ג'ייקוב קולמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ייקוב קולמר
Jacob Collamer
ג'ייקוב קולמר
ג'ייקוב קולמר
לידה 8 בינואר 1791
טרוי, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה 9 בנובמבר 1865 (בגיל 74)
וודסטוק, ורמונט, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות רחוב ריבר, וודסטוק, ורמונט, ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת ורמונט עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הוויגית, המפלגה הרפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
סנאטור מטעם ורמונט
4 במרץ 18559 בנובמבר 1865
(10 שנים)
שופט בית המשפט הפדרלי בוורמונט
18501854
(כ־4 שנים)
המנהל הכללי של דואר ארצות הברית ה־16
8 במרץ 184922 ביולי 1850
(שנה ו־19 שבועות)
תחת נשיאי ארצות הברית זאכרי טיילור
מילרד פילמור
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם ורמונט
4 במרץ 18433 במרץ 1849
(6 שנים)
שופט בית המשפט העליון של ורמונט
18331842
(כ־9 שנים)
חתימה Signature of Jacob Collamer.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'ייקוב קולמראנגלית: Jacob Collamer;‏ 8 בינואר 17919 בנובמבר 1865) היה פוליטיקאי אמריקאי מוורמונט. הוא כיהן בתפקיד המנהל הכללי של דואר ארצות הברית בממשלו של הנשיא זאכרי טיילור, כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית וכסנאטור.

קולמר נולד בטרוי שבמדינת ניו יורק וגדל בברלינגטון שבורמונט. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת ורמונט, למד משפטים, וב־1813 התקבל ללשכת עורכי הדין. לאחר שירות במיליציה במלחמת 1812 הוא נעשה פעיל כעורך דין, בתחילה ברויאלטון ולאחר מכן בוודסטוק, שתיהן במדינת ורמונט. כמי שזכה להערכה רבה במקצועו, הוא היה לתובע, מחוקק ושופט מכובד.

ב־1842 הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית והיה למנהיג בולט בסיעת הוויגים ומתנגד בולט לעבדות בארצות הברית. לאחר הבחירות לנשיאות של 1848 מינה אותו הנשיא הנבחר זאכרי טיילור לתפקיד המנהל הכללי של דואר ארצות הברית. קולמר שימש בתפקיד זה עד לאחר פטירתו של טיילור והתפטר כדי לאפשר ליורשו, הנשיא החדש מילרד פילמור, למנות אדם מטעמו לתפקיד.

ב־1855 נבחר קולמר כסנאטור מטעם המפלגה הרפובליקנית, זמן קצר לאחר הקמתה. גם בסנאט הוא היה מראשי הדוברים נגד העבדות ותומך נלהב של ממשל הנשיא אברהם לינקולן במהלך מלחמת האזרחים. כתומך של צעדים קפדניים יותר במסגרת תקופת השיקום שלאחר המלחמה בהשוואה לאלו שננקטו על ידי לינקולן ועל ידי יורשו אנדרו ג'ונסון, קידם קולמר את השליטה של הקונגרס בתהליך השיקום. קולמר נפטר בוודסטוק ונטמן בבית הקברות שלה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ייקוב קולמר נולד בטרוי שבמדינת ניו יורק כבנם של סמואל ואליזבט (לבית אמום) קולמר. ב־1795 עברה המשפחה לברלינגטון שבורמונט. ב־1810 הוא סיים לימודי תואר ראשון באוניברסיטת ורמונט, ולאחר תקופת לימודים נוספת קיבל קולמר תואר שני. הוא למד משפטים בסנט אלבנס שבוורמונט בהדרכתם של אסא אלדיס, עשהאל לנגוורת'י ובנג'מין סוויפט. לאחר מכן הוא עבר להתגורר ברנדולף שבוורמונט, שם הוא השלים את לימודיו המשפטיים אצל ויליאם נטינג. ב־1813 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין.[1] במלחמת 1812 מונה קולמר כסגן גובה המיסים של מחוז אורנג' בוורמונט והיה אחראי על גביית המיסים למימון מאמצי המלחמה.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת 1812 שירת קולמר כקצין במיליציה של ורמונט.[2] הוא מונה כקצין בדרגת לוטננט שני ברגימנט הרביעי בפיקודו של ויליאם ויליאמס, ובתחילה שירת עם יחידת ארטילריה על הגבול בין ורמונט לקנדה.[1] לאחר קידומו לדרגת לוטננט ראשון שירת קולמר כשלישו האישי של בריגדיר גנרל ג'ון פרנץ', מפקד הבריגדה השנייה של הדיוויזיה הרביעית של המיליציה.[3]

בספטמבר 1814 עזבה יחידתו של פרנץ' את מחוז אורנג' שבוורמונט לכיוון אפסטייט ניו יורק בתגובה להתראות על הפלישה הבריטית הממשמשת ובאה מכיוון קנדה. כאשר חצתה הבריגדה את אגם שמפליין, בדרכה לפלאטסבורג, נשלח קולמר כחלוץ בסירה כדי להודיע למפקד המיליציה של ורמונט, סמואל סטרונג, שכוחותיו של פרנץ' נמצאים בדרכם. הוא נורה בשוגג על ידי זקיפים אמריקאים, אך רק נפצע. סטרונג יידע את קולמר על התרחשותו של קרב פלאטסבורג יום קודם לכן ועל נסיגתם של הבריטים. כתוצאה מכך חזרו אנשיו של פרנץ' לבתיהם.[1]

ראשית הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1816 עבר קולמר לרויאלטון, שם הוא המשיך לעסוק בעריכת דין.[1] הוא התגורר שם עשרים שנה והיה שותף של ג'יימס ברט. הוא גם שירת בתפקידים ציבוריים, כמו רשם הצוואות, התובע של מחוז וינדזור וחבר בית הנבחרים של ורמונט.[4] בעת כהונתו בבית הנבחרים, היה קולמר התומך הראשי להקמתו של הסנאט של ורמונט ב־1836.[5] בשנים 18331842 היה קולמר שופט בבית המשפט העליון של ורמונט, לאחר שהחליף את ניקולאס בייליס.[4] ב־1836 עבר קולמר להתגורר בוודסטוק, ורמונט.

חבר בית הנבחרים של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1842 נבחר קולמר לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הוויגית, וכיהן בו שלוש תקופות כהונה מ־1843 ועד 1849.[6] הוא התנגד להרחבת העבדות, לסיפוח טקסס ולמלחמת ארצות הברית–מקסיקו ותמך בהעלאת המכסים לסיוע לתעשיינים האמריקאים וזכה להכרה לאומית על נאום שנשא בסוגיה זו.[7] בתקופת כהונתו בבית הנבחרים שימש קולמר כיושב ראש ועדת הייצרנים בשנים 18431845 וכיושב ראש ועדת הקרקעות הציבוריות בשנים 18471849.[8]

המנהל הכללי של דואר ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולמר כיהן בתפקיד המנהל הכללי של דואר ארצות הברית בממשלו של הנשיא זאכרי טיילור החל מתחילת נשיאותו במרץ 1849. הוא התפטר ביולי 1850, זמן קצר לאחר פטירתו של טיילור, כדי לאפשר לנשיא הבא, מילרד פילמור למנות לתפקיד אדם מטעמו.[9][10]

כמנהל הכללי של הדואר נמתחה על קולמר ביקורת מצד חברי המפלגה הוויגית בשל רצונו להעביר מתפקידם מנהלי דואר מקומיים אנשי המפלגה הדמוקרטית כדי להחליפם בוויגים.[11] בתקופת כהונתו בתפקיד החל השימוש בבולי דואר וקולמר היה הראשון ששלח מכתב עם בול, מכתב שמוען לאחיו שבבארי, ורמונט. במכתב הוא המליץ לאחיו לשמור את הבול, למקרה שהשיטה תצליח והבול יהיה בעל ערך אספני.[5]

עם שובו לוורמונט מונה קולמר כשופט בבית המשפט הפדרלי של המדינה, תפקיד בו הוא כיהן עד 1854.[12]

סנאטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1855 נבחר קולמר כסנאטור כאיש האגף השמרני, המתנגד לעבדות של המפלגה הרפובליקנית.[13] עד 1857 הוא כיהן כיושב ראש ועדת הסנאט להצעות חוק.[14]

ב־1856 הוא זכה במספר קולות בהצבעה לסגן הנשיא בוועידת המפלגה הרפובליקנית.[15]

בסנאט הגן קולמר במרץ על עמדותיו, גם במקרים בהם הוא היה במיעוט.[16] כאשר הוועדה לטריטוריות בראשותו של סטיבן דאגלס המליצה על העברת פשרת קריטנדן, שעל פיה הוצעה העברת חוקת לקומפטון של קנזס, שתמכה בעבדות, למשאל עם, סירבו קולמר וג'יימס דוליטל מוויסקונסין להצביע בעד ותחת זאת פרסמו חוות דעת מיעוט בה הם הסבירו את התנגדותם.[17]

קולמר ייצג את דעת המיעוט גם ביוני 1860, כאשר הוועדה בראשותו של ג'יימס מוראי מייסון הוציאה דוח על הפשיטה על הרפר'ס פרי של ג'ון בראון. מייסון טען שהפשיטה של בראון הייתה פעולה של תנועה מאורגנת לביטול העבדות. קולמר ודוליטל טענו מנגד שבראון וחסידיו נתפסו ונענשו ושלא היה שום צורך בפעולה נוספת מצד הממשלה.[18]

שנותיו של קולמר על כס השיפוט הקנו לו מוניטין של עורך הדין הטוב ביותר בסנאט. עמיתיו נהגו להקדיש תשומת לב רבה להערותיו במליאת הסנאט, אף על פי שהוא דיבר שם לעיתים רחוקות וגם שעשה זאת הוא דיבר בקול כה שקט עד שכמעט ולא שמעו אותו באולם וביציעים. צ'ארלס סאמנר כינה אותו "סוקרטס של ההרים הירוקים".[19] הוא תיאר אותו כמדינאי הנבון והמאוזן ביותר בתקופתו.[20]

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית ב־1860 קיבל קולמר את קולות "הבן המועדף" (Favorite son) של המשלחת של ורמונט, ולאחר סבב ההצבעה הראשון הוא פרש.[21] ב־1861 הוא נבחר מחדש לסנאט וכיהן בו עד יום מותו.[22]

ב־1861 הגיש קולמר הצעת חוק להאצלת סמכויות חדשות לנשיא במסגרת המלחמה ולאישור צעדים שננקטו על ידי הנשיאר אברהם לינקולן על ידי הקונגרס בתחילת נשיאותו.

קולמר היה המוביל מבין תשעה סנאטורים רפובליקנים שנפגשו ב־1862 עם הנשיא לינקולן כדי להאיץ בו להחליף את הרכב הקבינט ובעיקר להחליף את מזכיר המדינה ויליאם סיוארד. לאחר שהם התכוונו להתעמת עם הנשיא על רקע טענות לחוסר הרמוניה בקבינט מצדו של מזכיר האוצר סלמון צ'ייס, שינו הסנאטורים את דעתם במהלך הפגישה לאחר שצ'ייס תומרן על ידי לינקולן לסגת מטיעונו הראשון.

מרגע בו פרשו הסנאטורים הדמוקרטים מהדרום מהסנאט עם פרוץ מלחמת האזרחים, היה קולמר שוב לחבר ברוב בבית והוא כיהן כיושב ראש הוועדה לדואר ולנתיבי דואר בשנים 18611867 וכיושב ראש ועדת הספרייה של הסנאט בשנים 1863–1867.

לאחר המלחמה התנגד קולמר לתוכניות השיקום של הנשיא לינקולן ושל יורשו אנדרו ג'קסון ותמך בשליטה של הקונגרס בתהליך קבלתן מחדש של מדינות הקונפדרציה בחזרה אל האיחוד.[7]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1817 נשא קולמר לאישה את מרי סטון. לזוג נולדו שבעה ילדים. ביתו של קולמר בוודסטוק הוא חלק ממסלול ההליכה של עורף מלחמת האזרחים של הפארק הלאומי ההיסטורי מארש-בילינג-רוקפלר.[23][24]

ב־1850 קיבל קולמר תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים מאוניברסיטת ורמונט וב־1855 מדארטמות' קולג'.

מותו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ייקוב קולמר נפטר בביתו שבוודסטוק ב־9 בנובמבר 1865 ונטמן בבית הקברות של רחוב ריבר שבעיר.

ב־1881 תרמה מדינת ורמונט פסל בדמותו של קולמר שניצב באוסף היכל הפסלים הלאומי שבקפיטול.[25]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ייקוב קולמר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Barrett, James (1868). Memorial Address on the Life and Character of the Hon. Jacob Collamer. Rutland, VT: Tuttle & Co. p. 4.
  2. ^ James V. Marshall, The United States Manual of Biography and History, 1856, p. 613.
  3. ^ Child, Hamilton (1888). Gazetteer of Orange County, Vt., 1762-1888. Syracuse, NY: Syracuse Journal Company. pp. 128–129.
  4. ^ 1 2 Barrett, James (1868). Memorial Address on the Life and Character of the Hon. Jacob Collamer. Rutland, VT: Tuttle & Co. pp. 4–5.
  5. ^ 1 2 Kelly, Mary Louise (1944). Jacob Collamer: Woodstock's U.S. Senator. Woodstock, VT: Woodstock Historical Society. p. 4
  6. ^ Barrett, James (1868). Memorial Address on the Life and Character of the Hon. Jacob Collamer. Rutland, VT: Tuttle & Co. p. 12.
  7. ^ 1 2 John J. Duffy, Samuel B. Hand, Ralph H. Orth, editors, The Vermont Encyclopedia, 2003, p.91.
  8. ^ Barrett, James (1868). Memorial Address on the Life and Character of the Hon. Jacob Collamer. Rutland, VT: Tuttle & Co. p. 14.
  9. ^ Marshall, James V. (1856). The United States Manual of Biography and History. Philadelphia, PA: James B. Smith & Co. p. 613.
  10. ^ McCook, Anson G. (1887). Journal of the Executive Proceedings of the Senate of the United States. VIII. Washington, DC: US Government Printing Office. p. 205.
  11. ^ K. Jack Bauer, Zachary Taylor: Soldier, Planter, Statesman of the Old Southwest, 1993, p. 262.
  12. ^ Charles C. Little and James Brown (Boston), The American Almanac and Repository of Useful Knowledge for the Year 1852, 1851, p. 234.
  13. ^ Garrison, William Lloyd; Ruchames, Louis (1975). The Letters of William Lloyd Garrison: From Disunionism to the Brink of War. IV. Cambridge, MA: Cambridge, MA. p. 397.
  14. ^ Historian of the United States Senate (2015). "Chairmen of Senate Standing Committees, 1789-present". senate.gov/. Washington, DC: U.S. Senate. pp. 19-20.
  15. ^ Republican National Committee, Proceedings of the First Three Republican National Conventions, 1893, pages 63-64
  16. ^ Kelly, Mary Louise (1944). Jacob Collamer: Woodstock's U.S. Senator. Woodstock, VT: Woodstock Historical Society. p. 17.
  17. ^ Kelly, Mary Louise (1944). Jacob Collamer: Woodstock's U.S. Senator. Woodstock, VT: Woodstock Historical Society, p. 20.
  18. ^ West Virginia Culture and History, Senate Select Committee Report on the Harper’s Ferry Invasion.
  19. ^ Bogue, Allan G. (2009). The Earnest Men: Republicans of the Civil War Senate. Ithaca, NY: Cornell University Press. p. 32.
  20. ^ Barber, A. D. (November 5, 1896). Vermont as a Leader in Educational Progress. Montpelier, VT: Vermont Historical Society. p. 107.
  21. ^ The Vermonter magazine, Incidents in the Life of Lincoln, January 1909, p. 5.
  22. ^ William Lloyd Garrison, The Letters of William Lloyd Garrison, 1976, p. 397.
  23. ^ National Park Service, Marsh-Billings-Rockefeller National Historic Park, Civil War Home Front Walking Tour
  24. ^ Patricia Harris and David Lyon, Boston Globe, Civil War History Still Breathes Down the Years, July 11, 201
  25. ^ United States Congress, Joint Committee on the Library, Legislation Creating the National Statuary Hall in the Capitol, 1916, p. 25.