דוד אוחנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

דוד אוחנה (נולד ב-1952) הוא פרופסור מן המניין במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד אוחנה, נשוי ואב לשלושה, נולד ב-1952 בעיר אוג'דה שבמרוקו. בהיותו בן ארבע הוא עלה עם הוריו לישראל ומשפחתו התיישבה בקריית גת, בגל העולים הראשון שיישב את העיר.

בצה"ל שירת אוחנה בסיירת אגוז ולחם במלחמת יום כיפור. ב-1977 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ולמד שם היסטוריה ומדעי המדינה. בתקופתו הסטודנטיאלית הוא גם עבד כעיתונאי במקומון "כל העיר" והיה עורך המוסף הספרותי של שבועון הסטודנטים "פי האתון". בבחירות לכנסת ב-1984 הוצב במקום השני ברשימתו של לובה אליאב אולם הרשימה לא עברה את אחוז החסימה.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוחנה חיבר מספר ספרים, ערך וכתב הקדמות לעוד כעשרה ספרים ופרסם עשרות מאמרים ומחקרים, העוסקים, בין השאר, בהיסטוריה, ציונות, זהות לאומית אצל אינטלקטואלים ופוליטיקה. רוב ספריו שייכים לתחום ההיסטוריה והמחשבה הפוליטית. עבודת הדוקטורט שלו, שנעשתה בהדרכת פרופסור יהושע אריאלי ופרופסור שאול פרידלנדר, עוסקת בפנומנולוגיה של התודעה הפוליטית ונקראת "מניהיליזם לטוטליטריזם". עיקרה בחינת הסינדרום הניהיליסטי-טוטליטרי באספקלריה של תולדות הרעיונות וההיסטוריה הפוליטית של אירופה בשליש הראשון של המאה העשרים.

בתחילת דרכו האקדמית שימש כחוקר במכון ון ליר. ב-2001 הוא מונה לפרופסור-חבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והחל לעבוד במכון למורשת בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון שבקמפוס שדה בוקר. בשנת 2005 מונה אוחנה לשמש כמנהל אירועי שנת בן-גוריון במכון בשדה בוקר. בתוקף תפקידו היה אחראי על ארגון עשרות כנסים באוניברסיטה. ב- 2010 עלה לדרגת פרופסור מן המניין.

עמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוחנה טוען ש"המתנחלים הם אנטי ציונים שזנחו את הציונות הדתית הקלאסית"[1] וכי "ההתנגדות לכיבוש חייבת להפוך לסדר היום הציוני". הוא מבהיר: "יש לי סימפטיה לרעיון של חבלי ארץ היסטוריים, ואינני מתנכר לשורשים הלאומיים המצויים בבית אל ולא ביפו. לא זה העניין. העניין הוא הברֵרה בין מימוש כל הזכויות ההיסטוריות שמחירו הוא שעבוד או גירוש עם אחר: ובין מימוש כמה מהזכויות ההיסטוריות המאפשרות סיכוי מסוים לפשרה לאומית[2].

אוחנה יצא כנגד מה שהוא מכנה ניכוס זכרו של יצחק רבין על ידי מחנה השמאל וכתב ש"מן הראוי שתוכן המיתוס של רבין יעבור ממימד השלום, העושה סקטורליזציה של הזיכרון ומפחית את יכולתנו כאזרחים להפיק לקח ראוי מן הרצח, למימד רחב יותר – מימד הדמוקרטיה"[3].

זיכוי מטענת הטרדה מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2005 הגישו חמש נשים ממכון בן-גוריון תלונה לאוניברסיטת בן-גוריון, שבה טענו כי פרופסור אוחנה הטריד אותן מינית[4]. בית הדין המשמעתי של האוניברסיטה קיבל את הכחשותיו של אוחנה וקבע שלא הייתה הטרדה מינית ושהמתלוננות התארגנו ותיאמו גרסאות[5]. בית הדין לערעורים של האוניברסיטה זיכה אותו מאשמת הטרדה מינית, אך הרשיעו בהתנהגות בלתי הולמת וגזר עליו השעייה ונזיפה פומבית[6].

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסדר הניהיליסטים: לידתה של תרבות פוליטית באירופה 1870-1930‬, מוסד ביאליק, 1993.
  • הישראלים האחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.
  • הומניסט בשמש: קאמי וההשראה הים-תיכונית, כרמל, 2000.
  • התשוקה הפרומתאית: השורשים האינטלקטואליים של המאה העשרים מרוסו עד פוקו, מוסד ביאליק, 2000.
  • משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים בין חזון מדיני לתאולוגיה פוליטית, אוניברסיטת בן-גוריון, 2003.
  • חרון האינטלקטואלים: רדיקליות פוליטית וביקורת חברתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
  • לא כנענים, לא צלבנים - מקורות המיתולוגיה הישראלית, כתר ספרים, 2008.
  • המיתוס של ניובה: אתיקה ואלימות במיתוסים בני זמננו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • הכבול, העקוד והצלוב: אלבר קאמי וגבולות האלימות, כרמל, 2013.
  • זרתוסטרא בירושלים: פרידריך ניטשה והמודרניות היהודית, הוצאת מוסד ביאליק, 2016.
  • על ארץ אבנים: 1967: מקומו של המקום הישראלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.
  • הסדר המיתי של המודרניות, הוצאת כרמל, 2017.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עיצובה של הזהות הישראלית, פרנק קאס, לונדון, 1995
  • מיתוס וזיכרון, הקיבוץ המאוחד, 1996.
  • יעקב טלמון, חידת ההווה ועורמת ההיסטוריה, מוסד ביאליק, 2000
  • לקרוא את אלבר ממי, פריז, ז'נבה, בריסל, 2002
  • יהושע אריאלי, היסטוריה ומטה-היסטוריה, מוסד ביאליק, 2003
  • ז'קלין כהנוב בין שני עולמות, מסות ופרקי התבוננות, כתר, 2005
  • מיכאל פייגה, על דעת המקום: מחוזות זיכרון ישראליים, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2017

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]