צ'סטר ארתור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'סטר אלן ארתור
5 באוקטובר 1829; פיירפילד שבורמונט - 18 בנובמבר 1886; ניו יורק (בגיל 57)
Chester Alan Arthur.jpg

צ'סטר ארתור
שם בשפת המקור Chester Alan Arthur
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-21
תקופת כהונה 20 בספטמבר 18813 במרץ 1885 (3 שנים ו-23 שבועות)
סגן אין
הקודם בתפקיד ג'יימס גרפילד
הבא בתפקיד גרובר קליבלנד

צ'סטר אלן ארתוראנגלית: Chester Alan Arthur‏; 5 באוקטובר 1829 - 18 בנובמבר 1886) היה נשיאה ה-21 של ארצות הברית. הוא ירש את הנשיא ג'יימס גרפילד לאחר הירצחו. ארתור הצליח להתגבר על מוניטין שלילי שצבר בהיותו איש מנגנון מפלגתי. הוא הנהיג רפורמה בשירות הציבורי.

ארתור היה עורך דין בניו יורק סיטי, ולחם במלחמת האזרחים האמריקנית. לאחר מכן, הוא הפך לגובה המכס בניו יורק. הוא תמך ב"סיעת האיתנים", שתמכה במינויים פוליטיים. ב-1878, פיטר אותו הנשיא רתרפורד הייז. לאחר שגרפילד נבחר להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות, ארתור מונה לסגנו כדי לאזן אותו.

לאחר חצי שנה בתפקיד, נרצח גרפילד וארתור מונה במקומו. להפתעת מבקריו, הסכים ארתור להנהיג רפורמה בשירות הציבורי. הוא אכף חוקים באופן נוקשה והטיל וטו על חוקים בזבזניים. הוא ארגן מחדש את הצי, אולם לא ניצל את העודף בתקציב.

ארתור לא ניסה להיבחר מחדש ב-1884, ופרש לאחר מכן. רבים טענו שהיה נשיא טוב, שהצליח לשמור על יציבות בתקופתו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור נולד ב-1830 בוורמונט. הוריו היו ויליאם ארתור ומלוינה סטון. בילדותו למד בבתי ספר ציבוריים, וסיים את לימודיו ביוניון קולג' בניו יורק. ב-1851 התמנה למנהל אקדמיה בוורמונט. הוא למד משפטים, וב-1854 התקבל ללשכת עורכי הדין, והחל לעסוק במקצוע זה בניו יורק. במסגרת עבודתו לקח חלק בארגון מחדש של הכוח הצבאי של המדינה.

במהלך מלחמת האזרחים, היה ראש אגף האפסנאות בצבא המדינה ב-1861. מאוחר יותר ניתנה לו דרגת בריגדיר גנרל. ב-1862 חזר לעבודתו כעורך דין, וב-1871 מינה אותו הנשיא יוליסס סימפסון גרנט לגובה מכס בנמל ניו יורק, תפקיד שמילא עד 1878, כשהנשיא ראת'רפורד בירצ'רד הייס, בניסיון לערוך רפורמה בשירותי המכס, העביר אותו מתפקידו. בעקבות כך חזר ארתור לעסוק בעבודתו כעורך דין בניו יורק.

בחירות 1880[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות רפובליקנית

סיעת האיתנים ביקשה לבחור ביוליסס סימפסון גרנט, הנשיא לשעבר, כמועמד הרפובליקני. יריביהם, סיעת בני התערובת, תמכו בג'יימס בליין, שתמך ברפורמה בשירות הציבורי. לאחר שלושים וחמישה סיבובים ללא הכרעה, בחרה הועידה בג'יימס גרפילד, חבר קונגרס מאוהיו. כדי לזכות לתמיכה מסיעת האיתנים, הסכים גרפילד למנות את ארתור לסגנו, וארתור הסכים למרות שחבריו טענו שגרפילד לא ינצח בבחירות.

הבחירות היו צמודות. המועמד הדמוקרטי, וינפילד סקוט הנקוק, היה פופולרי ולא נקט עמדה בנושאים רבים. הרפובליקנים התמקדו בעיקר בנושא מלחמת האזרחים, וקישרו אליה את הדמוקרטים. השיטה לא עבדה, ולאחר מכן הרפובליקנים טענו שהדמוקרטים יפחיתו את מכסי המגן למדינה, ויגרמו לייבוא זול שיסגור מפעלים. המדינות המתנדנדות התנגדו להורדת המכסים. הנקוק ניסה להישאר נייטרלי וטען שהמכס היה עניין מקומי, דבר שגרם לו להיתפס כבור בנושא. הרפובליקנים ניצחו בניו יורק בהפרש של 20,000 קולות בזכות ארתור, וההפרש בין המועמדים היה צמוד ביותר. בחבר האלקטורים, השיגו גרפילד וארתור 214 אלקטורים לעומת 155 של הנקוק.

סגנות הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות, ניסה ארתור לשכנע את גרפילד למנות את מקורביו לנשיאות. גרפילד סירב לכך ואף מינה את ג'יימס בליין, אויבם הגדול של האיתנים, לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. מעמדו של ארתור פחת, והוא אף טען שהרפובליקנים השתמשו בשיטות לא כשרות כדי לנצח באינדיאנה. מערכת היחסים בין השניים הייתה עכורה כשנכנסו לתפקיד ב-4 במרץ 1881.

הסנאט היה מפולג בין 37 רפובליקנים, 37 דמוקרטים, עצמאי אחד (דיוויד דייויס) שתמך בדמוקרטים, פופוליסט אחד וארבעה מקומות פנויים. הדמוקרטים ניסו לארגן את הסנאט לפני שהרפובליקנים ישתלטו על המקומות הפנויים. כסגן נשיא, ארתור שבר את השוויון והכריע לטובת הרפובליקנים בהצבעות חשובות. לעומת זאת, מינויו של גרפילד נתקעו בסנאט בגלל התנגדותו של רוסקו קונקלינג, מנהיג סיעת האיתנים, לגרפילד. לפני היציאה לפגרה במאי, המצב הסתבך כשקונקלינג וחברו מניו יורק, תומאס פלאט, התפטרו.

ארתור חזר לניו יורק סיטי במהלך תקופת הפגרה, וניסה לפעול למען היבחרו מחדש של קונקלינג לסנאט. המועצה המחוקקת הייתה מפולגת בעניין זה. ב-2 ביולי, שמע ארתור על הירצחו של גרפילד. המתנקש, צ'ארלס גיטו, דרש תפקיד ממשלתי, והאמין שארתור ימנה אותו לתפקיד. הוא הכריז "אני מסיעת האיתנים, וארתור הוא הנשיא!". גיטו היה לא יציב מבחינה נפשית, וארתור לא הכיר אותו.

גרפילד היה על סף המוות, אולם לא ידעו מי ינהל בינתיים את המדינה. בנוסף, הסנאט התכנס ללא נשיא זמני, שיהיה הבא בתור אחרי ארתור בסדר הירושה. ארתור לא רצה להיות הנשיא בפועל כל עוד גרפילד חי, וכך לא היה נשיא במהלך החודשיים הבאים. ב-19 בספטמבר מת גרפילד, וארתור הושבע לנשיאות ב-20 בספטמבר. ארתור כינס את הסנאט שמינה נשיא זמני.

נשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור נשבע מחדש ב-22 בספטמבר, ממניעים פורמליים. אחותו, מרי מקאלרוי, הייתה הגברת הראשונה של ארצות הברית. ארתור היה אלמן, וחייו החברתיים היו נושא לשמועות.

ארתור התעמת עם הקבינט של גרפילד, שייצג את המתנגדים אליו במפלגה. הוא ביקש מהקבינט להישאר בתפקידו עד דצמבר, כשהסנאט יתכנס שוב, אולם מזכיר האוצר התפטר כבר באוקטובר כדי לנסות להתמודד לסנאט. ארתור מינה אחד ממקורביו במקומו. אחרים, שייצגו את תומכי הרפורמה, התפטרו במחאה גם הם. בליין נשאר מזכיר המדינה עד שהקונגרס התכנס שוב. קונקלינג ציפה להחליף את בליין, אולם ארתור מינה לתפקיד את פרדריק פרלינגהויסן. מבין חברי הקבינט שהיו בתקופת גרפילד, רק מזכיר המלחמה של ארצות הברית, רוברט טוד לינקולן, נשאר בתפקידו.

רפורמה בשירות הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השבעים, נחשפה שערורייה במשרד הדואר, בה אחראיים על קווי חלוקת דואר זכו לתשלומים מופרזים. תומכי הרפורמה חששו שארתור לא יחקור את העניין. אולם התובע הכללי של ארתור כן חקר את העניין, בסיוע עורכי דין דמוקרטים. ארתור תמך בחקירות והכריח את החשודים להתפטר מתפקידיהם. במשפט לא הורשעו אנשים, אולם הוא התחיל מחדש לאחר שאחד מהמושבעים טען שניסו לשחד אותו. ארתור פיטר את תומכי ההגנה מתפקידים פדרליים, אולם גם הפעם לא נמצאו אשמים במשפט, מה שפגע במוניטין של ארתור.

ההתנקשות בגרפילד חיזקה את הרצון ברפורמה, ומנהיגי המפלגות הבינו את היכולת להשיג קולות בזכות רפורמה. חוק חדש הציע רפורמה- יצירת ועדה דו מפלגתית לטיפול בשירות הציבורי, איסור על גיוס הערכות פוליטיות כנגד מחזיקים במשרה ציבורית, ויצירת "מערכת מסווגת", שנועדה להבטיח שמשרות פוליטיות מסוימות יינתנו רק על סמך מבחנים כתובים ותחרותיים - שלא עברה בקונגרס. הדמוקרטים זכו במושבים רבים בבחירות של 1882, וכתוצאה מכך חוקים רבים עברו לטובת הרפורמה. ארתור חתם על החוק לטובת הרפורמה, והפך לתומך נלהב של הנושא.

החוק היה תקף רק ל-10% מהמשרות הפדרליות, ולא היה מצליח ללא אכיפה מצד הנשיא. מבקריו של ארתור טענו שלא היה מחויב לרפורמה, אולם להפתעתם, הנשיא פעל במהירות למינוי הוועדה, שהצליחה להביא להפחתת המינויים הפוליטיים.

עודף תקציבי ומכסי מגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנסה הגבוהה נשארה מהמסים מתקופת המלחמה, ומאז 1866 היה עודף תקציבי. ב-1882 העודף הגיע ל-145 מיליון דולרים. רבים התווכחו בנוגע לאיזון התקציבי: הדמוקרטים ביקשו להוריד את המכסים, את ההכנסות הממשלתיות ואת מחירי הייבוא, והרפובליקנים האמינו שהמכסים הגבוהים שמרו על שכר גבוה בתעשייה. הם העדיפו שהממשלה תשקיע יותר בשיפורים פנימיים ותפחית מסים עקיפים. ארתור תמך במפלגתו, וניסה להוריד מסים עקיפים על כל דבר מלבד אלכוהול, ולפשט את גביית המכס. הרפובליקנים תמכו בכך, אולם ועדה בעניין המליצה על הפחתת המכסים בשיעור בין 20% ל-25%. הפרוטקציוניסטים תמכו בהפחתה של 10% בלבד, ולאחר שהסנאט עסק בחוק, המכסים הופחתו בכאחוז וחצי בלבד.

הקונגרס ניסה להעלות את ההוצאות הממשלתיות, וביקש הקצבה של 19 מיליון דולר למען שיפור התעבורה הימית. ארתור לא התנגד לשיפורים פנימיים, אולם חשש מעלותו הגבוהה של החוק. הוא הטיל וטו על החוק וטען שהחוק נועד לסייע לבעלי אינטרסים. הקונגרס ביטל את הוטו למחרת, והעודף התקציבי ירד ב-19 מיליון. בזמנו החוק נחשב להצלחה בקרב הרפובליקנים, אולם מהר מאוד הובן שהחוק פגע בהם בבחירות אמצע הקדנציה.

מדיניות החוץ והגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה פוליטית משנת 1882 שבה מופיע סיני כשבאמתחתו תעשייה, סדר, שלום ופיכחות, והוא מסורב כניסה בשער הזהב של החירות. על הקיר כתובה הודעה: פניהם של קומוניסטים, ניהיליסטים, סוציאליסטים, פניאן ופרחחים מקודמים בברכה אך אין כניסה לסינים. בתחתית מופיע הכיתוב: היחיד שמסורב, ומתחתיו ציטוט של מדינאי אמריקאי נאור: "אנו מוכרחים למתוח את הקו במקום כלשהו, אתם יודעים".

במהלך תקופת גרפילד, בליין ניסה להגביר את המאמצים הדיפלומטיים באמריקה הלטינית, ניסה לכרות הסכמי סחר וליישב סכסוכים בין המדינות. בליין הציע לכנס ועידה כלל אמריקנית ב-1882 בענייני סחר ולפתור את מלחמת האוקיינוס השקט. לאחר כניסתו של פרלינגהויסן לתפקיד, הרעיון נפל, מחשש שארצות הברית תישאב למלחמות באמריקה הלטינית. ארתור ופרלינגהויסן המשיכו לנסות לעודד סחר בין המדינות המערביות, וחתמו על הסכם עם מקסיקו שהוריד את המכס, אולם בית הנבחרים סירב לאשר את החוק. בנוסף, הסכמים עם סנטו דומינגו וקולוניות ספרדיות לא עברו גם כן, והסכם סחר הדדי עם ממלכת הוואי פקע גם הוא.

הקונגרס עסק בנושאי הגירה יחד עם ארתור. ביולי 1882 עבר חוק שפיקח על ספינות שהובילו מהגרים לארצות הברית. להפתעת הקונגרס, ארתור הטיל עליו וטו וביקש שינויים בחוק, שבוצעו. הוא גם חתם על חוק ההגירה של 1882, שהטיל מס של 50 סנטים על המהגרים לארצות הברית, ואסר על הגירת חולי נפש, פושעים ועניים לארצות הברית.

עניין חשוב יותר היה ההגירה הסינית. הסכם עם סין מ-1868 הוביל לזרם הגירה בלתי מוגבל למדינה. לאחר המשבר הפיננסי של 1873, הואשמו הסינים בהורדת המשכורות. בתגובה, ניסה הקונגרס ב-1879 לבטל את ההסכם. כך נוסח חוק הדרת הסינים, עליו הטיל הנשיא הייז וטו. כעבור שלוש שנים, הסכימה סין לשינויים בהסכם, והחוק עבר והשעה את ההגירה לעשרים שנה. ארתור הטיל וטו על החוק בטענה שההסכם יפר את החוזה עם סין מ-1880. ההסכם הרשה רק השעיה "הגיונית" של ההגירה. מזרח המדינה שיבח את הוטו, והמערב התנגד לכך. הקונגרס לא הצליח לעקוף את הוטו, אז העביר חוק חדש שהשעה את ההגירה לעשר שנים. ארתור התנגד למניעת האזרחות מהמהגרים הסינים, אבל הסכים להתפשר וחתם על החוק.

רפורמה בצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת האזרחים, כוחו של הצי ירד, מ-700 ספינות ל-52 בלבד, שגם הן היו מיושנות. האומה התמקדה במלחמות מול האינדיאנים במערב, ולא בים. הקונגרס הודאג ממצב הצי, וגרפילד דרש מודרניזציה. בהתבסס על ועדה, הקונגרס הקציב כספים לשיפור הצי. הדמוקרטים התנגדו לכך, ולאחר ניצחונותיהם בבחירות לקונגרס, סירבו להקציב כספים לספינות חדשות.

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו קודמיו, ארתור התעסק בנושא התמיכה ברפובליקנים בדרום, והגנה על זכויות האזרח של השחורים שם. מאז סוף תקופת השיקום, הדמוקרטים הלבנים השמרנים חזרו לשלוט בדרום והשחורים איבדו את זכויותיהם. הפופוליסטים הצליחו לפגוע בתמיכה הדרומית בדמוקרטים, והרפובליקנים התפוניים ראו אותם כבעלי ברית. ארתור ניסע למנות אותם לתפקידים בדרום, ויצר איתם קואליציות. השחורים בדרום הרגישו נבגדים, אולם אחרים תמכו בכך, כיוון שהעצמאיים בדרום היו יותר ליברלים מהדמוקרטים. מדיניותו של ארתור הצליחה להשיג תמיכה רק בוירג'יניה, ולאחר היבחרו של גרובר קליבלנד הנושא נפל.

ארתור ניסה להעביר את חוק זכויות האזרח מ-1875, אולם בית המשפט העליון דחה את החוק. ארתור הביע את חוסר שביעות רצונו לקונגרס, שלא העביר חוק חדש.

ארתור חתם על חוק שאסר על פוליגמיה, ומנע זכויות הצבעה ומינויים פוליטיים מפוליגמיים.

מדיניות כלפי האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המלחמות עם האינדיאנים, ממשלו של ארתור נאלץ להסדיר את היחסים איתם. הוא דרש העלאת מימון לחינוך האינדיאנים, דרישה שאושרה ב-1884. הוא גם דרש מהאינדיאנים לעבור למערכת בה רק יחידים, ולא שבטים, יהיו בעלי אדמות. ארתור לא הצליח לשכנע את הקונגרס, שאישר את החוק רק ב-1887. החוק גרם לכך שרוב האדמות של האינדיאנים נמכרו במכיר נמוך ללבנים. מגדלי בקר המשיכו להסיג גבול אל השטחים של האינדיאנים. ארתור אישר למתיישבים להתיישב בשמורה אינדיאנית בדקוטה, אולם גרובר קליבלנד ביטל זאת.

בריאותו ועזיבתו את התפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצת לאחר שנכנס לתפקיד, התגלתה אצל ארתור מחלת כליות. הוא שמר על המחלה בסוד, אולם השמועות נפוצו ב-1883. הוא הרזה והזדקן. חופשה שלקח ב-1883 רק החמירה את מצבו. לעומת זאת, טיול בפארק הלאומי ילוסטון שיפר את מצבו.

כדי לא להיראות כמי שחושש מתבוסה, הוא התמודד מחדש על המועמדות לנשיאות מטעם המפלגה, אך לא זכה במינוי. ג'יימס בליין היה המועמד המוביל, ונבחר בסיבוב הרביעי. ארתור בירך את בליין והודה בתבוסתו. הוא לא שיחק תפקיד במערכת הבחירות, במהלכה הפסיד בליין לגרובר קליבלנד.

ארתור שירת בתפקידו עד 3 במרץ 1885, ולאחר מכן חזר לניו יורק, שם נפטר ב-18 בנובמבר 1886.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת צ'סטר ארתור