ג'יימס גרפילד

ג'יימס גרפילד
James Abram Garfield

ג'יימס גרפילד
ג'יימס גרפילד
לידה	19 בנובמבר 1831 מורלנד הילס, אוהיו
נרצח	19 בספטמבר 1881 (בגיל 49) אלבורן , ניו ג'רזי
מקום קבורה	קליבלנד, אוהיו
שם לידה	James Abram Garfield
מדינה	ארצות הברית
מקום מגורים	James A. Garfield House
השכלה	קולג' חירם (1854) ויליאמס קולג'
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בת זוג	לוקרישיה גרפילד
ילדים	Eliza Garfield, Mary Garfield Stanley-Brown, Irvin McDowell Garfield, Abram Garfield, Harry Augustus Garfield, ג'יימס רודולף גרפילד, Edward Garfield
מספר ילדים	7
חתימה
נשיא ארצות הברית ה־20 4 במרץ 1881 – 19 בספטמבר 1881 (6 חודשים ו־17 ימים) סגן נשיא ארצות הברית צ'סטר ארתור → רתרפורד הייז צ'סטר ארתור ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה ה-19 של אוהיו 4 במרץ 1863 – 8 בנובמבר 1880 (17 שנים) → אלברט רידל עזרא טיילור ←
שירות צבאי
השתייכות	צבא האיחוד
דרגה	מייג'ור גנרל
1861–1863 (כשנתיים)
פעולות ומבצעים
מלחמת האזרחים האמריקנית קרב מידל קריק קרב שילה המצור על קורינת' מערכת טולהומה קרב צ'יקמוגה

ג'יימס אברם גרפילד (באנגלית: James Abram Garfield‏; 19 בנובמבר 1831 – 19 בספטמבר 1881) היה נשיאה ה-20 של ארצות הברית מ-4 במרץ 1881 ועד לרציחתו באותה שנה בידי צ'ארלס גיטו, ובכך היה לנשיא האמריקאי השני שנרצח במהלך כהונתו. גרפילד שירת בבית הנבחרים ונבחר לסנאט לפני בחירתו לנשיא, וסירב לשרת בסנאט מרגע שנהיה מועמד לנשיאות. הוא היחיד שנבחר לנשיאות בעת כהונתו כחבר בבית הנבחרים.

גרפילד גודל על ידי אמו האלמנה בתנאים צנועים בחווה באוהיו. הוא עבד בכמה עבודות, כולל השטת ארבה בנעוריו. בגיל שבע עשרה למד בכמה בתי ספר באוהיו, ולאחר מכן בוויליאמס קולג', שם סיים לימודיו ב-1856. כעבור שנה נכנס לפוליטיקה כחבר המפלגה הרפובליקנית. הוא נישא ללוקרישיה רודולף ב-1858, ושירת בסנאט של אוהיו בין 1859 ל-1861. גרפילד התנגד לפרישת מדינות הדרום מארצות הברית, שירת כמייג'ור ג'נרל (אלוף) בצבא הצפון במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ולחם בקרב שילה. הוא נבחר לקונגרס ב-1862 כנציג אוהיו. במהלך שירותו בבית הנבחרים תמך בתקן הזהב, וזכה למוניטין כנואם מוכשר. גרפילד הסכים תחילה עם הרפובליקנים הקיצוניים בסנאט בנושא שיקום הדרום, אך בהמשך אימץ קו מתון לגבי שמירת זכויות האזרח של העבדים המשוחררים.

עם כניסתו לסנאט, גרפילד ניהל את מסע הבחירות של מזכיר המדינה ג'ון שרמן ב-1880 ונאם לטובתו. כששרמן ויריביו (יוליסס ס. גרנט וג'יימס בליין) לא הצליחו לזכות במועמדות, בחרו הצירים בגרפילד כמועמד פשרה בסיבוב השלושים ושישה. בבחירות לנשיאות באותה שנה ניהל גרפילד מערכת בחירות ממרפסת ביתו, וניצח ברוב דחוק את וינפילד סקוט הנקוק, מועמד המפלגה הדמוקרטית.

בכהונתו הקצרה כנשיא החזיר גרפילד את סמכויות המינויים לידי הנשיא, חיזק את הצי האמריקני, לחם בשחיתות במשרד הדואר ומינה דיפלומטים ושופטים. הוא חיזק את כוחו של הנשיא והתנגד למינויים פוליטיים, בעיקר אלה שהוצעו על ידי הסנאטור החזק מניו יורק - רוסקו קונקלינג. גרפילד פעל למען תיעוש החקלאות, הרחבת החינוך ושמירת זכויות האזרח. הוא תמך ברפורמה בשירות הציבורי, שעברה בקונגרס בתקופת יורשו צ'סטר ארתור. הוא מת מקץ 200 ימים בתפקיד, כשברובם היה בין חיים למוות לאחר ההתנקשות בו. גרפילד זכור יותר בגלל ההתנקשות בו - ולא תקופת נשיאותו, והיסטוריונים נמנעים לעיתים קרובות מלדרג אותו כנשיא בגלל תקופת כהונתו הקצרה.

ילדות

העתק של בקתת העץ בה נולד גרפילד

גרפילד נולד כצעיר מבין חמישה ילדים ב-19 בנובמבר 1831, בבקתת עץ באוהיו שהייתה חלק מהעיירה אורנג'. כמו רבים שהתיישבו באזור, אבותיו היו מניו אינגלנד. ההגירה מערבה הייתה חלק ממימוש "הייעוד הגלוי" שקרא להתיישבות אמריקאית במערב במטרה להפיץ את מוסדות המדינה והתרבות האמריקאית מהאוקיינוס האטלנטי ועד לשקט. עד תחילת המאה ה-19 האזור שבו גרה משפחת גרפילד בעיירה אורנג' היה חלק משמורה אינדיאנית. במקור היה ג'יימס גרפילד צאצא של מהגרים לאמריקה הבריטית מוויילס שבממלכת בריטניה הגדולה. אביו אברם גרפילד (על שמו נקבע שמו השני של ג'יימס גרפילד) נולד בווסטר, ניו יורק, והגיע לאוהיו כדי להתחתן עם חברתו מימי בית הספר. לאחר שגילה שהיא נשואה, הוא התחתן עם אחותה אלייזה, שנולדה בניו המפשייר. ג'יימס נקרא על שם אח גדול ממנו שמת בילדותו.

בסוף 1833 מת אברם גרפילד, ובנו גדל בעוני. ג'יימס היה הילד האהוב על אמו והם נשארו קרובים במשך כל שארית חייהם. אלייזה גרפילד נישאה מחדש ב-1842, אך נפרדה מבעלה השני בגירושין שערורייתיים. בהיותו פעוט, הצטרפה משפחת גרפילד ל"כנסיית הצלוב". לקשר דתי זה של המשפחה הייתה השפעה רבה על גרפילד בהמשך חייו. כשהוא עני ויתום מאב היה גרפילד מושא ללעג בעיני בני גילו, והוא נותר רגיש לעלבונות כל ימי חייו. גרפילד עסק הרבה בקריאה; ב-1847, בהיותו בן שש עשרה בלבד, הוא עזב את ביתו. כשלא מצא עבודה כספן החליט לעבוד כמשיט ארבה בנהר. מקץ שישה שבועות חלה ונאלץ לשוב לביתו. הוא הבטיח לאמו ללמוד בבית הספר במשך שנה, והחל ללמוד ב-1848.

חינוך, נישואין וראשית הקריירה

גרפילד בגיל שש עשרה

כתלמיד בבית הספר העירוני, בין 1848 ל-1850, הוא התעניין בעיקר בשפות ובתורת הנאום והחל להצטיין כנואם. בבית הספר הכיר גרפילד את לוקרישה רודולף, אותה נשא בהמשך לאשה. הוא עבד כעוזר לנגר וכמורה כדי לממן את לימודיו. גרפילד פקד את הכנסייה כדי לשמח את אמו, ובשנות התבגרותו חווה התעוררות דתית שהפכה אותו לנוצרי אדוק.

לוקרישה גרפילד בשנות השבעים

בתום לימודיו בבית הספר העירוני עבד גרפילד כשנה בעבודות מזדמנות, וכן בהוראה. בין 1854-1851 למד ב"מכון העתודה האקלקטי המערבי" (לימים "קולג' חירם") בחירם שבאוהיו, בית ספר לכמורה. הוא התעניין בלימודי יוונית ובלטינית, שימש כשרת במקום ואחר כך הפך למורה במכון. גם לוקרישה למדה במכון, וגרפילד היה המורה שלה ליוונית. הוא ידע לכתוב בשתי ידיו, והיה מסוגל לכתוב ביד אחת בלטינית ובידו האחרת ביוונית עתיקה. הוא הרוויח דולר אחד מזהב על כל דרשה שנשא כמטיף. בתום לימודיו במכון ב-1854 הוא נהיה מורה במשרה מלאה. בהמשך עבר ללמוד בויליאמס קולג' בויליאמסטאון, מסצ'וסטס, ובמקביל לימד אמנות החיבור לתלמידים (משרה שבה עסק לפניו צ'סטר ארתור, לימים סגנו בבית הלבן). הוא סיים לימודיו שם באוגוסט 1856, בהצטיינות.

כשחזר לאוהיו זכה להערכה מיוחדת בזכות התואר שהשיג. הוא שב ללמד שפות קלאסיות כמורה במכון האקלקטי, וכעבור שנה התמנה למנהל המכון, תפקיד בו שימש עד 1860. הוא חש שהתפקיד לא ממצה את הפוטנציאל שלו, וההתנגדות הקשה לעבדות שחווה במסצ'וסטס דחפה אותו לשקול לעסוק בפוליטיקה. ב-11 בנובמבר 1858 נשא גרפילד לאישה את לוקרישה רודולף. לשניים נולדו שמונה ילדים, חמישה מהם הגיעו לבגרות, מהם ג'יימס רודולף גרפילד הלך בעקבותיו לפוליטיקה ושימש כשר הפנים של ארצות הברית בזמן נשיאותו של תאודור רוזוולט. לימים החל גרפילד ללמוד משפטים, והוסמך לעריכת דין ב-1861.

מנהיגי המפלגה הרפובליקנית באוהיו הזמינו אותו להיכנס לפוליטיקה. הוא נבחר להיות מועמדה של המפלגה למושב בסנאט המקומי, שם שירת עד 1861. בין השאר השתדל להעביר חוק לביצוע מדידות גאולוגיות באוהיו לבחינת מקורות המינרלים של המדינה.

מלחמת האזרחים

גרפילד בדרגת בריגדיר גנרל במלחמת האזרחים

לאחר בחירת אברהם לינקולן לנשיאות, הכריזו כמה מדינות דרומיות על פרישתן מהאיחוד ויצירת ממשלה חדשה, קונפדרציית המדינות של אמריקה. גרפילד קרא כמה טקסטים צבאיים כשחיכה להכרזת המלחמה, אותה החשיב למסע צלב כנגד מוסד העבדות. באפריל 1861, כשהממשל הפדרלי סירב לפנות חלק מהמוצבים הצבאיים בדרום, הפציצו מורדי הקונפדרציה את פורט סאמטר, אחד מהמוצבים הפדרליים האחרונים בדרום, וכך פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית. אף שהיה חסר ניסיון צבאי, גרפילד התנדב לצבא האיחוד.

לבקשת המושל, ויתר גרפילד על גיוסו לצבא כדי להישאר במועצה המחוקקת, ועזר לגייס ולצייד בנשק מתנדבים באוהיו. עם פיזור המועצה, נשא גרפילד סדרת נאומים בצפון מזרח המדינה לעידוד גיוס מתנדבים. לאחר מסע באילינוי לרכישת נשק חזר לאוהיו, ובאוגוסט 1861 מונה כמפקד גדוד המתנדבים הרגלי ה-42 של אוהיו, בדרגת קולונל (אלוף-משנה). הגדוד היה קיים רק על הנייר, ולכן היה על גרפילד להשיג מתנדבים. הוא גייס שכנים ותלמידים לשעבר במהירות, וסייע באימון הגדוד. בדצמבר, הוטל על גרפילד להביא את גדודו לקנטקי ולהצטרף לארמיית אוהיו, תחת פיקודו של הבריגדיר גנרל דון קרלוס ביואל.

פקודתו של ביואל

ביואל הטיל על גרפילד את משימת גירוש כוחות הדרום מזרחה מקנטקי בנובמבר 1861. תחת פיקודו של גרפילד הועמדה לצורך מבצע זה הבריגדה ה-18, ובדצמבר אותה שנה הוא יצא מקטלסבורג, קנטקי, כשתחת פיקודו רגימנט הרגלים ה-40 וה-42 של אוהיו, ה-14 וה-22 של קנטקי, חיל הפרשים השני של מערב וירג'יניה וכן יחידת הפרשים של מקלפלין. הכוחות נתקלו בכוחות הדרום ליד פיינטסוויל, קנטקי, ב-6 בינואר 1862, שהיו תחת פיקודו של בריגדיר גנרל המפרי מרשל. כוחותיו של גרפילד אילצו את כוחות הדרום לסגת עד למרחק של שני מייל מפרסטונבורג, קנטקי, על הדרך המובילה לווירג'יניה. גרפילד תקף שוב ב-9 בינואר, ושוב הביא לנסיגת הדרומיים בתום יום הקרב, אך הפעם בחר שלא לרדוף אחריהם, והעדיף לשוב עם כוחותיו לפרסטונבורג כדי להצטייד באספקה.

שדה הקרב שבו לחם גרפילד, גרפילד פיקד על הגבעה הרחוקה במרכז התמונה.

ניצחון זה הביא לקידומו של גרפילד לדרגת בריגדיר גנרל ב-11 בינואר, בגיל שלושים. לאחר נסיגת מרשל, פיקד גרפילד על כוח האיחוד היחידי במזרח קנטקי, והודיע על חנינה לכל אדם שינטוש את צבא הקונפדרציה ויחזור לביתו בנאמנות לאיחוד. לאחר מאבק קטן, הצליח גרפילד לטהר את האזור ממורדים ולגרום להם לסגת לווירג'יניה.

גרפילד פיקד על הבריגדה העשרים של ארמיית אוהיו, וב-1862 הצטרף אל מייג'ור גנרל יוליסס ס. גרנט וכוחותיו, כשהתקדמו בקורנית', מיסיסיפי. לפני שהגיע לשם, תקפו כוחות הקונפדרציה את צבאו של גרנט בהפתעה, והבריחו אותם. חייליו של גרפילד התקדמו במהירות והגיעו לעזור לגרנט למחרת היום, כדי לגרום למורדים לברוח. המקרה, שנודע כקרב שילה, היה הקרב הקטלני ביותר במלחמה באותה התקופה. גרפילד נחשף לאש אבל לא נפצע. לאחר מכן התקדם הצבא אל קורינת', כשהקונפדרציה נסוגה.

באותו הקיץ סבל גרפילד מצהבת וירד במשקלו. הוא נאלץ לחזור אל ביתו ואשתו החזירה אותו לקו הבריאות. כשהיה בביתו, חבריו פעלו כדי לנסות לעזור לו להיבחר לקונגרס מטעם הרפובליקנים, אף על פי שגרפילד סירב לעסוק בנושא. הוא חזר לצבא בסתיו והלך לוושינגטון כדי לחכות למשימה הבאה שלו. באותה התקופה נפוצו שמועות על רומן מחוץ לנישואין שכמעט הרס את נישואיו. גרפילד הצטרף לוועדה שבחנה את התנהלותו של פיץ ג'ון פורטר. הוא השתכנע באשמתו של פורטר והצביע יחד עם הגנרלים האחרים להרשיע אותו. המשפט נמשך בין נובמבר 1862 לינואר 1863, ובסופו, מונה גרפילד לראש המטה של ויליאם ס. רוסקרנס, מפקד צבא קמברלנד.

ראש המטה של רוסקרנס

הגנרל ויליאם ס. רוסקרנס

משרת ראש המטה בדרך כלל הייתה זוטרה, אולם גרפילד השפיע מאוד על רוסקרנס, והשיג סמכויות נרחבות יותר מתיאום פקודות. הוא אף פיקד על הצבא של רוסקרנס. רוסקרנס אהב שיחות, וגרפילד המלומד היה בדיוק האדם המתאים לכך. השניים הפכו לקרובים מאוד, ודיברו בעיקר על דת. גרפילד ורוסקרנס תכננו כיצד לרדוף וללכוד את הגנרל ברקסטו בראג. בראג נסוג אל צ'אטאנוגה והיה צורך בעוד חיילים כדי להכניע אותו. גרפילד העדיף לתקוף מיד.

בקרב עצמו, בין 19 ל-20 בספטמבר 1863, גרם בלבול בנוגע לפקודותיו של רוסקרנס לרווחים בשורות ולמחשבה שהאגף הימני אבד. רוסקרנס היה בטוח שהקרב אבוד וחזר להגן על צ'אטאנוגה. גרפילד האמין שהצבא שרד והצליח למצוא אותו. הצבא הוקף בידי צבאו של בראג, וגרפילד שלח מברק למזכיר המלחמה אדווין סטנטון, שדרשה תגבורת. לינקולן שלח עוד 20,000 חיילים בתוך תשעה ימים. בינתיים קודם גרנט למפקד צבאות המערב, והחליף את רוזקרנס בגנרל אחר. גרפילד קודם לדרגת מייג'ור גנרל אולם נאלץ להתפטר אחרי שנבחר לבית הנבחרים.

קריירה בקונגרס

בחירות 1862 ומלחמת האזרחים

סלמון צ'ייס היה בעל בריתו של גרפילד עד למשפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון.

כששירת בצבא בתחילת 1862, ניסו חבריו של גרפילד לשכנע אותו לרוץ לקונגרס מטעם מחוזו, שהיה רפובליקני מובהק. הוא דאג שהוא לא יקבל מינוי טוב בצבא, ולכן ידע שריצה לקונגרס תשפר את מעמדו הפוליטי. העובדה שהקונגרס יתכנס רק בדצמבר 1863 (עד לאשרור התיקון העשרים לחוקה ב-1933, הקונגרס התכנס בדצמבר) היה מאפשר לו להמשיך לשרת בצבא. הוא סירב לנהל את מסע הבחירות, והשאיר ליועציו הפוליטיים את הזירה. הוא נבחר להיות המועמד הרפובליקני בספטמבר 1862, ובאוקטובר נבחר לקונגרס.

מעט לאחר מכן, נאלץ גרפילד להתייצב בפני מזכיר המלחמה סטנטון ולשוחח על עתידו הצבאי. גרפילד נפגש עם מזכיר האוצר סלמון צ'ייס שהתחבר איתו. שניהם הסכימו פוליטית למדיניות של האגף הרדיקלי במפלגה. כשנכנס לקונגרס בדצמבר 1863, כעס גרפילד על לינקולן שהקל על הדרום. הרדיקלים, בהובלת תדיאוס סטיבנס, רצו להחרים אדמות של מורדים, ולינקולן איים להטיל וטו על חוקים כאלו. גרפילד תמך בחקיקה כזאת, וברומזו אל המהפכה המהוללת באנגליה, רמז שלינקולן יסולק מתפקידו בגלל דחיית החוקים. גרפילד תמך בהצהרת האמנציפציה של לינקולן, אולם טען שהיה זה מקרה מוזר בהיסטוריה העולמית כש"עורך דין סוג ב' מאילינוי" היה זה שניסח את המילים ההיסטוריות.

גרפילד תמך בביטול העבדות, והאמין שמנהיגי המרד ויתרו על זכויותיהם החוקתיות. הוא תמך בהחרמת מטעים דרומיים ואף בהגליה ובהוצאה להורג של מנהיגי המרד כדי להבטיח את השמדת העבדות. גרפילד הרגיש שלקונגרס הייתה הסמכות להכריז איזו חקיקה הכרחית כדי להבטיח את הצדק לכל הנאמנים לאיחוד, ללא קשר לצבעם. גרפילד החל לתמוך בלינקולן יותר כשזה יצא נגד העבדות. בתחילת כהונתו, חלק על מפלגתו בכמה נושאים. הוא התנגד למענקים לצורך גיוס צבאי, כיוון שהיו עשירים שהשתמשו בכספם כדי להתחמק מגיוס. גרפילד, בתמיכת לינקולן, הצליח להעביר חוק חדש שהרחיב את הגיוס. לינקולן לא חשש מהשפעת הגיוס על סיכוייו להיבחר לכהונה שנייה: הוא האמין שיוכל לנצח במלחמה לפני תום כהונתו הראשונה.

בהשפעת צ'ייס, תמך גרפילד בהצמדת הדולר לתקן הזהב והתנגד לשטרות מנייר. הוא התנגד, אולם הבין את הצורך, בחוק שהשעה את התשלומים בזהב ובכסף במלחמת האזרחים. הוא תמך בחוק שהרחיב את סמכות הקונגרס בנושא שיקום הדרום, שעליו הטיל לינקולן וטו.

גרפילד התנגד להיבחרו מחדש של לינקולן, אולם אף מועמד אחר לא הצליח להתחרות מולו. גרפילד העדיף לתמוך בלינקולן על פני מועמד אחר. הוא ביקש שרוסקרנס יבחר לסגנו של לינקולן, אולם במקומו נבחר המושל הצבאי של טנסי, אנדרו ג'ונסון. לינקולן וגרפילד נבחרו מחדש. צ'ייס עזב את הקבינט ומונה לנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, והחל להתרחק מגרפילד.

גרפילד עסק בעריכת דין ב-1865 כדי לשפר את מצבו הכלכלי. הוא שהה בוול סטריט ביום בו נרצח לינקולן, ונאם נאום שבו טען שאלוהים עדיין שולט בעולם, ושהממשלה עודנה חיה. לאחר מותו של לינקולן שיבח יותר את לינקולן, וטען שהיה אחד מהשליטים הנבונים במדינה.

השיקום

גרפילד תמך בזכות הצבעה לשחורים כמו שתמך בביטול העבדות, אף על פי שהודה שסלד מהרעיון שהשחורים יהיו שווי ערך פוליטית ללבנים, והעובדה שתמך, כלינקולן, ביישוב השחורים באפריקה. הנשיא החדש ג'ונסון דרש שיקום מהיר לדרום במהלך החודשים עד לכינוס הקונגרס בדצמבר 1865. גרפילד תמך במדיניות הזאת כניסוי. ג'ונסון, שהיה חברו, רצה את תמיכתו של גרפילד, וגרפילד הניח שחילוקי הדעות בין הנשיא החדש לקונגרס אינם גדולים מדי. הקונגרס התכנס מחדש בדצמבר (לכעסו של ג'ונסון, ללא נציגים ממדינות הדרום) ביקש גרפילד תמיכה משאר חבריו, אף על פי שחשש שג'ונסון, הדמוקרט לשעבר, יאחד כוחות עם הדמוקרטים וישיג שליטה פוליטית אם יצטרף אליהם מחדש. גרפילד חזה משבר עוד לפני פברואר 1866, כשג'ונסון הטיל וטו על חוק לחידוש לשכת העבדים המשוחררים שנועדה לעזור לעבדים המשוחררים. באפריל, טען גרפילד שג'ונסון היה "מטורף או שיכור מאופיום".

האנדרטה לזכרו של גרפילד, ליד גבעת הקפיטול, בה שירת כמעט עשרים שנה

העימות בין רשויות השלטון היה חשוב בבחירות לבית הנבחרים ב-1866, וג'ונסון ניסה לקדם את מועמדיו בעוד שגרפילד נאלץ להתמודד עם התנגדות מתוך המפלגה המקומית. הדרום עדיין לא יכול היה להצביע והצפון עדיין תמך ברפובליקנים, שהשיגו רוב של שני שלישים בקונגרס. גרפילד הצליח להתגבר על האתגרים במחוז שלו ונבחר מחדש בקלות.

גרפילד התנגד בתחילה להדחת ג'ונסון כשהקונגרס התכנס שוב בדצמבר 1866. אולם הוא כן תמך בחקיקה שתגביל את כוחותיו של ג'ונסון, כמו חוק הקביעות במשרד, שהגביל את ג'ונסון בפיטורי עובדים. גרפילד ייצג נאשם בבית המשפט באפריל 1868 ולכן לא יכול היה להצביע כשבית הנבחרים העמיד את ג'ונסון לדין, אולם נאם בתמיכה בתדיאוס סטיבנס ובמתנגדי ג'ונסון. כשג'ונסון זוכה בסנאט, גרפילד נדהם, והאשים את תוצאת המשפט בניהולו של נשיא בית המשפט העליון צ'ייס.

כשיוליסס ס. גרנט נבחר במקום ג'ונסון ב-1869, החליט גרפילד לנטוש את הרדיקלים (סטיבנס, מנהיגם, מת ב-1868). הוא תמך בתיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית ב-1870, ותמך בצירופה של ג'ורג'יה מחדש אל האיחוד. ב-1871 התנגד לחוק הקו קלוקס קלאן, בטענה שאמנם לא אהב את "הטרוריסטים הללו", אולם דאג בנוגע לכך שהחוק הסמיך את הנשיא להשעות את פקודת הביאס קורפוס.

מכסי מגן וכסף

השטרות שגרפילד שנא

במהלך הקריירה שלו, תמך גרפילד בתקן הזהב והתנגד להעלאת כמות הכסף בעזרת כסף מנייר, ולאחר מכן בעזרת הטבעה בלתי מוגבלת של מטבעות כסף. ב-1865, מונה לחבר בוועדת המיסים, והתמקד בנושאים כלכליים. הוא המשיך להתנגד לשטרות מנייר, וטען שכל מפלגה שתתמוך בהם תגרום לאסון נוראי. ב-1868 נאם במשך שעתיים בבית הנבחרים ותמך בחידוש הדרגתי של תשלום על כסף ועל זהב.

מכסי המגן הועלו לרמה גבוהה במלחמת האזרחים. לאחר מכן, תמך גרפילד במעבר לסחר חופשי, אף על פי שהרפובליקנים תמכו במכסי מגן גבוהים למען התעשייה האמריקנית. העימות עם מפלגתו גרם לכך שגרפילד הודח מוועדת המיסים ב-1867, ולמרות הרוב הרפובליקני בקונגרס עד ל-1875, הוא עצמו לא היה בוועדה באותה התקופה. הוא אומנם מונה ליושב ראש ועדת ההקצבות, אולם תמיד רצה להנהיג את ועדת המיסים. אחת מהסיבות שהוצא מהוועדה הייתה ההתנגדות של העורך הרפובליקני המשפיע, הוראס גרילי.

כתב ידו של גרפילד על ראיות בהן נעשה שימוש במהלך חקירת הבהלה לזהב ב-1870

בספטמבר 1870, הוביל גרפילד, שהיה אז יושב ראש ועדת הבנקים, חקירה על הבהלה לזהב של 1869. הוועדה חקרה את השחיתות, אולם לא מצאה עבירות משמעותיות. גרפילד האשים את קיום השטרות במימון ספקולציה שהובילה לשערורייה.

גרפילד לא התלהב מהיבחרו מחדש של גרנט ב-1872, עד שהוראס גרילי, המועמד הדמוקרטי והרפובליקני-ליברלי, הפך לחלופה היחידה. גרפילד טען ש"גרנט לא כשיר להיות מועמד וגרילי לא כשיר להיבחר". גרנט וגרפילד נבחרו מחדש בקלות.

סקנדל קרדיט מובילייה, חוק משיכת השכר

סקנדל קרדיט מובילייה כלל שחיתות במימון מסילת יוניון פסיפיק שהושלמה ב-1869. מנהלי יוניון פסיפיק השתלטו על תאגיד קרדיט מובילייה בחשאי ואפשרו לו להקים את מסילת הרכבת. ההוצאות המנופחות שנרשמו בידי הארגון שולמו בעזרת כסף ממשלתי, ולארגון הותר לקנות ביטחונות ביוניון פסיפיק מתחת לערך השוק. קרדיט מובילייה השיגה רווחים גדולים וחילקה משכורות גבוהות. ההוצאות הגדולות הובילו להקצבה נוספת של הקונגרס. בנוסף, חבר קונגרס אחד היה ממנהלי קרדיט מובילייה, והציע לחבריו הזדמנות לקנות מניות.

הדוד סם מנחה חברי קונגרס וסנאטורים שהיו מעורבים בסקנדל לבצע ספוקו.

הסיפור דלף ביולי 1872, במהלך מסע הבחירות. חלק מהנאשמים היו סגן הנשיא (ויושב ראש בית הנבחרים לשעבר) סקיילר קולפקס, סגנו החדש של גרנט, הסנאטור ממסצ'וסטס הנרי וילסון, יושב ראש בית הנבחרים ג'יימס בליין ממיין, וגרפילד. גרילי לא הצליח לנצל את השערורייה במסע הבחירות שלו. לאחר הבחירות, הקונגרס התכנס שוב, ובליין, שרצה לטהר את שמו, דרש חקירה. הראיות זיכו אותו. גרפילד טען ב-1872 שהוצעה לו מניה, אולם הוא סירב לה. גם מנהל החברה תמך בגרסתו של גרפילד, אולם טען שגרפילד הסכים לבסוף לקחת מניה באשראי, ושקיבל תשלום עליה בזכות הדיבידנדים של החברה. הסכסוך היה לגבי שלוש מאות דולר, שגרפילד טען שהיו הלוואה שהחזיר ולא דיבידנד.

אלו שכתבו על גרפילד לא ניסו לקשור אותו לשערורייה, וטענו שלא היה מושחת, אולם שכן קיבל דיבידנד מהחברה, ולא אמר את כל האמת. בעקבות המקרה עלו דרישות לפטר את גרפילד מוועדות כלכליות.

נושא נוסף שגרם לגרפילד צרות בניסיונו להיבחר מחדש ב-1874, היה "חוק משיכת השכר" ב-1873 שהעלה את שכר חברי הקונגרס בחמישים אחוז, וגם על שירותם מאז 1871. גרפילד היה אחראי להעברת החוק, ולבסוף העלאת המשכורת הייתה גבוהה יותר, למרות התנגדותו של גרפילד. כמעט חצי מחברי בית הנבחרים כבר ידעו שלא יבחרו לעוד כהונה ותמכו בחוק, אולם הציבור כעס על כך, ועל גרפילד, אף על פי שסירב לקבל את התוספת. הרפובליקנים איבדו שליטה על בית הנבחרים בפעם הראשונה מאז מלחמת האזרחים, וגרפילד זכה רק ל-57% מקולות הבוחרים (בדרך כלל השיג פי שניים או שלושה מיריביו הדמוקרטים).

מנהיג המיעוט, ממשל הייז

לאחר שהדמוקרטים השתלטו על בית הנבחרים ב-1875, גרפילד נאלץ לעזוב את ועדת ההקצבות. הדמוקרטים מינו את גרפילד כחבר רפובליקני בוועדת המיסים. רוב יריביו הובסו בבחירות של 1874, ובליין נבחר לסנאט, ולכן גרפילד הפך למנהיג המפלגה בבית הנבחרים ולאדם שכנראה יהפוך ליושב ראש הבית אם המפלגה תשיג שוב רוב.

בבחירות של 1876, תמך גרפילד בבליין, וניסה לתמוך בו בוועדה הרפובליקנית. כשהתברר לאחר שישה סיבובים שבליין לא ייבחר, בחרה הוועדה במושל אוהיו, רתרפורד הייז. אף על פי שגרפילד תמך בבליין, הוא שמר על יחסים טובים עם הייז ותמך בו. גרפילד קיווה לפרוש מפוליטיקה לאחר סיום כהונתו ולעסוק בעריכת דין, אולם למען מפלגתו, נבחר מחדש בקלות באוקטובר. למרות זאת, בנו הצעיר מת משעלת מעט לאחר מכן.

גרפילד (שני מימין בשורה מתחת לגלריה) שירת בוועדה להכרעת תוצאות בחירות 1876.)

כשנראה היה שהייז הפסיד בבחירות חודש לאחר מכן לסמואל טילדן, פעלו הרפובליקנים להפיכת התוצאות במדינות דרומיות ששלטו בהן: קרוליינה הדרומית, לואיזיאנה ופלורידה. ניצחון של הייז בכל השלוש יאפשר לו לנצח בהפרש של אלקטור אחד. גרנט ביקש מגרפילד לשמש כ"משקיף נייטרלי" בלואיזיאנה. המשקיפים המליצו שהייז ינצח במדינה - גרפילד עצמו פסל קולות שלמים של טילדן. המושלים הרפובליקנים אימתו את ניצחונו של הייז, לכעסם של הדמוקרטים, שהמועצות המחוקקות שלהם פרסמו תוצאות שונות, ואיימו למנוע את ספירת האלקטורים. הקונגרס העביר חוק להקמת ועדה שתכריע מי מנצח. אף על פי שהתנגד לוועדה, בטענה שעל הקונגרס לספור את הקולות, מונה גרפילד אליה לקול מחאות הדמוקרטים שטענו שהיה מפלגתי מדי. הייז זכה לתמיכת שמונה חברי ועדה לעומת שבעה לטילדן. כחלק מעסקה עם הדמוקרטים, קיבל הייז את הנשיאות בתמורה להסגת הצבא מהדרום, וסיום תקופת השיקום.

אף על פי שהיה ברור שגרפילד יוכל להיבחר לסנאט לאחר התפטרותו של ג'ון שרמן כדי לכהן בתפקיד מזכיר האוצר, רצה הייז שגרפילד יעזור לו להגן על עצמו מפני הקונגרס. גרפילד, המחוקק הראשי של הנשיא, זכה לכבוד בזכות תפקידו. גרפילד פסק נגד חוק שדרש רכישת כמות גדולה של כסף בידי הממשלה והפיכתו למטבעות, והייז הטיל עליו וטו, שבוטל מאוחר יותר.

גרפילד רכש בית באוהיו באותה התקופה, ממנו ניהל את מסע הבחירות שלו. הייז רצה שגרפילד ינסה להתמודד לתפקיד המושל ב-1879, כחלק מתוכנית להביא אותו לבית הלבן. גרפילד העדיף להיבחר לסנאט, ועזר לרפובליקנים לנצח בבחירות לאספה הכללית של אוהיו. ג'ון שרמן, שרצה להיות נשיא, תמך בגרפילד, והוא נבחר לסנאט בינואר 1880, והיה אמור להתחיל לכהן ב-4 במרץ 1881.

קריירה משפטית ושאר פעילויות

גרפילד היה אחד משלושה עורכי דין שהגנו על צפוניים שתמכו בקונפדרציה. בית משפט צבאי שפט את הצפוניים למוות, אולם גרפילד טען שעליהם להישפט בפני בית משפט אזרחי. הצלחתו במשפט אפשרה לו להתפרסם כעורך דין מוצלח.

במהלך כהונתו הראשונה של גרנט, כשהרגיש לא מסופק מהשירות הציבורי, ניסה לעסוק בעריכת דין, אולם שיתוף פעולה עם עורך דין אחר לא עלה יפה. לאחר מותו של צ'ייס ב-1873, לא הצליח גרפילד לפעול למינויו של נוח סוויין לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.

גרפילד חשב שמתן קרקעות לאיגודי הרכבת היה לא צודק. הוא התנגד לתאגידים מונופוליסטיים וגם לאיגודי עובדים. הוא תמך בהקמת השירות הציבורי של ארצות הברית שיפשט את הליך קבלת מועמדים לתפקיד ממשלתי. בנוסף הוא רצה לבטל את המערכת שבה עובדי ממשלה, בתמורה לתפקידם, נאלצו להעניק חלק ממשכורתם כתרומה פוליטית.

הוכחת גרפילד למשפט פיתגורס

שרטוט של משוואת גרפילד להוכחת משפט פיתגורס.

ב-1876, גילה גרפילד כישרון מתמטי כשפיתח הוכחה בטרפז למשפט פיתגורס. גרפילד לא היה מתמטיקאי במקצועו ועדיין נהג להתמקצע בגאומטריה בזמנו הפרטי, תחום בו הוא מצא עניין רב. לפי ההוכחה, גרפילד הציג משולש ישר-זווית עם צלעות a, b ו-c, כאשר a ו-b ניצבים ו-c הוא היתר. גרפילד קבע משולש ישר-זווית נוסף, שווה ערך ל-a, b, c אך מהופך לו בתשעים מעלות, כך שצלע b של המשולש השני מייצרת קטע ישר מתמשך עם צלע a של המשולש הראשון, משמע שצלע b (משולש ראשון) וצלע a (משולש שני; הפוך), מקבילות אחת לשנייה. בין שני המשולשים נפגשים בקודקוד O, בין צלע a של משולש ראשון לצלע b של משולש שני וצלעות c (היתרים) של שניהם.

כדי למצוא את זווית DOE (E הזווית בין צלעות b ו-c במשולש הראשון ו-D הזווית בין הצלעות a ו-c במשולש השני‏) מציבים כי במשולש ישנה זווית ישרה (90 מעלות), זווית Θ וזווית 90-Θ (מכיוון שסכום זוויות המשולש 180 מעלות). לנוכח העובדה שנק' O יושבת על הקטע הישר בין שני המשולשים, נוצרת זווית בת 180 מעלות. מכיוון שהמשולשים הפוכים זה מזה ב-90 מעלות, זווית Θ-90 וזווית Θ שתיהן מופיעות על זווית O 180 מעלות. מכיוון ש-Θ ו-Θ-90 משלימות ל-90 מעלות, זווית DOE, שווה ל-90 מעלות בסך הכל לפי הורדה מזווית O. כעת נוצר משולש ישר-זווית נוסף: DOE.

כעת נמתח קטע בין זווית D ל-E ובכך נוצר טרפז. משוואת שטחו של הטרפז הנתון היא: $(a+b)\cdot {\tfrac {1}{2}}(a+b)$. דרך נוספת לחשב את שטחו של הטרפז היא ליצור משוואת סכום שלושת המשולשים הנמצאים בתוכו ולחשב לפיה כך שעל כל מקרה תהיה התוצאה שווה למשוואת שטח הטרפז הרגילה. לפי משוואת סכום המשולשים ניתן לחשב את שטח הטרפז באופן הבא: $2\cdot {\frac {1}{2}}ab+{\tfrac {1}{2}}c^{2}$. שתי המשוואות מובילות לאותה התוצאה ולכן: ${\tfrac {1}{2}}(a+b)^{2}=ab+{\frac {1}{2}}c^{2}$. להלן חישוב מלא של צמצום המשוואה:

$2\cdot ({\tfrac {1}{2}}(a+b)^{2})=2\cdot (ab+{\frac {1}{2}}c^{2}))$

$(a+b)^{2}=2ab+c^{2}$

$a^{2}+2ab+b^{2}=2ab+c^{2}$

$a^{2}+b^{2}=c^{2}$ התוצאה הסופית היא משפט פיתגורס.

הבחירות של שנת 1880

המועמדות הרפובליקנית

גרפילד נבחר לסנאט בתמיכתו של ג'ון שרמן, ונכנס לשנת הבחירות כתומך של שרמן בתור המועמד של המפלגה הרפובליקנית. לעומת זאת, אחרים סברו שגרפילד היה המועמד העדיף. גרפילד סירב לקבל את המועמדות, אולם שרמן התחיל לחשוד בכוונותיו של סגנו. המועמדים המובילים פרט לשרמן היו יוליסס ס. גרנט וג'יימס בליין.

הסנאטור רוסקו קונקלינג מניו יורק, שהיה מנהיג "סיעת האיתנים" (תומכי גרנט), הציע בתחילת הוועידה שהצירים יתחייבו לתמוך במועמד בבחירות. הצירים ממערב וירג'יניה סירבו לכך וקונקלינג ניסה לגרש אותם. גרפילד יצא להגנתם ונאם בזכותם. הקהל פנה כנגד קונקלינג שוויתר על הניסיון. תומכי גרפילד התחזקו, והבינו שגרפילד הוא המועמד היחיד שיהיה מקובל על רוב הצירים.

לאחר נאומים לטובת מועמדים אחרים, נאם גרפילד בשם שרמן והציע את מועמדותו. הצירים עצמם לא רצו לתמוך בשרמן, וגרנט הוביל עם 304 קולות ואחריו בליין עם 284, כששרמן רק במקום השלישי עם 93 קולות בלבד. גרנט ובליין לא הצליחו להשיג את 379 הקולות הדרושים. לבסוף, הוחלט שמתנגדי גרנט יתמכו דווקא בגרפילד, שהשיג 50 קולות בסיבוב ה-35. גרפילד טען שהוא לא מתכוון לבגוד בשרמן, אולם המשלחת מאוהיו תמכה בו. בסיבוב הבא, תומכי שרמן ובליין תמכו בגרפילד, והוא השיג 399 קולות ואת המועמדות. תומכי גרנט נשארו נאמנים כלפיו והתנגדו לגרפילד. כדי לפייס אותם, גובה המכס לשעבר מניו יורק, צ'סטר ארתור, נבחר להיות סגנו של גרפילד.

כרזת בחירות של גרפילד

מסע הבחירות

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1880

תוצאות הבחירות של 1880

למרות ניסיונות הפיוס המפלגתיים, המתיחות במפלגה נשארה גם במהלך הבחירות, וגרפילד נפגש עם מנהיגי המפלגה בניו יורק. הוא שכנע אותם להתאחד מאחוריו, חזר אל אחוזתו שבמנטור והשאיר את מסע הבחירות לפעילים, כנהוג באותה התקופה. הדמוקרטים תמכו במייג'ור גנרל וינפילד סקוט הנקוק מפנסילבניה. הנקוק והדמוקרטים ציפו לנצח בדרום, והצפון נחשב להימור בטוח עבור הרפובליקנים. לכן רוב מסע הבחירות התמקד במדינות המתנדנדות, כמו ניו יורק ואינדיאנה.

אחורי ביתו של גרפילד, ממנו ניהל את מסע הבחירות שלו

לא היו הבדלים רבים בין הדמוקרטים והרפובליקנים, והרפובליקנים שוב ניסו לקשור את הדמוקרטים למלחמת האזרחים, ושאם הדמוקרטים ינצחו הם לא יכבדו את החיילים וישלמו לחיילי קונפדרציה. חמש עשרה שנים עברו מאז המלחמה, ושתי המפלגות העמידו לבחירה גנרלים מהצפון, כך שהאסטרטגיה לא עבדה. הרפובליקנים עברו להדגשת נושא מכסי המגן. המצע הדמוקרטי דרש "מכסים רק לשם הכנסה", והרפובליקנים טענו בפני הפועלים בצפון שהנקוק יפחית את מכסי המגן, ויפגע בעבודות שלהם. הנקוק ניסה להיות מתון בנוגע לכך וטען שמכס המגן הוא עניין מקומי. הצפון התאחד מאחורי גרפילד, שבהפרש צמוד של פחות מ-2,000 קולות מתוך 9 מיליון, ניצח. בחבר האלקטורים, השיג 214 קולות לעומת 155. עד היום לא נבחר אף נשיא מלבד גרפילד ישירות לאחר כהונה בבית הנבחרים.

הנשיאות

הנשיא גרפילד

קבינט וכניסה לתפקיד

בין היבחרו וכניסתו לתפקיד, התעסק גרפילד בהרכב הקבינט שלו, כדי ליצור איזון בין הפלגים הרפובליקניים. תומכי בליין היו תומכיו הבכירים, ובליין מונה למזכיר המדינה של ארצות הברית ויועצו הקרוב של גרפילד. נטען שלבליין היו מרגלים בבית הלבן שעזרו לו לדעת הכל. ויליאם וינדום נבחר להיות מזכיר האוצר, ויליאם האנט למזכיר הצי, רוברט טוד לינקולן למזכיר המלחמה וסמואל קירקווד למזכיר הפנים. תומאס ג'יימס מניו יורק היה מזכיר הדואר. גרפילד מינה את ויין מקוויי לתפקיד התובע הכללי של ארצות הברית. בליין ניסה למנות במקום מקוויי את יריבו, ויליאם צ'נדלר, אולם הסנאט דחה זאת.

גרפילד הושבע לנשיא ב-4 במרץ 1881. נאומו של גרפילד עם כניסתו לתפקיד לא היה מלהיב כמו נאומיו הקודמים בגלל העיסוק בנושאי הקבינט. הוא הדגיש את נושא זכויות האזרח לאפרו-אמריקנים, וטען שהחופש לא יושג כל עוד הממשל ישים מכשולים בפני האזרח. לאחר מכן דיבר על תקן הזהב, שיפור החינוך והתנגדות לפוליגמיה בקרב המורמונים. עם היבחרו של גרפילד לנשיא הוא ויתר על הכמורה, וצוטט באומרו "אני מוותר על המשרה הרמה ביותר בארץ על מנת להתמנות לנשיא ארצות הברית".

מינויו של גרפילד לתפקיד ראש המנהל הכללי של דואר ארצות הברית, תומאס למואל ג'יימס, היה יריב של קונקלינג. קונקלינג דרש שמקורביו יתמנו לתפקיד מזכיר האוצר. בתגובה, גרפילד מינה אויב של קונקלינג לתפקיד גובה המכס בניו יורק. המינוי נחשב למינוי יוקרתי במיוחד. קונקלינג ניסה להביא את ההצעה לאישור הסנאט, אולם גרפילד סירב לכך ואיים לבטל את כל המועמדים שלו לתפקידים פדרליים. קונקלינג התפטר, אולם המועצה המחוקקת של ניו יורק לא בחרה בו שוב. גרפילד הצליח לנצח במאבק מול הסנאט. לצערו של בליין, חזר גרפילד לנסות לפייס את המפלגה, ומינה כמה מחברי סיעת האיתנים לתפקידים.

רפורמות

קריקטורה ממגזין "פאק" ב-1881, מראה את גרפילד מוצא תינוק נטוש על דלתו, עם תווית עליה כתוב "רפורמה בשירות הציבורי, מטעם רתרפורד הייז". הייז לבוש כאישה ברקע.

גרפילד הנהיג את סיעת בני התערובת, שתמכה ברפורמה בשירות הציבורי שהנהיג הייז בדרום לאחר המלחמה. גרפילד האמין שמערכת המינויים הנוכחית פגעה במוסד הנשיאות. אישים שתמכו ברפורמה התאכזבו מכך שגרפילד ניסה לבצע רפורמה רק בתפקידים זוטרים, ומינה את חבריו לתפקידים בכירים, אולם תמכו בו בכל זאת.

השחיתות במשרד הדואר גם דרשה רפורמה. חקירה של הקונגרס מאפריל, 1880 חשפה שהיו במשרד גנבות של מיליוני דולרים ומכרזים מושחתים. הייז השהה את המכרזים בתגובה, וגרפילד דרש את התפטרות האחראי לכך. הוא דרש מג'יימס לבצע רפורמה מקיפה בשירות הדואר.

זכויות האזרח וחינוך

דיוקנו הרשמי של גרפילד

גרפילד האמין שהמפתח לשיפור מצבם של השחורים נמצא בחינוך פדרלי. במהלך תקופת השיקום, העבדים המשוחררים השיגו אזרחות וזכות הצבעה, אולם גרפילד האמין שהדרומיים הלבנים מונעים מהם את הזכויות, וחשש לגורלם. הוא הציע מערכת חינוך פדרלית. הקונגרס והציבור הלבן בצפון כבר איבד את העניין בזכויות השחורים, ולא תמך במימון פדרלי למערכת החינוך. גרפילד מינה גם שחורים לתפקידים חשובים, וגם את פרדריק דאגלס. הוא האמין שיוכל להשיג תמיכה לרפובליקנים בדרום בעזרת הגנה על האינטרסים המסחריים של הדרום. בניגוד להייז, הוא מינה מינויים פוליטיים בדרום, שהיו מקורבים לרפובליקנים.

מדיניות חוץ ורפורמה בצי

כשנכנס לתפקידו, לא היה לגרפילד ניסיון רב במדיניות חוץ, אז הוא הסתמך על בליין. בליין תמך בפרוטקציוניזם בעבר, אולם הסכים עם גרפילד על קידום הסחר החופשי במערב. הם היו בטוחים שכך יוכלו למנוע מבריטניה אחיזה באמריקה הלטינית, ובאמצעות הגברת הייצוא לחזק את השגשוג האמריקני, שיקושר כך עם הרפובליקנים. גרפילד הסמיך את בליין לכנס ועידה אמריקנית ב-1882 כדי לפתור בעיות בין מדינות אמריקה הלטינית וליצור הסכמי סחר. בנוסף ניסה ליצור הסכם שיסיים את מלחמת האוקיינוס השקט בין פרו, צ'ילה ובוליביה. בליין ניסה למנוע מפרו לוותר על טריטוריות, אולם צ'ילה התנגדה לחזרה לסטטוס קוו לאחר שכבשה את לימה ב-1881. גרפילד ניסה להרחיב את ההשפעה האמריקנית, וביקש לכרות תעלה בפנמה ללא מעורבות בריטית ולהפחית את ההשפעה הבריטית בהוואי. בנוסף, חתם על הסכמי סחר עם קוריאה ומדגסקר. גרפילד שקל לחזק את כוחה הצבאי של ארצות הברית, וביקש ממזכיר הצי שלו לחזק את הצי. התוכניות הסתיימו לאחר ההתנקשות בגרפילד. תשע מדינות ביקשו להשתתף בוועידה האמריקנית, אולם לאחר התפטרותו של בליין, ארתור, יורשו של גרפילד, ביטל אותה (באוקטובר 1883 נפתרה מלחמת האוקיינוס השקט ללא התערבות אמריקנית). ארתור נקט ברפורמות מתונות יותר בצי.

הרכב הקבינט

ג'יימס בליין, מזכיר המדינה

• נשיא - ג'יימס א. גרפילד
• סגן הנשיא - צ'סטר ארתור
• מזכיר המדינה - ג'יימס בליין
• מזכיר האוצר - ויליאם וינדום
• מזכיר המלחמה - רוברט טוד לינקולן
• התובע הכללי (שר המשפטים) - ויין מקוויי
• המנהל הכללי של הדואר - תומאס למואל ג'יימס
• מזכיר הצי - ויליאם ה. האנט
• מזכיר הפנים - סמואל ג'. קירקווד

מינויים לבית המשפט העליון

גרפילד מינה רק שופט אחד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, אישור מחודש למינוי של הייז מימיו האחרונים בתפקיד - תומאס סטנלי מתיוס שנכנס לתפקידו ב-1881.

ההתנקשות

ערך מורחב – רצח ג'יימס גרפילד

ב-2 ביולי 1881 נורה גרפילד בידי צ'ארלס גיטו, עורך דין בן 40 וחבר המפלגה הרפובליקנית. ההתנקשות אירעה בשעה 9:30 בבוקר, פחות מארבעה חודשים לאחר שהושבע גרפילד לנשיאות, בעת ששהה בתחנת הרכבת של חברת "בולטימור והפוטומק" בוושינגטון, בדרכו לכנס מחזור של הקולג' בו למד, והיה מלווה במזכיר המדינה ג'יימס בליין ובשני בניו ג'יימס והארי. כשנעצר המתנקש הוא הצהיר "עשיתי את זה ואני רוצה להיעצר! ארתור הוא הנשיא עכשיו!". הצהרה זו העלתה לזמן קצר את החשד כי ארתור, שעמד בראש סיעה אופוזיציונית לגרפילד במפלגה הרפובליקנית, או תומכיו, עמדו מאחורי המעשה. למעשה, ביצע גיטו את ההתנקשות לאחר שנסיונותיו להתמנות לקונסול דיפלומטי בפריז (משרה שלא היו לו כל כישורים אליה) נכשלו, ולאור מחלת נפש ממנה סבל.

ג'יימס גרפילד, נשיא ארצות הברית, נפצע קשה בניסיון התנקשות.

כדור אחד פגע בכתפו של גרפילד ויצא דרך הגב, תוך שהוא מחמיץ עורק. הכדור השני נתקע בחזהו של גרפילד ורופאיו לא הצליחו למצוא אותו על מנת להוציאו. רופאים כיום סבורים כי הכדור נותר סמוך לריאה. בניסיון לגלות את מיקומו של הכדור פיתח אלכסנדר גרהם בל גלאי מתכות, אולם מסגרת המתכת של מיטתו של גרפילד גרמה למכשיר לתקלה. איש לא הצליח אז להסביר את התקלה, משום שמסגרות מיטות עשויות מתכת לא היו נפוצות, והקישור בין שני הגורמים לא נעשה.

גרפילד שכב במיטתו במשך מספר שבועות ומצבו החל להחמיר בשל הזיהום שהתפתח סביב הכדור, שהחליש את ליבו. 80 יום לאחר שנורה מת גרפילד מהתקף לב או ממפרצת בטחול, בעקבות הרעלת דם ודלקת סימפונות. שעת מותו הוכרזה כ-22:35, ביום שני 19 בספטמבר 1881, בדיוק חודשיים לפני יום הולדתו החמישים. במהלך גסיסתו הועבר גרפילד לעיירת החוף אלברון בניו ג'רזי, מתוך תקווה נואשת כי אוויר הים והשלווה יסייעו להחלמתו.

גרפילד נקבר בקבר ג'יימס גרפילד, מאוזוליאום שהוקם לזכרו בבית הקברות לייקוויו בקליבלנד, אוהיו. המצבה שעל קברו מעוטרת בתבליט מאבן טרה קוטה של הפסל קספר בוברל, ומתארת שלבים שונים בחייו. ב-1887 הוקמה אנדרטת ג'יימס גרפילד לזכרו בסמוך לגבעת הקפיטול.

משפטו של המתנקש

קריקטורה של גיטו, בה נכתב: משרה או חייך!"

מרבית ההיסטוריונים והרופאים כיום סבורים כי מותו של גרפילד הוא תוצאה של רשלנות רפואית, וכי הנשיא המנוח היה יכול לשרוד את הפגיעה לו רופאיו היו מוכשרים יותר: בעת החיפוש אחר הקליע הנעלם החדירו רופאיו של גרפילד את אצבעותיהם לבית החזה שלו, ואחד מהם פגע במהלך הבדיקה בכבד שלו.

גיטו נמצא אשם ברציחתו של גרפילד, על אף שפרקליטיו ניסו לטעון להגנתו לאי שפיות. הוא התעקש כי הטיפול הרפואי הלקוי הוא שהרג את גרפילד, אך לא הצליח לשכנע את שופטיו לקבל טיעון זה כהגנה לגיטימית לחפותו. גיטו נידון למוות והוצא להורג בתלייה ב-30 ביוני 1882 בוושינגטון.

מורשתו

גרפילד נחשב לסיפור הצלחה אמריקני: ילד עני שהפך לנשיא ארצות הברית. לאחר שהיריבות בין הפלגים הרפובליקנים גוועה, גם הזיכרון של גרפילד גווע. האמריקנים חיפשו דמויות נערצות אחרות, שלא היו פוליטיקאים.

נשיאי "העידן המוזהב" נחשבו לנשיאים גרועים, שעזרו לבעלי ההון להתעשר. ביניהם היה גם גרפילד.

לעומת זאת, רבים אחרים טענו שבנשיאותו של גרפילד הייתה גלומה הבטחה שהסתיימה לאחר ההתנקשות בו. הוא חיזק את כוחו של הנשיא לעומת הסנאט.

אחת מההוכחות הרבות למשפט פיתגורס חוברה בידי גרפילד ונקראת על שמו.

סיפור ההתנקשות של גרפילד הונצח בשני שירים - האחד "Mister Garfield" של ג'וני קאש מ-1965, והשני "Charles Giteau" של קלי הארל ותזמורת כלי המיתר של וירג'יניה, כמו גם בסדרת הטלוויזיה "מוות ממכת ברק" מיני-סדרה תקופתית של נטפליקס אשר עלתה לאוויר בשנת 2025.

לקריאה נוספת

• William Dixon Bancroft, McKinley, Garfield, Lincoln: their Lives, their Deeds, their Deaths, with a Record of Notable Assassinations and a History of Anarchy, United States Newspaper Syndicate, 1901 (הספר בקטלוג ULI)
• Theodore Clarke Smith, The Life and Letters of James Abram Garfield, Yale University Press, 1925 (הספר בקטלוג ULI)
• Allan Peskin, Garfield: a Biography, Kent State University Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
• Robin S. Doak, James A. Garfield, Compass Point Books, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
• Candice Millard, The Destiny of the Republic: a Tale of Madness, Medicine and the Murder of a President, Doubleday, 2011 (הספר בקטלוג ULI)
• Mel Ayton, Plotting to Kill the President: Assassination Attempts from Washington to Hoover, Potomac Books, 2017 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'יימס גרפילד בוויקישיתוף

• "הנשיא שאמריקה הפסידה: רצח ג'יימס גרפילד" - פרק בפודקסט "אש זרה" מאת: נדב הלפרין.
• ג'יימס גרפילד, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על רצח הנשיא ג'יימס גרפילד‏, 30 ביולי 2010
• ג'יימס גרפילד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'יימס גרפילד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• James Garfield, The White House (באנגלית אמריקאית)