפט עד למותו ב-1893.

בנוסף לכך, מינה ארתור ארבעה שופטי שלום ועוד ארבעה עשר שופטים מחוזיים.

רפורמה בשירות הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Portrait of a man with a tremendous mustache
דיוקנו של ארתור ב-1881

בתחילת שנות השמונים, פעלה הפוליטיקה האמריקנית באמצעות מינויים פוליטיים. המועמדים מינו את תומכיהם, משפחתם וחבריהם לתפקידים בשירות הציבורי. בעקבות השחיתות בממשל גרנט, התעוררו תנועות לביצוע רפורמה בשירות הציבורי. ב-1880, תמך הסנאטור הדמוקרטי ג'ורג' פנדלטון מאוהיו בחקיקה שתחייב בחינה בכתב לשירות הציבורי, חוק שלא עבר. התנקשותו של גרפילד בידי רודף תפקידים מטורף חיזקה את הקריאה לרפורמה. בסוף 1881, בהודעתו השנתית הראשונה לקונגרס, ביקש ארתור חקיקה לרפורמה ציבורית, אולם החוק של פנדלטון לא עבר שוב.

בבחירות לקונגרס ב-1882, חוו הרפובליקנים תבוסה מוחצת. הם איבדו את הרוב בבית הנבחרים, ואילו הדמוקרטים, שתמכו ברפורמה, ניצחו ארבעים מועמדים רפובליקניים מכהנים והשיגו שבעים מושבים. התבוסה גרמה לרפובליקנים רבים לתמוך בחוק, שאושר ברוב מוחץ בקונגרס. ארתור חתם על החוק ב-16 בינואר 1883. החוק (שבאופן אירוני, אימץ את ההמלצות שגובשו עקב החקירה כנגד ארתור כגובה המכס), הקים וועדה לשירות הציבורי לצורך הגשת מבחנים, ואסר על לקיחת כסף ממשכורותיהם של העובדים לקופת המפלגות. בתוך שנתיים, הפך חבר סיעת האיתנים לנשיא שהנהיג את הרפורמה בשירות הציבורי.

החוק היה תקף רק ל-10% מהמשרות הפדרליות, ולא היה מצליח ללא אכיפה מצד הנשיא. מבקריו של ארתור טענו שלא היה מחויב לרפורמה, אפילו לאחר החתימה על החוק, אולם להפתעתם, הנשיא פעל במהירות למינוי הוועדה, ואייש אותה במועמדים רבים שתמכו ברפורמה, כולל יריביו מבית המכס. הוועדה הגישה את המלצותיה במאי 1883. ב-1884, חצי מהתפקידים בשירות הדואר ושלושה רבעים מהמשרות בשירות המכס הוענקו לאנשים שעברו מבחנים. ארתור הביע סיפוק מהמערכת ושיבח את יכולתה להביא עובדי ציבור נאמנים. למרות שמינויים פוליטיים מקומיים וכמה משרות ממשלתיות לא הושפעו מהחוק, טענו חוקרים שהחוק היה מרכזי ביצירת שירות ציבורי מקצועי והוביל לעליית המדינה הביורוקרטית המודרנית.

בשנות השבעים, נחשפה שערורייה במשרד הדואר, בה אחראיים על קווי חלוקת דואר זכו לתשלומים מופרזים. תומכי הרפורמה חששו שארתור לא יחקור את העניין. אולם התובע הכללי של ארתור כן חקר את העניין, בסיוע עורכי דין דמוקרטים. ארתור תמך בחקירות והכריח את החשודים להתפטר מתפקידיהם. במשפט לא הורשעו אנשים, אולם הוא התחיל מחדש לאחר שאחד מהמושבעים טען שניסו לשחד אותו. ארתור פיטר את תומכי ההגנה מתפקידים ממשלתיים, אולם גם הפעם לא נמצאו אשמים במשפט, מה שפגע במוניטין של ארתור.

עודף תקציבי ומכסי המגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנסה הגבוהה נשארה מהמסים מתקופת המלחמה, ומאז 1866 היה עודף תקציבי. ב-1882 העודף הגיע ל-145 מיליון דולרים. רבים התווכחו בנוגע לאיזון התקציבי: הדמוקרטים ביקשו להוריד את המכסים, את ההכנסות הממשלתיות ואת מחירי הייבוא, והרפובליקנים האמינו שהמכסים הגבוהים שמרו על שכר גבוה בתעשייה ובמכרות. הם העדיפו שהממשלה תשקיע יותר בשיפורים פנימיים ותפחית מסים עקיפים. נושא המכס היה הנושא החשוב בפוליטיקה בראותה התקופה, כשהיצרנים ובעלי בריתם תמכו בהגדלת המכסים לצורך פיתוח התעשייה מול התחרות האירופאיות, וקבוצות אחרות תמכו בהורדת המכסים לצורך הורדת המחירים. העימות היה מסובך יותר, כיוון שכל מגזר תמך במכסים גבוהים עבורו: הדרום, למשל, תמך במכסים נמוכים, אולם תמך בהגדלת המכס על כותנה, הגידול המרכזי בדרום. האינטרסים המנוגדים הללו הובילו למערכת מכסים מסובכת שהטילה שיעורי מכס שונים על מוצרים מיובאים שונים.

ארתור תמך במפלגתו, וב-1882 ניסה להוריד מסים עקיפים על כל דבר מלבד אלכוהול, ולפשט את גביית המכס. במאי באותה השנה, הוגש חוק להקמת וועדה בנושא המכס. החוק עבר בתמיכת ארתור, שמינה פרוטקציוניסטים רבים לוועדה. הרפובליקנים תמכו בכך, אולם הופתעו כשהוועדה המליצה בדצמבר 1882 על הפחתת המכסים בשיעור של 10%. לאחר שהסנאט עסק בחוק, המכסים הופחתו בכאחוז וחצי בלבד. החוק עבר ברוב זעום בקונגרס ב-3 במרץ 1883, יומו האחרון של הקונגרס. ארתור חתם על החוק, שלא השפיע על העודף התקציבי.

הקונגרס ניסה לאזן את התקציב מהצד השני, ולהעלות את ההוצאות הממשלתיות. הקונגרס ביקש הקצבה של 19 מיליון דולר למען שיפור התעבורה הימית. ארתור לא התנגד לשיפורים פנימיים, אולם חשש מעלותו הגבוהה של החוק. הוא הטיל וטו על החוק וטען שהחוק נועד לסייע לבעלי אינטרסים מקומיים ולא לפרויקטים שיסייעו לרוב המדינה. ב-1 באוגוסט 1882, הטיל ארתור וטו על החוק וזכה לתמיכה ציבורית גבוהה, בטענה שהחוק לא הגן על הרווחה הכללית, ולא קידם מסחר בין המדינות. הקונגרס ביטל את הוטו למחרת, והעודף התקציבי ירד ב-19 מיליון. בזמנו החוק נחשב להצלחה בקרב הרפובליקנים, אולם מהר מאוד הובן שהחוק פגע בהם בבחירות אמצע הקדנציה של 1882.

מדיניות החוץ והגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה פוליטית משנת 1882 שבה מופיע סיני כשבאמתחתו תעשייה, סדר, שלום ופיכחות, והוא מסורב כניסה בשער הזהב של החירות. על הקיר כתובה הודעה: פניהם של קומוניסטים, ניהיליסטים, סוציאליסטים, פניאן ופרחחים מקודמים בברכה אך אין כניסה לסינים. בתחתית מופיע הכיתוב: היחיד שמסורב, ומתחתיו ציטוט של מדינאי אמריקאי נאור: "אנו מוכרחים למתוח את הקו במקום כלשהו, אתם יודעים".

במהלך כהונתו הקצרה בממשלי גרפילד וארתור, ניסה מזכיר המדינה ג'יימס בליין להגביר את המאמצים הדיפלומטיים באמריקה הלטינית, ניסה לכרות הסכמי סחר וליישב סכסוכים בין המדינות. בליין קיווה שהעלאת המעורבות האמריקנית באזור תחסום את ההשפעה האירופאית (בעיקר הבריטית) בחצי הכדור המערבי, וכשבליין עזב את תפקידו בדצמבר 1881, המשיך פרלינגהויסן להתמקד באמריקה הלטינית. בליין הציע לכנס ועידה כלל אמריקנית ב-1882 בענייני סחר ולפתור את מלחמת האוקיינוס השקט בין בוליביה, צ'ילה ופרו. לאחר כניסתו של פרלינגהויסן לתפקיד, הרעיון נפל, מחשש שארצות הברית תישאב למלחמות באמריקה הלטינית. מצד שני, המשיכו ארתור ופרלינגהויסן במאמציו של בליין לנסות ולעודד סחר בין המדינות המערביות, וחתמו על הסכם עם מקסיקו שהוריד את המכס ועבר בסנאט, אולם בית הנבחרים סירב לאשר את החוק. בנוסף, הסכמים עם סנטו דומינגו וקולוניות ספרדיות לא עברו גם כן בפברואר 1885, והסכם סחר הדדי עם ממלכת הוואי פקע גם הוא. פרלינגהויסן הגיע להסכם עם נשיא ניקרגואה, שהיה אמור לאפשר לארצות הברית לבנות תעלה בין האוקיינוס האטלנטי והשקט באזור, שגם הוא נפל בסנאט.

הקונגרס עסק בנושאי הגירה יחד עם ארתור. ביולי 1882 עבר חוק שפיקח על ספינות שהובילו מהגרים לארצות הברית. להפתעת הקונגרס, הטיל ארתור וטו על החוק וביקש שינויים בחוק, שבוצעו. הוא גם חתם על חוק ההגירה של אוגוסט 1882, שהטיל מס של 50 סנטים על המהגרים לארצות הברית, ואסר על הגירת חולי נפש, נכים, פושעים ועניים לארצות הברית.

עניין חשוב יותר היה ההגירה הסינית. הסכם עם סין מ-1868 הוביל לזרם הגירה בלתי מוגבל למדינה, שהגיע לכ-250,000 בתקופתו של ארתור. רוב המהגרים גרו בקליפורניה ועבדו כחקלאים וכפועלים. לאחר המשבר הפיננסי של 1873, הואשמו הסינים בהורדת המשכורות. בתגובה, ניסה הקונגרס ב-1879 לבטל את ההסכם. כך נוסח חוק הדרת הסינים, עליו הטיל הנשיא הייז וטו. כעבור שלוש שנים, הסכימה סין לשינויים בהסכם, והחוק עבר והשעה את ההגירה לעשרים שנה. ארתור הטיל וטו על החוק בטענה שההסכם יפר את החוזה עם סין מ-1880. ההסכם הרשה רק השעיה "הגיונית" של ההגירה. מזרח המדינה שיבח את הוטו, והמערב התנגד לכך. הקונגרס לא הצליח לעקוף את הוטו, אז העביר חוק חדש שהשעה את ההגירה לעשר שנים. ארתור התנגד למניעת האזרחות מהמהגרים הסינים, אבל הסכים להתפשר וחתם על החוק (לבסוף הוכרע בבית המשפט ב-1898 שאיסור מתן האזרחות לסינים אינו חוקתי, אולם ההגירה הסינית המשיכה להיאסר עד ל-1942).

רפורמה בצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Photograph of four warships
"פלוגת ההתפתחות" ב-1889

לאחר מלחמת האזרחים, כוחו של הצי של ארצות הברית ירד, מ-700 ספינות ל-52 בלבד, שגם הן היו מיושנות. האומה התמקדה במלחמות מול האינדיאנים במערב במשך חמש עשרה שנים, ולא בים, אולם לאחר סיום המלחמות במערב רבים הודאגו ממצב הצי. גרפילד דרש מודרניזציה שהובלה בידי מזכירי הצי שלו ושל ארתור. בהתבסס על ועדה, הקציב הקונגרס כספים לשיפור הצי, שבנה עוד שלוש ספינות מוגנות מפלדה ואונייה חמושה, שכונו "פלוגת ההתפתחוץ". הדמוקרטים התנגדו לכך, ולאחר ניצחונותיהם בבחירות לקונגרס, סירבו להקציב כספים לספינות חדשות. גם ללא תוספת ספינות, הצליח הצי לבנות עד 1889 את הספינות שהוקצבו לו.

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם מאהון, חבר קונגרס תומך זכויות האזרח מוירג'יניה.

כמו קודמיו הרפובליקנים, התעסק ארתור בנושא התמיכה ברפובליקנים בדרום ארצות הברית, ניצחון על הדמוקרטים, והגנה על זכויות האזרח של השחורים שם. מאז סוף תקופת השיקום, הדמוקרטים הלבנים השמרנים ("דמוקרטי הבורבון") חזרו לשלוט בדרום והמפלגות הרפובליקניות המקומיות נפלו כשתומכיהן השחורים איבדו את זכויותיהם. הפופוליסטים הצליחו לפגוע בתמיכה הדרומית בדמוקרטים. כיוון שהמצע שלהם דרש הקצבה גבוהה יותר לחינוך (לשחורים וללבנים), ביטול מס הגולגולת על זכות ההצבעה וביטול עמוד הקלון, ראו בהם הרפובליקנים הצפוניים כבעלי ברית על חשבון המפלגה המקומית הגוססת. ארתור הסכים והחליט למנות אותם לתפקידים בדרום, כדי ליצור קואליציות איתם ועם אנשי מפלגת השטרות. השחורים בדרום הרגישו נבגדים, אולם אחרים (כפרדריק דאגלס) תמכו בכך, כיוון שהעצמאיים בדרום היו יותר ליברלים מהדמוקרטים. מדיניותו של ארתור הצליחה להשיג תמיכה רק בוירג'יניה, ולאחר היבחרו של גרובר קליבלנד הנושא נפל.

פעולות ממשלתיות נוספות לטובת השחורים גם לא שיפרו את מצבם: כשבית המשפט ביטל את חוק זכויות האזרח של 1875, הביע ארתור את חוסר שביעות רצונו בפני הקונגרס, שלא העביר חוק חדש. ארתור כן התערב ומנע פסיקה נגד צוער שחור מוסט פוינט בטענה שהפסיקה גזענית. אתגר אחר היה במערב, כשהופעל לחץ ממשלתי על המורמונים לביטול הפוליגמיה בטריטוריית יוטה. גרפילד האמין שפוליגמיה היא פשע שפוגע בערכי המשפחה, וארתור תמך, באופן חד פעמי כמעט, בעמדתו. ב-1882 חתם על חוק שאסר על פוליגמיה, ומנע זכויות הצבעה ומינויים פוליטיים מפוליגמיים.

מדיניות כלפי האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן מ-1887 של ארתור

לאחר סיום המלחמות עם האינדיאנים, נאלץ ממשלו של ארתור להסדיר את היחסים איתם. הציבור רצה להקל עם האינדיאנים. ארתור לחץ על הקונגרס להעלות את המימון לחינוך האינדיאנים, דרישה שאושרה ב-1884, למרות שלא בהיקף שרצה. הוא גם דרש מהאינדיאנים לעבור למערכת בה רק יחידים, ולא שבטים, יהיו בעלי אדמות. ארתור לא הצליח לשכנע את הקונגרס, שאישר את החוק רק ב-1887. החוק גרם לכך שרוב האדמות של האינדיאנים נמכרו במכיר נמוך לספקולנטים לבנים. במהלך נשיאותו של ארתור, המשיכו מגדלי בקר להסיג גבול אל השטחים של האינדיאנים. ארתור התנגד בתחילה לדרישותיהם, אולם לאחר שמזכיר הפנים הבטיח לו שהאדמות לא מוגנות, אישר למתיישבים להתיישב בשמורה אינדיאנית בדקוטה בעזרת צו נשיאותי ב-1885. יורשו גרובר קליבלנד ביטל את הצו בטענה שהאדמה שייכת לאינדיאנים.

בריאותו, מסעותיו ועזיבתו את התפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

A group of men seated in a forest
ארתור בתערוכה בפארק הלאומי ילוסטון, יחד עם פיליפ שרידן ורוברט טוד לינקולן

קצת לאחר שנכנס לתפקיד, התגלתה אצל ארתור מחלת כליות. הוא שמר על המחלה בסוד, אולם השמועות נפוצו ב-1883. הוא הרזה והזדקן, ולא הצליח לעמוד בעומס תפקידו. כדי להבריא, נסעו ארתור וחבריו הפוליטיים לפלורידה באפריל 1883. החופשה רק החמירה את מצבו, והוא סבל מכאבים לפני שחזר אל וושינגטון. מעט לאחר שחזר מפלורידה, ביקר בביתו בניו יורק סיטי, ופתח לתנועה את גשר ברוקלין. ביולי, ביקר בפארק הלאומי ילוסטון. הכתבים ליוו את הפמליה הנשיאותית וקיוו לפרסם את מערכת הפארקים הלאומיים החדשה. הטיול שיפר את מצבו של ארתור, והוא חזר לוושינגטון רענן לאחר טיול בן חודשיים.

באותה התקופה הבין ארתור, שכמו הייז ב-1880, כנראה לא יזכה במועמדות ב-1884. לקראת הוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1884, התברר שג'יימס בליין היה המועמד המוביל, למרות שארתור לא ויתר על כהונה שנייה. התברר לא במהירות שאף אגף במפלגה לא היה מוכן לתמוך בו לחלוטין: בני התעורבת תמכו בבליין, ואילו האיתנים היו מפולגים- חלקם תמכו בארתור, ואחרים בסנאטור ג'ון לוגן מאילינוי. הרפובליקנים תומכי הרפורמה, שהיו ידידותיים יותר כלפי ארתור לאחר הרפורמה שהנהיג, עדיין לא היו בטוחים בו מספיק כדי לתמוך בו במקום בסנאטור ג'ורג' אדמונדס מורמונט, תומך ותיק ברפורמה. הקהילה העסקית תמכה בו, וכך גם רפובליקנים דרומיים שהיו חייבים לו את מינויים, אולם כשהחלו להתאסף מסביבו, כבר הבין ארתור שלא יצליח להתמודד על התפקיד בהצלחה.

הוא ניהל מסע בחירות מוגבל, באמונה שאם לא יתמודד יעורר ספקות בנוגע לתפקודו כנשיא ובנוגע לבריאותו, אולם בזמן הוועידה ביוני, היה ברור שיובס. בליין הוביל בסיבוב הראשון והשיג רוב כבר בסיבוב הרביעי. ארתור בירך את בליין במברק והודה בתבוסתו. הוא לא שיחק תפקיד במערכת הבחירות, ובליין האשים בכך את הפסדו בנובמבר למועמד הדמוקרטי, לגרובר קליבלנד. בליין גם נפגע מכך שכמה רפובליקנים שהאמינו ברפורמה רחבה בשירות הציבורי ("Mugwumps") נטשו אותו ותמכו בקליבלנד. קליבלנד הפך לנשיא הדמוקרטי הראשון מאז מלחמת האזרחים, ואילו ארתור הפך לנשיא האחרון מתוך חמישה ששירת כהונה אחת מלאה או פחות ולא נבחר להיות מועמד לכהונה שנייה.

פרישה, מוות והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Bronze statue of a man in a city park
פסל של ארתור בכיכר מדיסון בניו יורק, שנבנה ב-1898.

ארתור עזב את תפקידו ב-1885 וחזר לביתו בניו יורק סיטי. חודשיים לפני תום כהונתו, פנו אליו האיתנים מניו יורק בבקשה שירוץ לסנאט, אולם הוא סירב ורצה לחזור לעריכת דין. בריאותו מנעה ממנו לקחת חלק פעיל בחברה שלו, והוא שירת כנשיא של כבוד. רוב הזמן היה חולה מכדי לעזוב את ביתו. עד לסוף 1885, הצליח להופיע קצת בציבור.

לאחר שבילה את קיץ 1886 בקונטיקט, חזר הביתה וחלה. ב-16 בנובמבר, ציווה על שרפת כל מסמכיו, האישיים והרשמיים (מספר קטן מהם שרד ועבר לנכדו, שהעניק אותם לכותב ביוגרפיה על סבו). למחרת בבוקר, סבל מדימום מוחי, ולא חזר להכרה. למחרת היום, ב-18 בנובמבר, מת בגיל חמישים ושבע. ב-22 בנובמבר, נערכה לוויה פרטית בניו יורק סיטי, בה נכחו הנשיא קליבלנד והנשיא לשעבר הייז. ארתור נקבר עם בני משפחתו בבית הקברות של אלבני, לצד אשתו. ב-1889, הוקמה אנדרטה מעל קברו, בצורת מלאך עם עלה מארד על ארונו.

ב-1898, נחנך פסלו של ארתור, פסל ארד בגובה ארבעה וחצי מטרים, בכיכר מדיסון בניו יורק סיטי. מזכיר המלחמה אליהוא רוט תיאר את ארתור כ"חכם בפוליטיקה ומשפיע בממשלו", והכיר בכך שארתור היה מבודד במהלך כהונתו כנשיא.

Historical 21-cent stamp with Arthur's profile.
ארתור מופיע על בול דואר מ-1938, בשווי 21 סנטים.

ארתור נחשב לנשיא בשליש התחתון של הנשיאים, מתחת למרטין ואן ביורן ומעל להרברט הובר.

חוסר האהדה כלפי ארתור בחייו השפיעה על הערכתו בידי ההיסטוריונים, וההכרה בו לאחר שעזב את תפקידו נעלמה. ב-1935, נאמר שארתור היה אלמוני למרות חלקו הגדול בתולדות המדינה. ב-1975, כתב היסטוריון שהיה נשיא עם קבינט יציב ומוצלח, וללא שחיתות שהייתה כל כך נפוצה באותה התקופה בקרב עסקים ופוליטיקאים. למרות שהיה הרוס מבחינה פיזית ורגשית, פעל בהתאם למה שהמדינה הייתה צריכה. ארתור נחשב לאדם שעמד במילתו, לא לקח שוחד ושמר על כבוד עצמי, בניגוד לפוליטיקאים רבים. לא היה לו החזון להשיג גדולה, אולם תקופתו הייתה תקופת שלום ושגשוג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת צ'סטר ארתור