דה-הומניזציה
דה-הומניזציה היא הכחשת אנושיות מלאה או חלקית מצד בני-אדם מסוימים כלפי בני-אדם אחרים, וזאת לעיתים לצד התעללות הנלווית לה בעקבות כך. למעשה, זו התבוננות והתייחסות לאנשים אחרים כחסרי יכולות נפשיות ושכליות המיוחסות לבני אדם. על פי הגדרה זו, כל מעשה או מחשבה המתייחסים לאדם כ"פחות מאנושי" היא דה-הומניזציה. לדה-הומניזציה פנים רבות, וצורתה משתנה מתקופה לתקופה, ממקום למקום, בהתאם לתפיסה של מהי אנושיות בכלל.
תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה-הומניזציה היא הבסיס לאפליות רבות בחברה. במקרי קצה, היא סוג אחד של הסתה לרצח עם. היא שימשה גם להצדקת מלחמה, הרג שיפוטי וחוץ-משפטי, עבדות, החרמת רכוש, שלילת זכות בחירה וזכויות אחרות, ואף תקיפה של יריבים פוליטיים.
מבחינה התנהגותית, ניתן להבין דה-הומניזציה כהפוכה להאנשה, שמשמעותה היא הענקת תכונות אנושיות לצמח או חפץ דומם. דה-הומניזציה היא אפוא התנערות מאותן תכונות או הפחתה להפשטה.
כמעט בכל הקשר, דה-הומניזציה מגיעה בד בבד עם שיבוש של נורמות חברתיות. למשל, דה-הומניזציה קיימת כלפי קבוצות אוכלוסייה הנתפסות כבלתי-מתורבתות, כאשר המונח "תרבות" הוא הקו המפריד בין בני-אדם לבעלי-חיים. לכך השלכות על הזכויות המיוחסות לקבוצה.
ברחבי העולם נשים סובלות מדה-הומניזציה. במקומות ותקופות נטולי דמוקרטיה, נשים נסחרות כרכוש, נטולות מעמד חוקי, מנועות מהשכלה, ומוכשרות ככלי לשירות בעליהן, בדומה לבעל חיים. בשנת 1949, הפילוסופית סימון דה בובואר הגדירה נשים כ"האחר" של החברה. רק בשנת 1990, הושלם מאבק הסופרג'יזם בשווייץ, והוענקה זכות הצבעה לנשים בכל מחוזות המדינה. התופעה משתנה בצורתה ומידתה ממדינה למדינה. תנועת הפמניזם נועדה להיאבק בה.
עבדים וצאצאי עבדים סבלו מדה-הומניזציה במשך עשורים בארצות הברית, גם לאחר ביטול העבדות הרשמי ב-1865. דוגמה אחת לכך הייתה הפרדה גזעית במרחבים ציבוריים כגון מסעדות, אוטובוסים, שירותים וכו'.
במלחמת העולם השנייה, נשים ואנשים ממוצא יהודי סבלו מדה-הומניזציה ושלילת זכויות הדרגתית תחת השלטון הנאצי בגרמניה, שהסתיימה בניסיון השמדה שיטתי של כשישה מיליון יהודים.
לעיתים קרובות, דה-הומניזציה מגיעה יחד עם השפלה פומבית של הקורבנות, שימושם ככלי לבידור ושעשוע, או הסתת הציבור כנגדם על ידי תעמולה.
במונחים מדעיים, דה-הומניזציה מתוארת כמין נחות כי לכאורה מפחית מאיכותו של מין אחר, מה שנכתב באופן ברור בתורת הגזע. במדע המדינה ובמשפטים, מעשה הדה-הומניזציה הוא ניכור מסקנתי של זכויות אדם או דה-נטורליזציה של זכויות טבעיות, הגדרה המותנית בנשיא החוק הבינלאומי ולא בנורמות חברתיות המוגבלות על ידי הגאוגרפיה האנושית. בהקשר זה, התמחות במינים אינה חייבת להוות אזרחות עולמית או זכויותיה הבלתי ניתנות לביטול; הגנום האנושי יורש את שניהם.
התיאוריה היא, שדה-הומניזציה לובשת שתי צורות: דה-הומניזציה חייתית, המופעלת בעיקר על בסיס בין-קבוצתי; ודה- הומניזציה מכניסטית, המועסקת בעיקר על בסיס בין-אישי.
דה-הומניזציה יכולה להתרחש באופן דיסקרסיבי (למשל, שפה אידיומטית המדמה בני אדם אינדיבידואליים לבעלי חיים שאינם אנושיים, התעללות מילולית, מחיקת הקול מהשיח), באופן סמלי (למשל, דימויים), או פיזית (למשל, עבדות רכוש, התעללות פיזית, סרבנות עין איש קשר). דה-הומניזציה מתעלמת לעיתים קרובות מהאינדיבידואליות של המטרה (כלומר, מההיבטים היצירתיים והמרגשים של אישיותם) ויכולה למנוע מאדם לחוש אמפתיה או להבין קבוצה סטיגמטית.
דה-הומניזציה עשויה להתבצע על ידי מוסד חברתי (כגון מדינה, שלטון דתי, בית ספר או משפחה), באופן בינאישי, או אפילו בתוך עצמו. דה-הומניזציה יכולה להיות לא מכוונת, במיוחד על יחידים, כמו בסוגים מסוימים של גזענות דה פקטו. דה-הומניזציה מאורגנת על ידי המדינה הופנתה היסטורית נגד קבוצות מיעוט פוליטיות, גזעיות, אתניות, לאומיות או דתיות. אנשים וקבוצות אחרים ממוזערים ושוליים (המבוססים על נטייה מינית, מגדר, מוגבלות, מעמד או עיקרון מארגן אחר) רגישים גם הם לצורות שונות של דה-הומניזציה. מושג הדה-הומניזציה זכה לתשומת לב אמפירית בספרות הפסיכולוגית. היא קשורה רעיונית לאינפרהומניזציה, דה-לגיטימציה, הדרה מוסרית, וואובייקטיפיקציה.
"דה-הומניזציה נתפסת כמרכיב מרכזי באלימות בין-קבוצתית, משום שלעיתים קרובות היא מהווה את המבשר החשוב ביותר להדרה מוסרית, התהליך שבו קבוצות סטיגמטיות מוצבות מחוץ לגבול שבו חלים ערכי מוסר, כללים ושיקולי הוגנות".
דייוויד ליווינגסטון סמית', מנהל ומייסד פרויקט טבע האדם באוניברסיטת ניו אינגלנד, טוען שמבחינה היסטורית, בני אדם עושים דה-הומניזציה זה לזה במשך אלפי שנים. בעבודתו "הפרדוקסים של הדה-הומניזציה", סמית' מציע שדה-הומניזציה מתייחסת בו-זמנית לאנשים כאל אנושיים ותת-אנושיים. הפרדוקס הזה מתגלה, כפי שמזהה סמית, מכיוון שהסיבה לכך שאנשים עוברים דה-הומניזציה היא כדי שניתן יהיה לנצל את התכונות האנושיות שלהם.
תכונה אנושית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעבודתו של הרברט קלמן על דה-הומניזציה, לאנושות יש שתי תכונות: "זהות" (כלומר, תפיסה של האדם "כאינדיבידואל, עצמאי ומובחן מאחרים, המסוגל לעשות בחירות") ו"קהילה" (כלומר, תפיסה של האדם כ"חלק מרשת מקושרת של אנשים הדואגים זה לזה"). כאשר מוכחשות שתי תכונות אלה באחר, הוא עלול להיות קורבן לאלימות, כיוון ואינו מעורר חמלה או תגובה מוסרית אחרת.
החפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסיכולוגיות ברברה פרדריקסון וטומי-אן רוברטס טענו שהאובייקטיביזציה המינית של נשים משתרעת מעבר לפורנוגרפיה (שמדגישה את גופן של נשים על פני המאפיינים הנפשיים והרגשיים הייחודיים של האנושות שלהן) לחברה בכלל. ישנו דגש נורמטיבי על המראה הנשי שגורם לנשים לחזות בגוף שלישי על גופן. המרחק הפסיכולוגי שנשים עשויות להרגיש מגופן עלול לגרום להן לעשות דה-הומניזציה של עצמן. כמה מחקרים הצביעו על כך שנשים וגברים מפגינים "הטיה לזיהוי חלקי גוף מיניים", שבה חלקי הגוף המיניים של נשים מזוהים טוב יותר כשהם מוצגים בבידוד מאשר עם כל גופן. לעומת זאת, חלקי הגוף המיניים של גברים מזוהים טוב יותר בהקשר של כל גופם מאשר בבידוד.
על פי מחקרה של ד"ר אביגיל מור, גברים שמבצעים דה-הומניזציה של נשים כבעלי חיים או כחפצים עלולים יותר לאנוס ולהטריד מינית נשים ולהפגין גישה שלילית יותר כלפי נפגעות אונס (האשמת הקורבן), וסלחנית יותר כלפי התוקף.
הפילוסופית מרתה נוסבאום זיהתה שבעה מרכיבים של אובייקטיביזציה מינית: אינסטרומנטליות, שלילת אוטונומיה, אינרטיות, ניתוק, הפרות, בעלות ושלילת סובייקטיביות.
בהקשר זה, אינסטרומנטליות מתייחסת כאשר האובייקטיבי משמש כמכשיר לתועלת האובייקטיב. שלילת אוטונומיה מתרחשת בצורה של האובייקטיב המעטה בערכו של האובייקטיב ושולל את יכולותיו. במקרה של אינרטיות, מתייחסים לאובייקטיביים כאילו הם עצלנים ועצלים. ניתנים להחלפה בקלות. תנופתיות היא כאשר המחפץ אינו מכבד את המרחב האישי או הגבולות של האדם המופץ. בעלות היא כאשר החפץ נתפס כרכוש של אדם אחר. לבסוף, הכחשת הסובייקטיביות היא חוסר אהדה כלפי האובייקטיבי, או ביטול התפיסה כי לאובייקטיביות יש רגשות. שבעת המרכיבים הללו גורמים למחפץ לראות את המופץ בצורה לא מכבדת, ולכן מתייחס אליהם כך.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילידי אמריקה עברו דה-הומניזציה, והוגדרו כ"פראים חסרי רחמים" בהכרזת העצמאות של ארצות הברית. בעקבות טבח הברך הפצועה בדצמבר 1890, הסופר ל' פרנק באום כתב:
החלוץ הכריז בעבר שהביטחון שלנו תלוי בהשמדה מוחלטת של הילידים. לאחר שעשינו להם עוול במשך מאות שנים, מוטב לנו, על מנת להגן על הציוויליזציה שלנו, לבצע עוול נוסף ולמחוק את היצורים הבלתי מאולפים ובלתי ניתנים לאילוף מעל פני האדמה. בכך טמון ביטחון למתנחלים שלנו ולחיילים שנמצאים תחת פיקוד לא כשיר. אחרת, אנו עשויים לצפות שהשנים הבאות יהיו מלאות בצרות עם אדומי העור כפי שהיו בעבר.
לעומת זאת, על דהומניזציה קולוניאליסטית כתב מרטין לותר קינג ג'וניור בשנת 1964 בספרו:
"האומה שלנו נולדה לרצח עם, כשהיא אימצה את הדוקטרינה שילידי אמריקה, הם גזע נחות. עוד לפני שהיו מספר רב של שחורים בחופינו, צלקת השנאה הגזעית כבר עיוותה את החברה הקולוניאלית. מהמאה השש עשרה ואילך, דם נשפך בקרבות על עליונות הגזע. אנחנו אולי המדינה היחידה שניסתה, כמשימה לאומית, לחסל את האוכלוסייה הילידית שלה. יתר על כן, לקחנו את החוויה הטרגית ההיא למסע צלב אצילי. ואכן, גם היום אנו לא מגנים או חשים חרטה על הפרשה המבישה הזו. התרבות והפולקלור שלנו למעשה מרוממים אותה."
קינג היה תומך פעיל של תנועת זכויות הילידים האמריקאים, והקביל אותה לבתנועת זכויות האזרח. שתי התנועות שאפו לבטל עמדות דה-הומניסטיות שקיימו נגדן הציבור הרחב.
פסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אינפרהומניזציה (Infrahumanization) מציעה שאנשים חושבים ומתייחסים לחברי קבוצת חוץ כאל "פחות אנושיים" ויותר כמו חיות; בעוד שהאתנולוג האוסטרי אירנאוס אייבל-אייבספלדט משתמש במונח פסאודו-ספייסציה, מונח שהוא שאל מהפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון, כדי לרמוז שהאדם או האנשים שעברו דה-הומניזציה לא נחשבים כבני המין האנושי. למעשה, אנשים מקשרים רגשות משניים (שנתפסים כאנושיים וייחודיים) יותר לקבוצה הפנימית מאשר לקבוצה החוץ. רגשות ראשוניים (אלה שחווים כל היצורים החיים) נמצאו קשורים יותר לקבוצה החיצונית.
יותר מכך, מסתמן כי אדם לא יכול לפגוע באחר מבלי לעשות דה-הומניזציה תחילה במוחו, כצורה של רציונליזציה. אימון צבאי הוא, בין היתר, דה-סנסיטיזציה ודה-הומניזציה שיטתית של האויב, ואנשי צבא עשויים למצוא צורך פסיכולוגי להתייחס לאויב כאל חיה או יצור תת-אנושי. סא"ל דייב גרוסמן טען שללא חציצה כזו יהיה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לאדם אחד להרוג אדם אחר, אפילו בקרב או תחת איום על חייו שלו.
על פי דניאל בר-טל, דה-לגיטימציה היא "סיווג קבוצות לקטגוריות חברתיות שליליות קיצוניות המודרות מקבוצות אנושיות הנחשבות כפועלות בגבולות הנורמות והערכים המקובלים".
הדרה מוסרית מתרחשת כאשר קבוצת חוץ כפופה למערכת שונה של ערכים מוסריים, חוקים והגינות, משל קבוצת הפנים. כאשר אנשים עושים דה-הומניזציה, הם אינם חווים ייסורי מצפון. להפך, הדרה מוסרית משמשת כדי להצדיק התנהגויות קיצוניות כמו רצח עם, מדיניות הגירה קשוחה ואאוגניקה, אבל זה יכול להתגלם גם באפליה יומיומית יותר. במחקרי מעבדה, אנשים שמוצגים כחסרי תכונות אנושיות זוכים ליחס קשוח ואלים במיוחד.
תפיסה דה-הומניסטית מתרחשת כאשר נבדק חווה תדרים נמוכים של הפעלה בתוך הרשת העצבית הקוגניטיבית החברתית שלו. זה כולל אזורים של רשתות עצביות כגון ה-Superior Temporal sulcus (STS) וקליפת המוח הקדם-פרונטלית המדיאלית (mPFC).
מחקר משנת 2001 של הפסיכולוגים כריס ואוטה פרית', מצביע על כך שלקריטיות של אינטראקציה חברתית בתוך רשת עצבית יש נטיות לנבדקים לעשות דה-הומניזציה לאלו הנראים כמעוררי גועל, מה שמוביל להתנתקות חברתית. משימות הכרוכות בקוגניציה חברתית מפעילות בדרך כלל את הרשת העצבית האחראית על תחזיות סובייקטיביות של תפיסות ודפוסי דה-הומניזציה מעוררי גועל. "מלבד מניפולציות של אנשי מטרה, מניפולציות של מטרות חברתיות מאששות את התחזית הזו: הסקת העדפה, הסקת מצב נפשי, מגדילה משמעותית את פעילות ה-mPFC וה-STS למטרות הבלתי-אנושיות הללו".
מחקר משנת 2007 של האריס, מק'קלור, ואן דן בוס, כהן ופיסק מציע כי בחירתו של אדם לעשות דה-הומניזציה של אדם אחר נובעת מירידה בפעילות העצבית לעבר היעד החזוי. ירידה בפעילות העצבית הזו מזוהה כהפעלה נמוכה של קליפת המוח הקדם-מצחית, הקשורה לתפיסת מידע חברתי.
בעוד ריחוק חברתי מיעד קבוצת החוץ הוא תנאי הכרחי לדה-הומניזציה, חלק מהמחקרים מצביעים על כך שזה לבדו אינו מספיק. מחקר פסיכולוגי זיהה מעמד גבוה, כוח וחיבור חברתי כגורמים נוספים. חברי קבוצות במעמד גבוה מקשרים לעיתים קרובות יותר את האנושות לקבוצה הפנימית מאשר לקבוצה החוץ, בעוד שחברים בקבוצות במעמד נמוך אינם מציגים הבדלים בשיוך לאנושות. לפיכך, מעמד גבוה מעלה את הסיכוי לדה-הומניזציה של אחרים.
קבוצות במעמד נמוך קשורות יותר לתכונות הטבע האנושיות (למשל, חום, רגשנות) מאשר מאפיינים אנושיים ייחודיים, מה שמרמז שהן קרובות יותר לבעלי חיים מאשר לבני אדם מכיוון שתכונות אלו אופייניות לבני אדם אך ניתן לראותן במינים אחרים.
קו עבודה אחר מצא שאנשים בעמדת כוח נוטים יותר לדכא את הכפופים להם, להתייחס אליהם כאמצעי למטרה במקום להתמקד בתכונותיהם האנושיות בעצם.
לבסוף, קשר חברתי - חשיבה על זולת קרוב או הימצאות ממשית בנוכחותו של זולת קרוב - מאפשר דה-הומניזציה על ידי הפחתת הייחוס של מצבים נפשיים אנושיים, הגברת התמיכה בטיפול במטרות כמו חיות והגברת הנכונות לאמץ טקטיקות חקירה קשות. זה מנוגד לאינטואיציה מכיוון שהקשר החברתי תיעד יתרונות בריאותיים ורווחה אישיים, אך נראה כי הוא פוגע ביחסים בין קבוצות .
מחקרי הדמיית עצבים גילו שקליפת המוח הקדם-מצחית המדיאלית - אזור מוחי המעורב באופן מובהק בייחוס מצבים נפשיים לאחרים - מראה הפעלה מופחתת למטרות דה-הומניסטיות ביותר (כלומר, אלו שדורגו, על פי מודל התוכן הסטריאוטיפ, כבעלי חום נמוך וכשירות נמוכה. כגון מכורים לסמים או מחוסרי בית).
דה-הומניזציה מתרחשת לעיתים קרובות כתוצאה מקונפליקט בין-קבוצתי. קבוצות אתניות "זרות" מיוצגות לעיתים קרובות כבעלי חיים בתרבות הפופולרית והמשכילה. יש עדויות לכך שהייצוג הזה נמשך בהקשר האמריקאי עם אפרו-אמריקאים הקשורים באופן מרומז לקופים. אם לאדם יש אסוציאציה מרומזת דה-הומניזית זו, סביר יותר שהוא יתמוך באלימות נגד אפרו-אמריקאים (למשל, החלטות חבר מושבעים להוציא להורג נאשמים).
מבחינה היסטורית, דה-הומניזציה קשורה לעיתים קרובות לקונפליקטים של רצח עם, בכך שאידאולוגיות לפני ובמהלך הסכסוך מתארות קורבנות כתת-אנושיים (למשל, מכרסמים).גם מהגרים עלולים לעבור דה-הומניזציה באופן זה.
בשנת 1901, שש המושבות האוסטרליות הסכימו לפדרציה, ויצרו את מדינת הלאום המודרנית של אוסטרליה וממשלתה . סָעִיף 51 (xxvi) הוציא את האבוריג'ינים מהקבוצות המוגנות על ידי חוקים מיוחדים וסעיף 127 הוציאו את האבוריג'ינים מספירת האוכלוסייה. חוק הזכיינות של חבר העמים משנת 1902 שלל מכל וכל את זכות ההצבעה של האבוריג'ינים. ילידי אוסטרליה לא הורשו להטבות ביטוח לאומי (למשל, קצבאות זקנים ודמי לידה) שניתנו לאחרים. האבוריג'ינים באזורים כפריים הופלו לרעה ונשלטו לגבי היכן וכיצד יכלו להתחתן, לעבוד, לחיות ולתנועותיהם.
שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה-הומניזציה ותפישה דה-הומניסטית יכולות להתרחש כתוצאה מהטרמינולוגיה המשמשת לתיאור קבוצות של אנשים. מילים כמו מהגר, פליט וגולה, מוקצות לזרים בהתבסס על מעמדם החברתי והכלכלי, ולא על פי יכולתם, הישגיהם או התאמה פוליטית. כיום, אקספאט או תייר היא מילה לתאר זר אורח, תכופות בהיר עור, ובעל השכלה רלוונטית ובסיס כלכלי. בעוד שהמונחים מהגר, עובד זר או פליט מתארים מי שמגיע למקום חדש למען שיפור איכות החיים, ללא כלים להשתלבות. למונחים אלה הקשר שלילי יותר עבור המקומיים. לעיתים קרובות, בערים, נוצרות שכונות נפרדות על פי הסיווגים הללו. במדינת ישראל, המונח "עולה" נועד לשבח את מי שמוצאו יהודי והיגר לישראל.
ריאן אלר, המנכ"ל של קבוצת הסברה למהגרים Define American, תיאר את הבעיה כך:
סדרה של בדיקות שפה, מצאה קשר ישיר בין כינויים הומופוביים להתרחקות קוגניטיבית חברתית כלפי קבוצה של הומוסקסואלים. זהו סוג של דה-הומניזציה. כינויים אלה (לדוגמה, fagot) היוו תוויות דה-הומניסטיות שהזהירו מפני סטייה, סטייה מן התרבות התקנית לכאורה. צמד מחקרים אחד מצא שנבדקים נוטים יותר לשייך שפה גסה וולגרית להומוסקסואלים, ושאסוציאציות שפה כאלה הגבירו את הריחוק הפיזי בין הנבדק להומוסקסואל. זה הצביע על כך שהשפה הממאירה יכולה לעודד דה-הומניזציה, ריחוק קוגניטיבי ופיזי בדרכים שצורות אחרות של שפה ממאירה אינן עושות.
ביולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארצות הברית, אפרו-אמריקאים עברו דה-הומניזציה על ידי סיווג כפרימטים לא אנושיים. קצין משטרת קליפורניה שהיה מעורב גם במכת רודני קינג, תיאר סכסוך בין זוג שחור אמריקאי כ"משהו ממש מתוך הגורילות בערפל".
פרנץ בואס וצ'ארלס דרווין שיערו שאולי יש תהליך אבולוציוני בקרב הפרימטים. הקופים כהכי פחות מפותחים, אחריהם אנתרופואידים, שיוחסו לאנשים ממוצא אפריקאי, כשהקווקזים כמפותחים ביותר.
השתלטות על נכסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקרי רכוש מגדירים דה-הומניזציה כ"כישלון להכיר באנושיות של אדם או קבוצה". דה-הומניזציה מתרחשת לרוב לצד החרמת רכוש. כאשר השתלטות על רכוש משולבת עם דה-הומניזציה, התוצאה היא לקיחת כבוד. ישנן מספר דוגמאות של נטילת כבוד הכרוכה בדה-הומניזציה.
מאז הקמתה, ארצות הברית עסקה שוב ושוב בקבלת כבוד מילידי אמריקה, ולקחה אדמות ילידים ב"רשומה נוראית, אלימה וטרגית" של רצח עם. אף בשנת 2013, השפלה של הר המקודש לאנשי ההופי - על ידי ריסוס עציץ השיא שלו בשלג מלאכותי העשוי משפכים - היוותה טקס כבוד נוסף של שירות היערות האמריקאי.
הטבח במרוץ טולסה ב-1921 היווה גם נטילת כבוד הכרוכה בדה-הומניזציה. מתפרעים לבנים עשו דה-הומניזציה של אפרו-אמריקאים על ידי תקיפה, ביזה והרס של בתים ועסקים בגרינווד, שכונה שחורה בעיקר המכונה "וול סטריט השחור".
במהלך מלחמת העולם השנייה, ביצעו הנאצים הרס וגזילת רכוש מיהודים וקהילותיהם. ליל הבדולח הוא דוגמה חריפה לכך.
דה-הומניזציה מגולמת בסחר בבני אדם ובשיעבוד בכפייה, תופעות השזורות זו בזו. הקורבנות נאלצים לעבוד ללא תשלום, בתנאים נפשיים ופיזיים מסוכנים עד כדי מוות.
תעמולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מודל התעמולה של אדוארד ס. הרמן ונועם חומסקי טוען שתקשורת תאגידית מסוגלת לבצע קמפיינים מוצלחים של דה-הומניזציה בקנה מידה גדול, כאשר הם מקדמים את המטרות (עשיית רווחים) שהתאגידים מחויבים במקסימום חוזית. התקשורת הממלכתית מסוגלת גם לבצע קמפיינים של דה-הומניזציה, בין אם בדמוקרטיות ובין אם בדיקטטורות, שהן מתפשטות מספיק כדי שהאוכלוסייה לא יכולה להתחמק מהממים המהווים דה-הומניזציה.
בלתי ממלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
גופים בלתי ממלכתיים, ארגוני טרור במיוחד - נקטו גם הם בדה-הומניזציה כדי לקדם את מטרותיהם. ארגון הטרור Weather Underground משנות ה-60 דגל באלימות נגד כל גורם סמכות, השתמש בסיסמה "שוטרים היא חזירים" כדי לשכנע שאינם פוגעים בבני אדם אלא בחיות בר.
במדע, ברפואה ובטכנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההיסטוריה העדכנית יחסית ראתה שהקשר בין דה-הומניזציה למדע מביא למחקר מדעי לא אתי. ניסוי העגבת של Tuskegee, יחידה 731, וניסויים נאציים בבני אדם באנשים יהודים הם שלוש דוגמאות כאלה. בראשונה גויסו אפרו-אמריקאים עם עגבת להשתתף במחקר על מהלך המחלה. גם כאשר בסופו של דבר פותחו טיפול ותרופה, הם נמנעו מהמשתתפים האפרו-אמריקאים כדי שהחוקרים יוכלו להמשיך במחקרם. באופן דומה, מדענים נאצים במהלך השואה ערכו ניסויים מחרידים באנשים יהודים ויחידה 731 של שירו אישי עשתה זאת גם ללאומים סינים, רוסים, מונגוליים, אמריקאים ואחרים שהוחזקו בשבי. שניהם היו מוצדקים בשם המחקר והקדמה, מה שמעיד על ההשפעות מרחיקות הלכת שהייתה לתרבות הדה-הומניזציה על חברה זו. כאשר מחקר זה התגלה, נעשו מאמצים להגן על משתתפי מחקר עתידיים, וכיום קיימות ועדות ביקורת מוסדיות כדי להגן על אנשים מפני ניצול על ידי מדענים.
בהקשר רפואי, כמה שיטות דה-הומניזציה הפכו מקובלות יותר. בעוד שהנתיחה של גופות אנושיות נתפסה כדה-הומניזציה בימי החושך (ראה היסטוריה של האנטומיה), הערך של נתיחה כעזר אימון הוא כזה שכיום הם מקובלים יותר. דה-הומניזציה נקשרה לרפואה המודרנית באופן כללי והוצעה במפורש כמנגנון התמודדות לרופאים שעובדים עם חולים בסוף החיים.
חוקרים זיהו שישה גורמים פוטנציאליים לדה-הומניזציה ברפואה: שיטות ביטול אינדיבידואליות, פגיעה בסוכנות החולה, אי-דמיון (גורמים שאינם מקלים על מתן טיפול רפואי), מיכון, הפחתת אמפתיה והתנתקות מוסרית (שניתן לטעון כמקל על מתן טיפול רפואי).
בחלק ממדינות ארצות הברית, החקיקה דורשת מאישה לצפות בתמונות אולטרסאונד של עוברה לפני הפלה. מבקרי החוק טוענים שעצם ראיית הדימוי של העובר מאיש אותו ומטה נשים נגד הפלות.
באופן דומה, מחקר שנערך לאחרונה הראה שנראה שהאנשה עדינה של חולים רפואיים משפרת את הטיפול בחולים אלה. רדיולוגים שהעריכו צילומי רנטגן דיווחו על פרטים נוספים למטופלים והביעו יותר אמפתיה כאשר צילום פניו של המטופל מלווה את צילומי הרנטגן. נראה ששילוב התמונות נוגד את הדה-הומניזציה של התהליך הרפואי.
לדה-הומניזציה יש יישומים מחוץ להקשרים חברתיים מסורתיים. אנתרופומורפיזם (כלומר, תפיסת יכולות נפשיות ופיזיות המשקפות בני אדם בישויות לא אנושיות) הוא היפוך של דה-הומניזציה. מציעים שההיפוך של הגורמים המאפשרים דה-הומניזציה (למשל, מעמד גבוה, כוח וחיבור חברתי) צריך לקדם אנתרופומורפיזם. כלומר, לאדם בעל מעמד נמוך, מנותק חברתית ללא כוח, יש סיכוי גבוה יותר לייחס תכונות אנושיות לחיות מחמד או לחפצים דוממים מאשר לאדם בעל מעמד גבוה, בעל עוצמה גבוהה, מחובר חברתית.
חוקרים מצאו שעיסוק במשחקי וידאו אלים מפחית את התפיסה של האדם עצמו ושל האנושיות של השחקנים שהם מטרות לאלימות במשחק. בעוד שהשחקנים עוברים דה-הומניזציה, הדמויות של משחקי הווידאו עוברות לעיתים קרובות אנתרופומורפיזציה.
דה-הומניזציה התרחשה היסטורית תחת יומרה של "התקדמות בשם המדע". במהלך תערוכת הרכישה של לואיזיאנה בשנת 1904, גני חיות אנושיים הציגו כמה ילידים משבטים עצמאיים ברחבי העולם, בעיקר צעיר קונגולזי, אוטה בנגה. מאסרו של בנגה הוצג כשירות לציבור המציג "גזע מושפל ומנוון". בתקופה זו, הדת עדיין הייתה הכוח המניע מאחורי פעילויות פוליטיות ומדעיות רבות. בגלל זה, האאוגניקה זכתה לתמיכה רחבה בקרב הקהילות המדעיות הבולטות ביותר בארצות הברית, דמויות פוליטיות ואליטות תעשייתיות. לאחר המעבר לניו יורק ב-1906, הסערה הציבורית הובילה לאיסור קבוע ולסגירה של גני חיות אנושיים בארצות הברית.
בפילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפילוסוף הדני סורן קירקגור הסביר את עמדתו של אנטי-דה-הומניזציה בתורתו ובפרשנויותיו לתאולוגיה הנוצרית. הוא כתב בספרו " מעשי אהבה " שהבנתו היא ש"לאהוב את רעתו פירושו שוויון... רעך הוא כל אדם... הוא רעך על בסיס השוויון איתך לפני אלוהים; אבל שוויון זה יש לכל אדם, ו יש לו את זה לחלוטין."
באומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
צייר הרומנטיקה הספרדי פרנסיסקו גויה תיאר לעיתים קרובות סובייקטיביות המערבת את זוועות המלחמה ואלימות אכזרית המעבירות את תהליך הדה-הומניזציה. בתקופה הרומנטית של הציור, אמנות הקדושים הייתה לרוב אמצעי לאל את המדוכאים והמיוסרים, והיה מקובל שגויה תיאר אישים מרושעים המבצעים מעשים אלה; עם זאת, הוא שבר את המוסכמה על ידי דה-הומניזציה של דמויות קדושים אלה: "...לא ניתן היה לדעת את מי הציור מתאר, כל כך נחוש הפחית גויה את נתיניו מקדושים לבשר".[1]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל פסיכולוגיה | ||
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Anderson, Emma (2013). The Death and Afterlife of the North American Martyrs. United States: Harvard University Press. p. 91. ISBN 9780674726161.