רתרפורד הייז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רתרפורד בירצ'רד הייז
4 באוקטובר 1822; דלאוור שבאוהיו - 17 בינואר 1893; פרימונט (בגיל 70)
President Rutherford Hayes 1870 - 1880 Restored.jpg

רתרפורד הייז
שם בשפת המקור Rutherford Birchard Hayes
מדינה ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-19
תקופת כהונה 4 במרץ 18774 במרץ 1881 (4 שנים)
סגן ויליאם א. וילר
הקודם בתפקיד יוליסס סימפסון גרנט
הבא בתפקיד ג'יימס גרפילד

רתרפורד בירצ'רד הייזאנגלית: Rutherford Birchard Hayes;‏ 4 באוקטובר 1822 - 17 בינואר 1893) היה נשיאה ה-19 של ארצות הברית. כנשיא, פיקח על סופה של תקופת השיקום, החל רפורמה בשירות הציבורי, וניסה ליישב את ההדורים שנותרו ממלחמת האזרחים.

הייז היה עורך דין באוהיו, וכיהן כפרקליט של סינסינטי מ-1858 עד 1861. כשהחלה מלחמת האזרחים, עזב את הפוליטיקה כדי להצטרף לצבא האיחוד. הייז נפצע חמש פעמים וקודם בדרגה בגלל אומץ ליבו. לאחר המלחמה, הוא כיהן בקונגרס בין 1865 ל-1867, כחבר במפלגה הרפובליקנית. הייז פרש מהקונגרס ונבחר להיות מושל אוהיו, ונבחר לשתי כהונות רצופות, בין 1868 ל-1872, ולכהונה שלישית, בין 1876 ל-1877.

ב-1876, נבחר הייז לנשיא באחת מהבחירות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה האמריקנית. הוא השיג פחות קולות מסמואל טילדן מהמפלגה הדמוקרטית, אבל הצליח לזכות לרוב בחבר האלקטורים לאחר שוועדה של הקונגרס העניקה לו עשרים אלקטורים שהיו שנויים במחלוקת. כדי להשיג זאת, הגיע הייז לפשרה, שבמהלכה הסכימו הדמוקרטים להיבחרו בתמורה לסיום כל המעורבות הצבאית בדרום.

הייז האמין במריטוקרטיה, ביחס שווה בפני החוק ללא קשר לגזע, ובשיפור מערכת החינוך. הוא ציווה על הצבא לשבור את שביתת הרכבות הגדולה ב-1877. הוא ביצע רפורמות מוגבלות בשירות הציבורי שהכינו את הקרקע לרפורמות רחבות יותר בעשורים לאחר מכן. הוא הטיל וטו על חוק שהיה מכניס דולרים מגובים במתכת הכסף למחזור, והיה מעלה מחירים. הוא התעקש שתקן הזהב היה חיוני להתאוששות כלכלית. מדיניותו כלפי האינדיאנים במערב דרשה התבוללות.

הייז הבטיח לכהן רק כהונה אחת, ולאחר כהונתו פרש לביתו באוהיו. רבים טענו שהחזיר את האמונה במשרת הנשיאות, שנעלמה מאז מותו של אברהם לינקולן. תומכיו הדגישו את מחויבותו לרפורמה בשירות הציבורי ואת ההגנה שהקנה לזכויות האזרח, אולם כיום הוא נחשב לנשיא גרוע יחסית.

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייז נולד באוהיו להורים ראתרפורד הייז וסופיה ביצ'רד. הוא למד בבית ספר ציבורי, ולאחר מכן באקדמיה המתודיסטית באוהיו, ובמכינה לקולג' ווב בקונטיקט.

באוגוסט 1842, סיים הייז את לימודיו בקניון קולג' באוהיו ובינואר 1845 סיים גם את בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. בהמשך אותה השנה התקבל הייז ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק במקצוע זה. ב-1849 עבר לסינסינטי והמשיך לעבוד כעורך דין. בין השנים 1857-1859 היה פרקליט העיר.

קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 ביוני 1861 מונה הייז, בעקבות פריצתה של מלחמת האזרחים, לרב סרן בחטיבת המתנדבים ה-23 בחיל הרגלים של אוהיו, במהלך מלחמת האזרחים המשיך הייז להתקדם בדרגות עד שלקראת סוף המלחמה ב-1865 כבר הגיע לדרגה רשמית של בריגדיר גנרל ולדרגת כבוד של מייג'ור גנרל. במהלך שירותו הצבאי סירב הייז להצעה לרוץ לקונגרס, באומרו שקצין הנוטש את תפקידו כדי להתמודד למשרה פוליטית "ראוי להיות מקורקף".

קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייז נבחר לחבר קונגרס מטעם אוהיו במסגרת המפלגה הרפובליקנית, וכיהן מ-4 במרץ 1865 עד 20 ביולי 1867, עת נבחר לתפקיד מושל אוהיו. הוא כיהן כמושל בשנים 1867 - 1869, והתמודד בחוסר הצלחה על מקום בקונגרס של ארצות הברית.

לאחר מכן נבחר שוב למושל, וכיהן מינואר 1876 ועד 2 במרץ 1877.

בחירות 1876[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות של הייז

הצלחתו של הייז באוהיו חיזקה את מעמדו במפלגה הרפובליקנית. המשלחת של אוהיו לוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1876 תמכה בו. ביוני 1876, הוועידה התכנסה וג'יימס בליין ממיין היה המועמד המועדף. בליין הוביל במספר הצירים אולם לא השיג רוב. הצירים חיפשו מועמד אחר ובחרו בהייז בסיבוב השביעי. הוועידה בחרה בויליאם א. וילר מניו יורק כסגנו, למרות שהייז טען שלא הכיר אותו.

הדמוקרטים בחרו בסמואל טילדן, מושל ניו יורק. טילדן נחשב ליריב ראוי שהיה ידוע ביושרו, כמו הייז. בנוסף, כמו הייז, טילדן תמך בכסף יציב וברפורמה בשירות הציבורי. כנהוג באותה התקופה, שני המועמדים לא ניהלו את מסע הבחירות שלהם אלא יועציהם. המצב הכלכלי הרעוע החליש את הרפובליקנים וגרם להייז לחשוש שיפסיד. שני המועמדים התמקדו בניו יורק ובאינדיאנה שנחשבו למדינות חצויות, וגם בשלוש מדינות דרומיות- לואיזיאנה, קרוליינה הדרומית ופלורידה- בהן עדיין שלטו ממשלות מתקופת השיקום, והייתה אלימות פוליטית רבה. הרפובליקנים הדגישו את הסכנה במתן ניצחון לדוקרטים זמן קצר כל כך לאחר מלחמת האזרחים, ואת הסכנה שממשל דמוקרטי יהווה לזכויות האזרח של השחורים בדרום. הדמוקרטים הדגישו את יושרתו של טילדן לעומת השחיתויות בממשלו של יוליסס סימפסון גרנט.

כשהתוצאות החלו לזרום מהבחירות, היה ברור שהמירוץ צמוד: הדמוקרטים ניצחו ברוב הדרום, וגם בניו יורק, אינדיאנה, קונטיקט וניו ג'רזי. בצפון מזרח המדינה, קהילת המהגרים הגדולה תמכה בדמוקרטים. טילדן זכה לרוב הקולות, אולם הרפובליקנים הבינו שאם ישתמשו במדינות הדרום שעוד שלטו בהן יחד עם מדינות המערב, הם יכולים לנצח בחבר האלקטורים.

ערעורים על התוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת האלקטורים

ב-11 בנובמבר, שלושה ימים לאחר הבחירות, היה ברור שטילדן זכה ל-184 קולות, והיה חסר לו אחד כדי להשיג רוב. הייז זכה ב-166 אלקטורים, כש-19 הקולות של פלורידה, לואיזיאנה וקרוליינה הדרומית היו שנויים במחלוקת. הרפובליקנים והדמוקרטים טענו לניצחונות במדינות הללו, אולם היה ברור שהיו זיופים רבים. העניין רק הסתבך לאחר שאלקטור אחד מתוך שלושה באורגון נפסל, וכך הייז זכה רק ב-165 קולות, כשעשרים קולות היו שנויים במחלוקת. עשרים הקולות היו חיוניים לכל מועמד, והיו אמורים להכריע מי יהיה הנשיא.

היה ויכוח בנוגע לספירת הקולות. הסנאט היה רפובליקני ואילו בית הנבחרים היה דמוקרטי, וכל אחד מהם דרש לספור את הקולות. בינואר 1877, הסכימו הקונגרס והנשיא גרנט להעניק את סמכות ההחלטה בנושא לוועדה דו מפלגתית, שתכריע בעניין הקולות השנויים במחלוקת. הוועדה הורכבה מחמישה חברים מבית הנבחרים, חמישה סנאטורים וחמישה שופטים בבית המשפט העליון. כדי להבטיח איזון, הוועדה הורכבה משבעה דמוקרטים, שבעה רפובליקנים, והשופט דייוויד דיוויס, שהיה עצמאי ומקובל על שתי המפלגות. הדמוקרטים באילינוי בחרו בדיוויס לסנאט, וקיוו שדבר זה ישפיע על תמיכתו. אולם דיוויס החליט לפרוש מהוועדה ולשרת כסנאטור. השופטים שנותרו היו רפובליקנים, ולכן נבחר השופט ג'וזף ברדלי, שנחשב לעצמאי ביותר מביניהם. הוועדה נפגשה בפברואר ושמונת הרפובליקנים תמכו בהענקת עשרים האלקטורים להייז. הדמוקרטים זעמו על כך ואיימו בפיליבסטר שימנע מהקונגרס את קבלת התוצאות.

כשהתקרב ה-4 במרץ, יום כניסתו של הייז לתפקיד, הרפובליקנים והדמוקרטים נפגשו במלון בוושינגטון וניסו לנסח פשרה. הרפובליקנים הבטיחו הבטחות בתמורה לתמיכה דמוקרטית במינויו של הייז. ההבטחה המרכזית של הייז הייתה הוצאת הצבא מהדרום וקבלת הממשלות הדמוקרטיות במדינות הללו. הדמוקרטים הסכימו, וב-2 במרץ, הסתיים הפיליבסטר. הייז נבחר, אולם תקופת השיקום הסתיימה. ב-3 באפריל, ציווה הייז על מזכיר המלחמה שלו להוציא את החיילים מקרוליינה הדרומית. ב-20 באפריל, הצבא יצא גם מניו אורלינס וכך הסתיימה תקופת השיקום.

הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל שה-4 במרץ נפל על יום ראשון, הייז נשבע באופן פרטי ביום שבת, ה-3 במרץ, בחדר האדום בבית הלבן, והיה הנשיא הראשון שעשה זאת. הוא נשבע באופן פומבי ב-5 במרץ. בנאום כניסתו לתפקיד, הייז טען שישרת את כל המדינה, יתמוך בממשלה הוגנת ושקולה בדרום, וגם ברפורמות בשירות הציבורי ובתקן הזהב. למרות זאת, בחירתו השאירה את הדמוקרטים בהרגשה מרירה, והייז זכה לכינוי ראת'רפרוד (משחק מילים על שמו והמילה הונאה).

סיום תקופת השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייז תמך במדיניות השיקום כל חייו, אולם פעולתו הראשונה כנשיא הייתה סיום תקופת השיקום והחזרת השלטון הדרומי. אפילו בלי הפשרה של 1877, הייז לא היה מצליח לשמור על השיקום. בית הנבחרים הדמוקרטי לא הקצה מספיק משאבים לצבא בדרום. אפילו הרפובליקנים נחלשו בתמיכתם בשיקום, לאור האלימות הגדולה בדרום. רק שתי מדינות היו תחת שליטה צבאית כשהייז נכנס לתפקידו, וללא צבא שיאכוף את מתן זכויות ההצבעה, גם הן חזרו לשלטון לבן.

ניסיונותיו של הייז להגן על זכויותיהם של השחורים בדרום לא הצליחו להשפיע, וגם ניסיונותיו לחזק את הכוח הרפובליקני בדרום. לעומת זאת, הוא הצליח למנוע מהקונגרס להפחית בכוחות הנשיא בפיקוח על הבחירות. הדמוקרטים העבירו חוק שנועד להקל את החוקים שפגעו בקו קלוקס קלאן. החוקים מנעו שלילת זכויות הצבעה בעקבות גזע. הייז הטיל וטו על החוק כדי שיוכל להמשיך להגן על השחורים. הדמוקרטים לא הצליחו לבטל את הוטו אז העבירו חוק דומה. גם את החוק הזה הייז ביטל, והתהליך חזר על עצמו עוד שלוש פעמים. לבסוף, הייז חתם על חוק מרוכך יותר, אולם הקונגרס סירב להקצות משאבים לאכיפה פדרלית של זכויות ההצבעה.

הייז ניסה לפצות את הדרום בעקבות חקיקת חוקים למען זכויות האזרח, בכך שמינה דמוקרטים דרומיים לתפקידים שונים. אולם הייז לא הצליח לשכנע את הדרום לקבל את הרעיון של שוויון גזעי ולא הצליח לשכנע את הקונגרס להקצות משאבים למען זכויות האזרח.

רפורמה בשירות הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייז היה נחוש להוביל רפורמה בשירות הציבורי, שהתבסס על מינויים פוליטיים מאז תקופת אנדרו ג'קסון. במקום לתת משרות לתומכים פוליטיים, הייז הנהיג בחינות לתפקידים ומינה אישים לפי כישוריהם. הרפובליקנים התנגדו להייז על כך. הסנאטורים התרגלו לכך שהתייעצו בהם בנוגע למינויים פוליטיים ופנו נגדו.

הייז הקים וועדה מיוחדת שתקבע חוקים למינויים פוליטיים. ג'ון שרמן, מזכיר האוצר, הוביל חקירה נגד המועצה המחוקקת של ניו יורק, שקבעה ש-20% מהמינויים הפוליטיים היו לא תקינים.

למרות התנגדות הקונגרס, הצליח הייז להוציא תקנה שמנעה מנושאי תפקידים להיות מעורבים פוליטית. צ'סטר ארתור סירב להישמע להוראות הנשיא. בספטמבר 1877, דרש הייז את התפטרותו של ארתור. ארתור סירב לכך.

רק ביולי 1878, במהלך פגרת הקונגרס, פיטר הייז את ארתור והחליף אותו באחר. באופן אירוני, רוב החקיקה לרפורמה בשירות הציבורי עברה בתקופת נשיאותו של ארתור.

במהלך נשיאותו חתם הייז ב-15 בפברואר 1879 על הצעת חוק שהתירה לעורכות דין נשים להופיע בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית.

שביתת הרכבות הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייז נאלץ להתמודד במהלך שנתו הראשונה בתפקיד עם שביתת הרכבות הגדולה, שהייתה סכסוך העבודה הקשה ביותר עד אז בארצות הברית. לאחר המשבר הכלכלי, קיצצו איגודי הרכבת בשכר עובדיהם. העובדים מחו על כך והתחילו שביתה. הייז שלח את הצבא לשם, והמחאה השקטה הפכה מהר מאוד למהומה. המהומה הסתיימה ב-29 ביולי. אף חייל לא נהרג, אולם שובתים כן נהרגו. איגודי הרכבת ניצחו בטווח הקצר, בעקבות חזרת העובדים לעבודתם במשכורת נמוכה. אולם הציבור האשים את האיגודים באלימות, ולכן האיגודים נאלצו לשפר את תנאי ההעסקה של העובדים. בעלי העסקים שיבחו את הייז, אולם הייז עצמו תמך בחינוך טוב יותר לעובדים כדי לפצות אותם.

מדיניות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייז היה צריך להתעסק בשני נושאים מרכזיים בכלכלה. הראשון היה שימוש במטבעות מגובים בכסף, והצמדתם לזהב. ב-1873, הדולר התנתק מהכסף והפך באופן רשמי למטבע מגובה בזהב. כמות הכסף במחזור הצטמצמה והמיתון הלך והחמיר. בעלי החובות לא יכלו לשלם את חובותיהם. החקלאים והפועלים דרשו הצמדת הדולר לכסף והעלאת כמות הכסף שבמחזור. הדמוקרטים הגישו חוק שנועד להחזיר את הדולר להיות מטבע דו מתכתי, וכמה רפובליקנים אף הם תמכו בחזרה לתקן הכסף. החוק עבר בשני בתי הקונגרס, אולם הייז חשש מהשפעת החוק על העסקים והטיל וטו על החוק. הקונגרס, בפעם היחידה בתקופת כהונתו של הייז, ביטל את הוטו.

הנושא הכלכלי השני בו התעסק הייז היה עניין השטרות, שהיו כסף פיאט ונוצרו במהלך מלחמת האזרחים. הממשלה קיבלה תשלום בשטרות אלו, אולם לא היה ניתן להמיר אותם בזהב. חוק מיוחד דרש תשלום על השטרות בזהב, כדי להוציא אותם מהמחזור. שרמן הסכים עם הייז בתמיכה בחוק, והם אגרו זהב בתמורה להמרת השטרות. אולם מעט מאוד מהציבור המיר את השטרות בזהב. כשהכלכלה החלה להתאושש, הוקטנה כמות השטרות במחזור.

מדיניות החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מדיניות החוץ של הייז הייתה קשורה לאמריקה הלטינית. בשנת 1878, לאחר מלחמת פרגוואי, הייז מונה לבורר בסכסוך בין ארגנטינה ופרגוואי על גורלו של חבל הצ'אקו שהיה נתון לתביעות סותרות מצד שתי המדינות. הייז הכריע בסכסוך לטובת פרגוואי הקטנה, שאיבדה במלחמה את רוב שטחה, חלק ניכר מאוכלוסייתה ואת עצמאותה, והשיבה לעצמה את עצמאותה אך שנתיים לאחר מכן. על מעשה זה נחשב הייז לגיבור לאומי בפרגוואי, ואחד ממחוזותיה של פרגוואי נקרא "פרזידנטה הייז" על שמו. נראה כי בשנות האלפיים, זכרו של הייז נערץ יותר בפרגוואי מאשר במולדתו.

גם הגבול המקסיקני היה בעייתי. נערכו פשיטות של שודדים על טקסס. בתוך שלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, העניק הייז לצבא כוח לתפוס שודדים, אפילו אם יידרש מהם לפלוש אל מקסיקו. הנשיא המקסיקני שלח צבא אל הגבול שלו. לבסוף, הצליח הייז להגיע לפשרה שאפשרה לשתי המדינות לרדוף אחרי השודדים. האלימות בגבול פחתה, אולם ב-1880 הייז התיר לצבא לפלוש אל מקסיקו כדי לתפוס שודדים.

מחוץ ליבשת אמריקה, מדיניות החוץ של הייז עסקה גם בסין. הקונגרס הגיע להסכם עם סין שאישר הגירה בלתי מוגבלת למדינה. לאחר המשבר הכלכלי, הואשמו הסינים בהורדת השכר. במהלך שביתת הרכבות פרצו מהומות כנגד הסינים בסן פרנסיסקו, והועלו תביעות לעצירת ההגירה הסינית. הקונגרס העביר חוק שהגביל את ההגירה, אולם הייז ביטל אותו בטענה שאל לארצות הברית לבטל הסכמים ללא משא ומתן. הליברלים מהמזרח תמכו בהייז על כך, אולם המערב זעם וניסה להדיח את הייז. הרפובליקנים סירבו לתמוך בכך. לאחר מכן הגיע הייז להסכם עם סין להפחתת ההגירה.

האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניותו של הייז ניסתה להשקיע בחינוך האינדיאנים והטמעתם במערב. הייז האמין שמדיניותו תוביל לשלום, אולם האינדיאנים התנגדו לכך, ואיבדו רבות מאדמותיהם. הייז נאלץ להתמודד עם עימותים רבים מול השבטים האינדיאנים. הוא גם פיצה אינדיאנים על האדמות שנלקחו מהם.

הייז לא העמיד עצמו לבחירה מחדש וסיים את תקופת כהונתו כנשיא ב-1881.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייז נפטר ב-17 בינואר 1893 באוהיו, ונקבר בבית הקברות אוקווד.

אחרי שביתו ניתן במתנה למדינת אוהיו כדי לשמש חלק מהפארק הלאומי בחורשת ספיגל, הוא נקבר שם מחדש ב-1915.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת רתרפורד הייז