לדלג לתוכן

גולדפינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בסרט. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו גולדפינגר (פירושונים).
גולדפינגר
Goldfinger
כרזת הסרט
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על "גולדפינגר" מאת איאן פלמינג
בימוי גאי המילטון
הופק בידי אלברט ברוקולי
הארי זלצמן
תסריט ריצ'רד מייבאום
פול דן
עריכה פיטר האנט
שחקנים ראשיים שון קונרי
אונור בלקמן
גרט פרובה
שירלי איטון
טניה מאלה
הרולד סאקאטה
מדבבים ניקי ואן דר זיל (Jill Masterson)
מייקל קולינס (אוריק גולדפינגר) עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה ג'ון בארי
צילום טד מור
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
חברת הפקה איון הפקות
חברה מפיצה MGM
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה 17 בספטמבר 1964 (הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת)
22 בדצמבר 1964 (ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית)
משך הקרנה 110 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט פעולה, סרט ריגול, סרט מבוסס יצירה ספרותית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות וושינגטון די. סי., לונדון, מקסיקו, קנטקי, שווייץ, פלורידה, מיאמי עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 3,500,000‏$
הכנסות 124,900,000‏$
הכנסות באתר מוג'ו goldfinger
פרסים פרס האוסקר על עריכת סאונד הטובה ביותר (Norman Wanstall) עריכת הנתון בוויקינתונים
סרט קודם מרוסיה באהבה
סרט הבא כדור הרעם
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גולדפינגר (באנגלית: Goldfinger) הוא סרט ריגול, השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, אשר יצא לאקרנים בשנת 1964 בבימויו של גאי המילטון. הסרט מבוסס על ספר בשם זה משנת 1959 מאת הסופר איאן פלמינג, בסדרת ספרי עלילותיו של סוכן הריגול ג'יימס בונד. הסרט זכה להצלחה בעולם והיה הראשון בסדרת סרטי בונד שזכה בפרס אוסקר, בקטגוריית עריכת הסאונד הטובה היותר. הדוגמנית טניה מאלה שיחקה נערת בונד.

הסרט נחשב לנקודת המפנה אשר ביססה את "שיגעון ג'יימס בונד" בעולם, והוא אחד הסרטים הטובים ביותר בסדרה.[1] הסרט הציג לעולם את דמות הרשע המפורסמת ביותר בתולדותיו, אודג'וב, אותו גילם השחקן הרולד סאקאטה. הנבל, ממוצא קוריאני, מסוגל להרוג אנשים בעזרת זריקת כובעו בסחרור.

בסרט זה גם מופיעה לראשונה מכונית האסטון מרטין מדגם אסטון מרטין DB5 שהפכה לאחד מסימני ההיכר הבולטים של סרטי ג'יימס בונד.

את שיר הנושא של הסרט, "Goldfinger", מבצעת הזמרת שירלי באסי. המוזיקה נערכה על ידי ג'ון בארי.

עלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צילום אוויר של פורט נוקס, 1989

בסצנת הפתיחה המפורסמת, נשלח בונד (שון קונרי) - לפוצץ מפעל של אדם ערמומי בשם רומלז, ואכן מצליח בונד לפוצץ. אחרי הפיצוץ, הולך בונד למועדון, ושם הוא פוגש סוכן מקומי, שמספר לבונד שיש טיסה למיאמי בעוד שעה. בונד מספר לסוכן שהוא מתכנן לעלות לטיסה, אבל הוא גם רוצה לפגוש את רקדנית המועדון. בונד ניגש אל החדר של הרקדנית, אך לפתע - באמצע שבונד והרקדנית מדברים, אחד העובדים של רומלז מתנפל על בונד מאוחריו, והשניים מתאבקים - אבל לבסוף, מצליח בונד להפיל את העובד אל אמבטיה, ואז לפוצץ את האמבטייה. בונד מבין שהרקדנית שיתפה פעולה, גם, עם רומלז, אז הוא יוצא מהחדר, במילים המפורסמות: "מזעזע! מזעזע בקטע חיובי."

בהמשך הסרט (והספר), בזמן שבונד מתענג במלון במיאמי ביץ', הסוכן האמריקאי וחברו של בונד - פליקס לייטר, מספר לבונד על משימה חדשה מ-M, ראש האם.איי.6: לעקוב אחר אדם בשם אוריק גולדפינגר. מפה לשם, לאחר מוות של שתי אחיות צעירות (האחיות ג'יל וטילי מסטרסטון), מגלה בונד מזימה שטנית שמתוכננת על ידי גולדפינגר, אשר זוממת להפוך את הזהב של הבנק פורט נוקס - לזהב רדיואקטיבי, וכך למעשה, להגדיל את ערך הזהב של גולדפינגר לפחות פי עשרה. בונד מנסה לסכל בכל כוחו את מזימתו של גולדפינגר הרשע, אך המשימה מתגלה כקשה מאוד, לאחר שפוגש בונד את אודג'וב - משרתו האילם (אך גם החזק מאוד) של גולדפינגר, ואת הטייסת האישית של גולדפינגר - מיס פוסי גאלור.

בסוף הסרט, בעזרת פליקס לייטר וחבריו, מצליח בונד לנטרל (ב-7 השניות האחרונות), את הפצצה בפורט נוקס שגולדפינגר הטמין, ונוסף על כך, גם לחסל את אודג'וב. בסצנה האחרונה, בונד עולה למטוס שטס אל הבית הלבן ישירות אל נשיא ארצות הברית - משום שהנשיא רוצה להודות לבונד באופן אישי. הטיסה מקבלת תפנית לא כצפוי, כאשר גולדפינגר מסתנן בשקט גם אל המטוס, והוא ובונד מתאבקים. בונד מצליח לחסל את גולדפינגר אחרי קרב ארוך, בכך שהוא מעיף אותו מחלון במטוס, אבל כתוצאה מכך - המטוס נפגע קשות ועומד להתרסק. בונד נכנס אל תא הטייס ומבחין שהטייסת היא פוסי גאלור, והשניים צונחים עם מצנח וכך שורדים את התרסקות המטוס.

צוות השחקנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דזמונד לואלין גילם את מייג'ור בוטרויד, ראש ענף Q, אך לא קיבל על כך קרדיט.[17]

מייקל מלינגר גילם את קיש, עוזרו המשני והשקט של גולדפינגר והאיש שהוביל את השיירה הצבאית המזויפת שלו לפורט נוקס. נדיה רגין גילמה את בוניטה, רקדנית הטומנת מלכודת לבונד במהלך הסצנה שלפני כתוביות הפתיחה. ברט קווק גילם את לינג, המומחה הסיני הקומוניסטי לביקוע גרעיני. ריצ'רד ורנון גילם את קולונל סמית'רס, פקיד בבנק אנגליה. מרגרט נולאן גילמה את דינק, המעסה של בונד במיאמי. ג'רי דאגן (אנ') גילם את הוקר, נושא כלי הגולף של בונד.[18]

הפקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הפקת הסרט "מרוסיה באהבה" החל ריצ'רד מייבאום לעבוד על התסריט של "בשרות הוד מלכותה" כסרט הבא המיועד בסדרה, אבל בעקבות קביעת תאריך ההשקה לספטמבר 1964 לא היה מספיק זמן להתכונן לצילומי הלוקיישן בשווייץ והעבודה על העיבוד הושהתה.[19] עקב המחלוקת המשפטית בין מחבר תסריט העיבוד ל"כדור הרעם", קווין מקלורי (אנ'), לבין איאן פלמינג, החליטו המפיקים אלברט ברוקולי והארי זלצמן ש"גולדפינגר". תקציבו ההתחלתי של הסרט היה כ-3 מיליון דולר (29 מיליון דולר במונחים של 2023), יותר מתקציב שני הסרטים שקדמו לו ביחד. "גולדפינגר" נבחר מתוך מחשבה על שוק הקולנוע באמריקה הצפונית, שכן הסרטים הקודמים התמקדו באיים הקריביים ובאירופה.[20]

טרנס יאנג, שביים את שני הסרטים הקודמים, לא ביים את "גולדפינגר", מכיוון שביים במקביל סרט אחר, "מול פלנדרס". הבמאי גאי המילטון החליף אותו. המילטון, שסירב בעבר לביים את "ד"ר נו", הרגיש שהוא צריך להפוך את בונד ל"סופרמן" לפחות, על ידי כך שהנבלים ייראו חזקים יותר. המילטון אף הכיר באופן אישי את איאן פלמינג, מתקופת השירות הצבאי בצי המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה.[21] לצוות ההפקה של "גולדפינגר" חזרו שני חברי צוות שלא השתתפו בהפקת "מרוסיה באהבה": הפעלולן בוב סימונס (אנ') והמעצב האמנותי קן אדם.[22] שניהם מילאו תפקידים מרכזיים בפיתוח הסרט, כאשר סימונס ניהל את כוריאוגרפיית הקרב בין בונד לאודג'וב בכספת של פורט נוקס, שלא רק נתפסה כאחד מהקרבות הטובים ביותר בתולדות הסדרה, אלא גם כ"אחד מהקרבות הקולנועיים הגדולים", בעוד שעבודתו של אדם בסרט נחשבת ל"אחת מעבודותיו הטובות ביותר".[23]

כתיבת התסריט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רד מייבאום, שהיה שותף לכתיבת תסריטי הסרטים הקודמים, חזר לעבד את הרומן השביעי בסדרת הרומנים. מייבאום תיקן את החור בעלילה שזיכה את הרומן בביקורת נוקבת, שבו גולדפינגר מנסה למעשה לרוקן את פורט נוקס. עם זאת, הארי זלצמן לא אהב את טיוטת התסריט הראשונה וחשב שהיא "אמריקאית מדי", וביקש מפול דן לתקנה.[24] דן גם הציע שהרצף שלפני כתוביות הפתיחה יהיה סצנת אקשן ללא קשר לעלילה בפועל. מייבאום, לעומת זאת, ביסס את הרצף על סצנת הפתיחה של הרומן המקורי, שבה בונד מחכה בנמל התעופה הבין-לאומי מיאמי ושוקל להרוג מבריח סמים באמריקה הלטינית.[25] וולף מנקוביץ, אחד מהתסריטאים של "ד"ר נו", הציע את הסצנה שבה מכניס אודג'וב את רכבו למגרסת מכוניות כדי להשליך את גופתו של מר סולו.[2] בשל איכות עבודתם של מייבאום ודן, התסריט והמתווה של "גולדפינגר" הפכו לבסיס עבור הסרטים הבאים בסדרה.[26]

צילום הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שון קונרי וטניה מאלה במהלך צילומי הסרט בשווייץ

שלב הצילומים החל ב-20 בינואר 1964 במיאמי, פלורידה שבארצות הברית. לאחר חמישה ימים שב צוות ההפקה לאנגליה, שם נערכו רוב הצילומים.[27] מיקום הצילומים העיקרי היה אולפני פיינווד, שם נבנו, בין השאר, אחוזתו ומפעלו של גולדפינגר.[14] שלושה מקומות ליד האולפנים שימשו גם הם כאתרי צילום: בלאק פארק (אנ') עבור מרדף המכוניות בו היו מעורבים מכונית האסטון מרטין של בונד ואנשיו של גולדפינגר בתוך מתחם המפעל, בסיס חיל האוויר המלכותי נורתהולט עבור נמלי התעופה האמריקאיים ומועדון סטוק פארק (אנ') עבור סצנת משחק הגולף.[28]

סצנת סיום המרדף, כמו גם המרדף שקדם לו, צולמו על הכביש בחלק האחורי של אולפני פיינווד ושל חנות הרקוויזיטים. הדרך נקראת כיום שדרת גולדפינגר. בנמל התעופה לונדון סאות'אנד צולמה הסצנה שבה טס גולדפינגר לשווייץ.[29]

איאן פלמינג ביקר בצילומים באפריל, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה צפה בצילומי סרט מהסדרה, מפני שנפטר באוגוסט של אותה השנה, זמן קצר לפני שחרור הסרט.[30]

לאחר מכן עברו הצילומים לשווייץ, כאשר צולמו בה מרדף המכוניות בכבישים המעוקלים הקטנים ליד ריאלפ (אנ'), חלקו החיצוני של מפעל מטוסים בסטאנס (אנ') המשמש כמפעלו של גולדפינגר והניסיון של טילי מאסטרסון לצלוף בגולדפינגר במעבר פורקה. ב-11 ביולי הסתיים שלב הצילומים העיקרי באנדרמט, לאחר תשעה עשר שבועות.[2] שלושה שבועות בלבד לפני יציאת הסרט לאקרנים יצאו המילטון וצוות קטן, שכלל את בנו החורג של ברוקולי (והמפיק לעתיד) מייקל וילסון כעוזר במאי, לצילומים בקנטקי. אנשים נוספים נשכרו למניעת בעיות פוסט-פרודקשן (דוגמת דיבוב) על מנת שניתן יהיה לסיים את הסרט בזמן.

ברוקולי קיבל אישור לצלם באזור פורט נוקס בעזרת חברו, לוטננט קולונל צ'ארלס ג'יי רושון. כדי לצלם את הסצנה שבה חברי "הקרקס המעופף של פוסי גאלור" מרוססים בגז, הטייסים הורשו לטוס רק מעל 3,000 רגל. המילטון ידע שאי אפשר יהיה לראות את המטוסים בגובה כזה על גבי מסך הקולנוע. לכן הוא הטיל את המטוסים בגובה של 500 רגל מעל פורט נוקס, מה שעורר זעם בקרב אנשי צבא ארצות הברית.[31]

מסיבות ביטחוניות ובשל האיסור לצלם בתוך פורט נוקס, כל הסטים המציגים את פנים הבסיס עוצבו ונבנו מאפס באולפני פיינווד.[32] ליוצרי הסרט לא היה שום מושג כיצד נראה פנים הבסיס, אז דמיונו של קן אדם סיפק את הרעיון של ערימות מטילי זהב הנמצאות מאחורי מוטות ברזל. מאוחר יותר אמר אדם לעיתון "הגרדיאן" ש"אף אחד לא הורשה להיכנס לפורט נוקס, אבל בגלל של[מפיק] לקאבי ברוקולי היו כמה קשרים טובים ומשפחת קנדי אהבה את ספרי איאן פלמינג, הרשו לי לטוס מעליו פעם אחת. זה היה די מפחיד - היו להם מקלעים על הגג. גם לי התאפשר לנסוע מסביב, אבל אם יצאתי מהמכונית, לא היה סיכוי גדול יותר להרחיק במלחמה. ושמחתי כי ידעתי שהלכתי לכספות של בנק אנגליה, ש[בהן] הזהב לא מוערם במיוחד וזה נתן לי הזדמנות להראות את מאגר הזהב הגדול ביותר בעולם כפי שדמיינתי אותו."[33]

זלצמן לא אהב את הדמיון של העיצוב לבית סוהר, אבל המילטון אהב אותו מספיק כדי כך שהוא נבנה.[34] החשב של פורט נוקס שלח מאוחר יותר מכתב לאדם ולצוות ההפקה, והחמיא להם על תיאור הכספת בבסיס. למעשה, סט הכספת היה כל כך מציאותי עד שאולפני פיינווד נאלצו להציב שומר לכלובי הזהב 24 שעות ביממה.[35]

אפקטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בובת שעווה של שון קונרי ומכונית הספורט אסטון מרטין DB5 אשר כיכבה בסרט גולדפינגר

מעצב ההפקה קן אדם בחר באסטון מרטין DB5 כרכבו האישי של בונד מכיוון שהוא היה הגרסה האחרונה של אסטון מרטין (ברומן עצמו נהג בונד ב-DB Mark III).[36] בתחילה נרתעה חברת אסטון מרטין מהמהלך, אולם לבסוף השתכנעה לבצע עסקת פרסום סמוי. לפי התסריט, המכונית הייתה חמושה רק במסך עשן, אך כל אחד מאנשי ההפקה החל להציע גאדג'טים שיותקנו בה: המילטון הגה את לוחית הרישוי המסתובבת, בעוד שבנו החורג הציע את מושב המפלט (אותו ראה בטלוויזיה).[37] אדם והמהנדס ג'ון סטרס (אנ') שיפצו את אב הטיפוס של מכונית הקופה אסטון מרטין DB5, והתקינו תכונות אלו ואחרות במכונית במשך שישה שבועות.[32] הסצנה שבה מתרסקת המכונית צולמה פעמיים, כאשר הטייק השני הופיע בסרט. את הטייק הראשון, בו המכונית נוסעת דרך קיר מזויף, ניתן לראות בקדימון הסרט. בנוסף, נוצרה מכונית נוספת ללא הגאדג'טים, אשר בסופו של דבר הייתה מרוהטת למטרות פרסום. נעשה בה שימוש חוזר בצילומי הסרט "כדור הרעם".[38]

ב-1959, עת נכתב הספר, לא היו קיימים לייזרים וגם בעת הפקת הסרט לא היו לייזרים תעשייתיים בעלי הספק גבוה, מה שהפך אותם לחידוש. ברומן משתמש גולדפינגר במסור עגול כדי לנסות להרוג את בונד, אך יוצרי הסרט שינו את המסור ללייזר כדי ליצור תחושת רעננות לסרט.[39] המילטון חשב לתת ללייזר מקום מרכזי בעלילת הסרט כנשק הבחירה של גולדפינגר. קן אדם התייעץ לגבי תכנון הלייזר יחד עם שני מדענים מאוניברסיטת הרווארד שעזרו לתכנן את כור בריכת המים (אנ') ב"ד"ר נו". קרן הלייזר עצמה הייתה אפקט אופטי שהתווסף בפוסט-פרודקשן. עבור צילומי תקריב שבהם נחתכת הלהבה דרך מתכת, חימם הטכנאי ברט לוקספורד את המתכת עם מפוח מתחת לשולחן שאליו היה קשור בונד.[40]

דגם מטוס הסילון בו נעשה שימוש לצילומי מטוסו האישי של גולדפינגר נצבע בצורה שונה בצד ימין, על מנת שישמש כמטוס הנשיאותי שמתרסק בסוף הסרט.[41] מספר מכוניות סופקו על ידי חברת פורד, כולל מכונית המוסטנג של טילי מסטרסון, מכונית הפורד ת'אנדרבירד של פליקס לייטר ומכונית הלינקולן קונטיננטל שבה הורג אודג'וב את מר סולו. מהאחרונה הוצא המנוע לפני שהוכנסה למגרסת מכונית (אנ').[42]

סצנת הפתיחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סצנת כתוביות הפתיחה עוצבו על ידי האמן רוברט בראונג'ון[43] וכוללת קליפים מכל סרטי הסדרה שהוקרנו עד אז על גופה של מרגרט נולאן.

מבחינה ויזואלית, הסרט משתמש במוטיבים מוזהבים רבים. כל עוזרותיו של גולדפינגר בסרט, מלבד טייסת המשנה של מטוסו הפרטי והדיילת, הן בעלות שיער בלונדיניות-אדומות או בלונדיניות, כולל פוסי גאלור וצוות הקרקס המעופף שלה. לגולדפינגר יש מכונית רולס-רויס צבועה בצהוב עם לוחית רישוי מספר "AU 1" (Au הוא הסמל הכימי לזהב) וגם פריטים או בגדים צהובים/מוזהבים בכל סצנה, כולל אקדח מוזהב, כשהוא מחופש לקולונל. ג'יל מסטרסון מצאה את מותה בסרט על ידי כך שנצבעה בזהב, מה שלפי בונד גרם לה למות מ"מחנק עור" (למרות שזוהי סיבת מוות בדיונית לחלוטין, הסצנה גרמה להרבה מהצופים להתייחס אליה כאל עובדה רפואית; אגדה אורבנית נפוצה טוענת שהסצנה נוצרה בהשראת דוגמנית שוויצרית שמתה בטעות באותו אופן בעת שהתכוננה לצילומי הסרט).[44] בסצנה קשור בונד למיטה ועליה יריעת זהב (כפי שגולדפינגר מציין לו), אך הוא משתחרר ממנה לפני שכמעט חותכת אותו קרן לייזר. אנשי המפעל של גולדפינגר בסרט לובשים אבנטים צהובים, פוסי גאלור לובשת אפוד זהב מתכתי פעמיים במהלך הסרט וטייסיה עונדים סיכות צהובות של פרץ שמש על מדיהם. המארחת במטוסו של גולדפינגר, מיי-לי, לובשת מחוך מוזהב וסרונג עם נגיעות של זהב. קונספט זה היה היבט עיצובי שהגו וביצעו קן אדם והמנהל האמנותי פיטר מרטון (אנ').[45]

מוזיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – Goldfinger

מכיוון שתאריך היציאה של הסרט נקבע מראש והצילומים הסתיימו קרוב לתאריך זה, חתך ג'ון בארי, מלחין פסקול הסרט כמה קטעים לגרסאות גסות ולא סופיות.[46] בארי תיאר את עבודתו בגולדפינגר כחביבה עליו יותר מכול. בהתאם לנושא הסרט, הרצועות המוזיקליות עושות שימוש רב בפליז ובפעמונים מתכתיים.[47]

הסרט החל מסורת של שירי נושא של סרטי הסדרה המושמעים בעת כתוביות הפתיחה. הזמרת שירלי באסי שרה את שיר הנושא ועשתה זאת בשניים מהסרטים הבאים בסדרה: "יהלומים לנצח" ו"מונרייקר". שיר הנושא של "גולדפינגר" הולחן על ידי ג'ון בארי, למילותיהם של אנתוני ניולי (אנ') ולסלי בריקוס (אנ'). מילות השיר תוארו בעיתונות כ"שטותיות", אולם האינטרפרטציה של באסי זכתה להצלחה עצומה והביצוע שלה לשיר הפך לאחד מהביצועים המפורסמים ביותר שלה. אלבום הפסקול עמד בראש מצעד הבילבורד 200[48] והגיע למקום ה-14 במצעד האלבומים הבריטי. גם הסינגל "Goldfinger" הצליח והגיע למקום ה-8 בבילבורד הוט 100[49] ולמקום ה-21 במצעד הסינגלים הבריטי.[50]

הפצת הסרט וקבלתו בציבור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קדימון הסרט המקורי

הסרט הוקרן לראשונה בלונדון ב-17 בספטמבר 1964, ולמחרת כבר הוקרן בכל רחבי הממלכה המאוחדת. בית הקולנוע בכיכר לסטר, בו הוקרן הסרט בלונדון, היה עמוס מבקרים ומעריצים והמשטרת העיר לא הצליחה להשתלט על ההמון. דלתות הזכוכית של האולם נשברו בשוגג והקרנת הבכורה התעכבה ב-10 דקות.[51] הסרט הוקרן לראשונה בארצות הברית בניו יורק ב-21 בדצמבר.[52] הוא הוקרן בארצות הברית ב-64 בתי קולנוע ב-41 ערים.[53] הסרט נחשב באופן מיידי לשובר קופות.

לקראת הקרנת הסרט בישראל אישרה תחילה המועצה לביקורת הקולנוע את הקרנתו בארץ, אולם אז התפרסם ראיון בעיתון דיילי מייל אנגליה עם השחקן גרט פרובה, שמגלם בסרט את גולדפינגר, שבו ציין שהיה חבר המפלגה הנאצית.[54] המועצה ביטלה את ההיתר והתנהל דיון ציבורי האם ראוי להקרין סרט עם שחקן בעל עבר כזה. התברר כי פרובה עזב את המפלגה הנאצית ב-1937, עוד בטרם מלחמת העולם השנייה והשואה.[55] בזמן השואה הוא אף סייע למשפחה יהודית בווינה. לאור המידע הזה נאותה המועצה לאשר את הקרנת הסרט.[56]

קידום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמפיין השיווקי של הסרט החל מייד עם תחילת הצילומים בפלורידה, עת אפשרה חברת איון הפקות לצלמים להיכנס לסט הצילומים כדי לצלם תמונות של שירלי איטון צבועה בזהב. רוברט בראונג'ון, שעיצב את כתוביות הפתיחה, היה אחראי לעיצוב הכרזות של מסע הפרסום, שבהן הופיעה גם מרגרט נולאן. כדי לקדם את הסרט, שתי מכוניות אסטון מרטין DB5 הוצגו בתערוכה העולמית של ניו יורק ב-1964 והרכב הוגדר כ"מכונית המפורסמת ביותר בעולם";[57] כתוצאה מכך, מכירות המכונית עלו.[37] חברת Corgi Toys יצרה דגם צעצוע של המכונית, שהפך לצעצוע הנמכר ביותר בשנת 1964.[58] הצלחת הסרט הובילה גם ליצירת אקשן פיגרים, משחקי לוח, פאזלים, קלפי אספנות ועוד אביזרים בהשראת הסרט.[53]

קבלה וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקר הקולנוע של "הסאנדיי טלגרף (אנ')" אמר שהסרט "מקסים בכושר ההמצאה הטכני שלו", ואילו המגזין "טיים" טען ש"הסרט הזה הוא מותחן מפליא".[59] בוזלי קראות'ר מ"הניו יורק טיימס", הביע התלהבות פחותה מהסרט ואמר ש"ניכר באופן מייגע" שהסרט מסתמך יותר על גאדג'טים ופחות שם דגש על "הפיתויים השופעים של נקבות חושניות", אם כי קראות'ר הודה ש"קונרי מגלם את גיבור הסרט בצורה קרירה ומעליבה". בנוסף, שיבח את השחקנים האחרים בסרט, גרט פרובה ואונור בלקמן.[52]

מבקר הקולנוע דני פירי (אנ') כתב כי הסרט הוא "הטוב ביותר מבין סרטי ג'יימס בונד בכיכובו של שון קונרי... יש הרבה הומור, גימיקים, התרגשות, תחרות גולף משעשעת אך מתוחה בין בונד לגולדפינגר, קרבות מרתקים עד מוות בין בונד ואודג'וב ובין בונד לגולדפינגר, וחלק מהמפשע המרכזי והרע ביותר הוא עניין מרתק יותר, אבל חבל שהחלק של איטון לא ארוך יותר ושגולדפינגר של פרובה, אינטלקטואל כבד אך זריז [...] מעולם לא הופיע בסרט בונד אחר".[60] רוג'ר איברט מה"שיקגו סאן-טיימס" הכריז שזהו הסרט האהוב עליו מבין כל הסרטים בסדרה ומאוחר יותר הוסיף אותו לרשימת "הסרטים הגדולים" שלו.[61]

באתר Rotten Tomatoes קיבל הסרט דירוג של 99% וציון ממוצע של 8.7/10 על סמך 74 ביקורות. באתר נכתב על הסרט כי "גולדפינגר הוא המקום שבו ג'יימס בונד כפי שאנו מכירים אותו נכנס לפוקוס - הוא כולל את אחת השורות המפורסמות ביותר של 007 ('A martini. Shaken, not stirred') ומגוון רחב של גאדג'טים שיהפכו לסימן ההיכר של הסדרה".[62]

הכנסות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקציבו הסרט, בסך 3 מיליון דולר, הושג תוך שבועיים מבכורת הסרט והוא שבר שיאי קופות ברחבי העולם.[53] הביקוש לסרט היה כה גבוה עד שקולנוע דה-מיל (אנ') בניו יורק נאלץ להישאר פתוח 24 שעות ביממה.[63] בספר השיאים של גינס לשנת 1965 הוגדר "גולדפינגר" כסרט המרוויח ביותר בכל הזמנים, עם רווח של 10.3 מיליון דולר בתוך 14 שבועות בארצות הברית.[64] בסך הכל, הכניס הסרט 23 מיליון דולר בארצות הברית[65] ו-46 מיליון דולר ברחבי העולם.[66] לאחר שיצא במהדורות מחודשות, שהראשונה שבהן הייתה למעשה הקרנה כפולה (עם "ד"ר נו") ב-1966,[67] גרף הסרט סך של 51,081,062 דולר בארצות הברית[68] ו-73,800,000 דולר ברחבי העולם, בסך כולל של 124,900,000 דולר.[69]

ב-27 ביולי 2007 הוקרן הסרט מחדש בממלכה המאוחדת ב-150 בתי קולנוע מגה-פלקס, בהדפסים דיגיטליים.[70] ההקרנה המחודשת הציבה את הסרט במקום ה-12 בקופות השבועיות.[71] בנובמבר 2020, בעקבות מותו של שון קונרי, הוקרן הסרט שוב מחדש.[72]

הישגים, פרסים ומועמדויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטקס פרסי אוסקר ה-37 (אנ') זכה נורמן וואנסטל (אנ') בפרס אוסקר לעריכת הקול הטובה ביותר.[73] בכך, הפך "גולדפינגר" לסרט הראשון בסדרת סרטי ג'יימס בונד שזכה בפרס אוסקר.[74] ג'ון בארי היה מועמד לפרס הגראמי לפסקול הטוב ביותר למדיה חזותית וקן אדם היה מועמד לפרס האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה לבימוי האמנותי הבריטי הטוב ביותר (בצבע), שם גם זכה בפרס הבימוי האמנותי הבריטי הטוב ביותר (בשחור לבן) עבור עבודתו ב"דוקטור סטריינג'לאב".[75] מכון הסרטים האמריקאי כיבד את הסרט ארבע פעמים: הוא דירג אותו במקום ה-90 ברשימת "מאה שנים... מאה ציטוטים",[76] במקום ה-53 ברשימת "מאה שנים... מאה שירים",[77] במקום ה-49 ברשימת "מאה שנים... מאה גיבורים ונבלים"[78] ובמקום ה-71 ברשימת "מאה שנים... מאה ריגושים (אנ')".[79] בשנת 2006 דירגו "אנטרטיינמנט ויקלי" ו-"IGN" את גולדפינגר כסרט הטוב ביותר בסדרת סרטי ג'יימס בונד,[80][81] בעוד ש-"Msn" דירג אותו במקום השני, מאחורי קודמו, "מרוסיה באהבה".[82] "IGN" ו"אנטרטיינמנט ויקלי" גם דירגו את פוסי גאלור כנערת בונד השנייה הטובה ביותר.[83][84] בשנת 2008 דירג המגזין "טוטאל פילם" את "גולדפינגר" כסרט הטוב ביותר בסדרה.[85] באותה השנה דירג "הטיימס" את אוריק גולדפינגר ואת אודג'וב במקום השני והשלישי ברשימת הנבלים הטובים ביותר בסדרה.[86] הוא גם דירג את האסטון מרטין DB5 כמכונית הטובה ביותר מבין יתר המכוניות בסדרה.[87]

השפעתו ומורשתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסריט הסרט הפך לבסיס לתסריטי הסרטים הבאים בסדרת סרטי ג'יימס בונד.[26] הסרט היה הראשון בסדרה שבו הסתמך בונד רבות על טכנולוגיה.[57] כמו כן, בסרט הוצג, לראשונה בסדרה, התדרוך בענף Q, המאפשר לצופה לראות את הגאדג'טים בפיתוח.[88]

הצלחת הסרט הובילה להופעתם של יצירות רבות אחרות בז'אנר הריגול וכן של פרודיות על ג'יימס בונד, דוגמת הסרט "Help!"[89] ופרודה לרומן הראשון בסדרה שחיבר איאן פלמינג, "קזינו רויאל". נטען כי "גולדפינגר" היה הגורם לפריחה בז'אנר סרטי הריגול בשנות ה-60 של המאה ה-20.[90]

הסרט ה-22 בסדרה, "קוונטום של נחמה", כולל הומאז' לסצנת המוות של ג'יל מסטרסטון על ידי כך שדמות נשית מתה על מיטה, כשהיא עירומה ומכוסה בשמן גולמי.[91] אלמנטים נוספים מהסרט, דוגמת אודג'וב והשימוש שלו בכובעו כנשק, זכו להומאז'ים או לפרודיות בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה דוגמת "שקרים אמיתיים"[92] ו"משפחת סימפסון".[93]

הצלחת הסרט הובילה לכך שהרומנים מאת איאן פלמינג החלו לצבור פופולריות[53] וכמעט 6 מיליון עותקים שלהם נמכרו בבריטניה ב-1964, כולל 964,000 עותקים של "גולדפינגר" בלבד. בין השנים 1962 עד 1967 נמכרו בסך הכל 22,792,000 עותקים של הרומנים.[94]

משחק הווידאו "007 Legends (אנ')" משנת 2012 כולל שלב המבוסס על "גולדפינגר".[95]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גולדפינגר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Jon Skillings, Every James Bond Movie, Ranked: The Best (and Worst) of Bond, CNET
  2. ^ 1 2 3 Production Notes - Goldfinger, MI6 - The Home Of James Bond
  3. ^ Tom Fordy, James Bond and judo: how Honor Blackman became a self-defence guru, The Telegraph, ‏7 באפריל 2020
  4. ^ פוסי גאלור, באתר Spy Movie Navigator
  5. ^ Bond On: GOLDFINGER, Last Movie Outpost, ‏2 ביוני 2023
  6. ^ Tricia Jenkins, "James Bond's "Pussy" and Anglo-American Cold War Sexuality", The Journal of American Culture 28, 2005, עמ' 309–317 doi: 10.1111/j.1542-734X.2005.00215.x
  7. ^ Samuel J. Leistedt, Paul Linkowski, "Psychopathy and the Cinema: Fact or Fiction?", Journal of Forensic Sciences 59, 2014, עמ' 167–174 doi: 10.1111/1556-4029.12359
  8. ^ Bray 2010, pp. 104–105.
  9. ^ Pfeiffer & Worrall 1998, p. 37.
  10. ^ ‘No Mr Bond, I expect you to die!’, ‏4 באוגוסט 2016
  11. ^ Christian Blauvelt, Goldfinger and the myth of a Bond girl's death, BBC, ‏17 ביולי 2018
  12. ^ שער המגזין, באתר Old Life Magazines
  13. ^ Bouzereau 2006, p. 165.
  14. ^ 1 2 Pfeiffer & Worrall 1998, p. 39.
  15. ^ Tarantino takes a shot (?) at Jack Lord, The Spy Command, ‏15 ביולי 2021
  16. ^ Dunbar 2001, p. 49.
  17. ^ Goldfinger (1964) – Cast, Screenonline
  18. ^ ג'רי דאגן, באתר Spy Movie Navigator
  19. ^ Field & Chowdhury 2015, p. 102.
  20. ^ Smith 2002, p. 48.
  21. ^ Bouzereau 2006, p. 17.
  22. ^ Goldfinger (1964), Screenonline
  23. ^ Benson 1988, pp. 181–182.
  24. ^ Field & Chowdhury 2015, p. 104.
  25. ^ Rubin 1981, p. 41.
  26. ^ 1 2 Benson 1988, p. 178.
  27. ^ Benson 1988, p. 44.
  28. ^ Stoke Park | Golf in London!, J-UK Golf, ‏17 בדצמבר 2018
  29. ^ Louise Lazell, How Southend Airport became the set of the iconic James Bond movie Goldfinger, Essex Live, ‏20 בספטמבר 2020
  30. ^ David Leigh, Bringing 'Goldfinger' to the big screen, The James Bond Dossier, ‏9 בספטמבר 2014
  31. ^ Richard Hiron, 20 Things You Didn’t Know About Goldfinger (1964), WhatCulture.com, ‏7 בדצמבר 2020
  32. ^ 1 2 Inside Goldfinger, סרטון באתר יוטיוב
  33. ^ Johnny Dee, Licensed to drill, The Guardian, ‏17 בספטמבר 2005
  34. ^ Bouzereau 2006, pp. 62–65.
  35. ^ Ben Sherlock, 007 James Bond: 10 Behind-The-Scenes Facts About Goldfinger, Screen Rant
  36. ^ Lowell Paddock, 1957 Aston Martin DB Mark III, Sports Car Market, ‏27 במרץ 2024
  37. ^ 1 2 Bouzereau 2006, pp. 110–111.
  38. ^ Pfeiffer & Worrall 1998, p. 41.
  39. ^ Devin Meenan, How The Goldfinger Crew Pulled Off That Famous Laser Beam Scene, SlashFilm, ‏29 במרץ 2022
  40. ^ Bouzereau 2006, p. 237.
  41. ^ Pfeiffer & Worrall 1998, p. 42.
  42. ^ Frayling 2005, p. 146.
  43. ^ על סצנת כתוביות הפתיחה, באתר לזכרו של בראונג'ון
  44. ^ Lily Rothman, James Bond, Declassified: 50 Things You Didn't Know About 007, Time
  45. ^ Benson 1988, p. 181.
  46. ^ Smith 2002, p. 49.
  47. ^ Benson 1988, p. 182.
  48. ^ Lindner 2003, p. 126.
  49. ^ שירלי באסי, באתר AllMusic
  50. ^ שירלי באסי, באתר The Official UK Charts Company
  51. ^ Goldfinger 60th Anniversary 1964-2024, באתר JAMES BOND 007 MAGAZINE
  52. ^ 1 2 Bosley Crowther, Screen: Agent 007 Meets 'Goldfinger':James Bond's Exploits on Film Again, The New York Times, ‏22 בדצמבר 1964
  53. ^ 1 2 3 4 The Goldfinger Phenomenon, סרטון באתר יוטיוב
  54. ^ AP, Gert Frobe, an Actor, Dies at 75, The New York Times, ‏6 בספטמבר 1988
  55. ^ Becky Little, The James Bond ‘Goldfinger’ Actor With a Nazi Past, History Channel, ‏9 בדצמבר 2020
  56. ^ אפי ליפשיץ, ‏המרדפים, הנשים, הנבלים: 60 שנה לסרט שהשפיע על התעשייה כולה, באתר גלובס, 19 בספטמבר 2024
  57. ^ 1 2 Pfeiffer & Worrall 1998, p. 33.
  58. ^ Pfeiffer & Worrall 1998, p. 43.
  59. ^ Cinema: Knocking Off Fort Knox, Time, ‏18 בדצמבר 1964
  60. ^ Peary 1986, pp. 176–177.
  61. ^ Roger Ebert, Goldfinger Movie Review & Film Summary (1964), ‏31 בינואר 1999
  62. ^ גולדפינגר, באתר Rotten Tomatoes
  63. ^ Cork & Scivally 2006, p. 79.
  64. ^ Norris McWhirter & Ross McWhirter, Guinness Book of World Records, Sterling Publishing Co., Inc. p. 180.
  65. ^ Hall & Neale 2010, p. 175.
  66. ^ Oscar Holland, How the ‘Goldfinger’ Alpine sequence gave rise to Bondmania, CNN, ‏25 בדצמבר 2020
  67. ^ Balio 1987, p. 262.
  68. ^ James Bond Movies, Box Office Mojo
  69. ^ גולדפינגר, באתר The Numbers
  70. ^ גולדפינגר, באתר Park Circus Films
  71. ^ Goldfinger has the midas touch at UK cinemas, impressive returns on big screen rerelease, MI6 - The Home Of James Bond, ‏6 באוגוסט 2007
  72. ^ גולדפינגר, באתר Box Office Mojo
  73. ^ גולדפינגר, באתר Yahoo! Movies
  74. ^ Smith 2002, p. 50.
  75. ^ BAFTA Awards Database—1964, British Academy of Film and Television Arts
  76. ^ מאה שנים... מאה ציטוטים, באתר מכון הסרטים האמריקאי
  77. ^ מאה שנים... מאה שירים, באתר מכון הסרטים האמריקאי
  78. ^ מאה שנים... מאה גיבורים ונבלים, באתר מכון הסרטים האמריקאי
  79. ^ מאה שנים... מאה ריגושים, באתר מכון הסרטים האמריקאי
  80. ^ Benjamin Svetkey and Joshua Rich, Countdown: Ranking the Bond films, Entertainment Weekly, ‏1 בדצמבר 2006
  81. ^ James Bond's Top 20, IGN
  82. ^ Norman Wilner, Rating the Spy Game, MSN
  83. ^ Joshua Rich, Countdown: The 10 best Bond girls, Entertainment Weekly, ‏30 במרץ 2007
  84. ^ Dave Zdyrko, Top 10 Bond Babes, IGN
  85. ^ Rating Bond, Total Film, ‏18 בפברואר 2008
  86. ^ Brendan Plant, Top 10 Bond villains, The Times, ‏1 באפריל 2008
  87. ^ Brendan Plant, Top 10 Bond cars, The Times, ‏1 באפריל 2008
  88. ^ Smith 2002, p. 46.
  89. ^ Neaverson 1997, p. 38.
  90. ^ Benson 1988, p. 177.
  91. ^ Ciaran Carty, I felt there was pain in Bond, Sunday Tribune, ‏2 בנובמבר 2008
  92. ^ Stephen Pizzello, True Lies Tests Cinema’s Limits, The American Society of Cinematographers, ‏26 במרץ 2020
  93. ^ Daniella Di Carlo, 10 Best Classic Movie References In 'The Simpsons', Collider, ‏27 ביוני 2022
  94. ^ Black 2005, p. 97.
  95. ^ 007 Legends achievements


סרטי ג'יימס בונד
שון קונרי ד"ר נו (1962) • מרוסיה באהבה (1963) • גולדפינגר (1964) • כדור הרעם (1965) • אתה חי רק פעמיים (1967) • יהלומים לנצח (1971)
ג'ורג' לייזנבי בשרות הוד מלכותה (1969)
רוג'ר מור חיה ותן למות (1973) • האיש בעל אקדח הזהב (1974) • המרגלת שאהבה אותי (1977) • מונרייקר (1979) • לעינייך בלבד (1981) • אוקטופוסי (1983) • רצח בעיניים (1985)
טימותי דלטון 007 באזור המסוכן (1987) • רישיון להרוג (1989)
פירס ברוסנן גולדן איי (1995) • מחר לנצח (1997) • העולם אינו מספיק (1999) • למות ביום אחר (2002)
דניאל קרייג קזינו רויאל (2006) • קוונטום של נחמה (2008) • סקייפול (2012) • ספקטר (2015) • לא זמן למות (2021)
הפקות לא-רשמיות קזינו רויאל (1967, דייוויד ניבן ואחרים) • לעולם אל תאמר לעולם לא (1983, שון קונרי)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גולדפינגר&oldid=40704129"