דונלד מייניג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דונלד מייניג
Donald Meinig
Meinig D sketch.jpg
דיוקן של פרופ׳ דונלנד מייניג
לידה 1 בנובמבר 1924 (בן 94)
פאלוז, וושינגטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום מגורים וושינגטון, סירקיוז עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת ג'ורג'טאון
אוניברסיטת וושינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע גאוגרף, היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דונלד ויליאם מייניגאנגלית: Donald William Meinig; נולד ב-1 בנובמבר 1924 בפאלוז, וושינגטון) הוא פרופסור לגאוגרפיה אמריקאי, באוניברסיטת סירקיוז. תחומי מחקריו עוסקים בגאוגרפיה רגיונלית, היסטורית ותרבותית.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייניג סיפר על קורות משפחתו:

הסבים והסבתות של אביו היגרו מכפר בסקסוניה שבגרמניה לאיווה ב-1880, בעקבות קרובי משפחה שהיגרו קודם לארצות הברית. סבו היה סנדלר ועבד קצת במקצועו ואחר כך עבד ברכבת ועד מהרה רכש משק. היו לו שלושה בנים (אביו היה הצעיר והיחיד שנולד באמריקה) וכשהגיעו בניו לבגרות, שמע שיש אדמות חקלאיות טובות במדינת וושינגטון, ומחירן היה יכול להיות שליש מהמחיר באיווה, וכך ב־1903 עבר לשם והושיב את משפחתו על שטח של 1600 דונם. הוריה של אמו נולדו בצפון מדינת ניו יורק, והם נפגשו במינסוטה, שם נולדה אימו, ובאותה שנה היגרו לאותה עיר במזרח מדינת וושינגטון, שם עסק כבר סבי בתחום הביטוח והנדל"ן.[2]

מייניג למד ״לימודי דיפלומטיה״ באוניברסיטת ג'ורג'טאון, ולאחר מכן קיבל תארים מתקדמים בגאוגרפיה מאוניברסיטת וושינגטון בשנים 1950 ו -1953, תחת פיקוחו של הגאוגרף האוסטרלי גרהם לוטון; הוא גם הושפע מאוד מההיסטוריון קרול קוויגלי. החל משנת 1950, מייניג החזיק בתפקיד סגל באוניברסיטת יוטה. עם זאת, בשנת 1958 הוא עזב את יוטה לתפקיד מרצה אורח באוניברסיטת אדלייד באוסטרליה, תחת מלגת פולברייט,[3] ובשנת 1960 הצטרף לסגל אוניברסיטת סירקיוז. הוא היה יו"ר המחלקה לגאוגרפיה בסירקיוז בשנים 1968-1973, הפך למקסוול פרופסור בסירקיוז ב -1990 ופרש בשנת 2004.[4][1]

בסירקיוז היה מייניג יועץ הדוקטורט של יותר מ -20 סטודנטים, כולל הגאוגרף הניו זילנדי אוולין סטוקס.[5][6]

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של מייניג מתמקדת בגאוגרפיה היסטורית, גאוגרפיה רגיונלית, גאוגרפיה תרבותית, גאוגרפיה חברתית ופרשנות נוף.

נופים ופרשנותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובץ המאמרים בגאוגרפיה תרבותית, בנושא נופי היומיום. 1979

בתחילת שנות ה-70, כאשר המהפכה הכמותית שטפה את הגאוגרפיה האמריקאית, היה מייניג אחד מהבודדים שראו בצורך להבליט את המחקר התרבותי וההיסטורי. הוא היה בין מובילי יצירתה של הגאוגרפיה התרבותית החדשה, יחד עם אי פו טואן, אן בטימר, אדוארד רלף ואחרים. ביטוי לתפיסת עולמם הוא קובץ המאמרים על ״הפרשנות של נופים יומיומיים״, שפרסם בשנת 1979, שנחשב כקלסיקה בתחום.[7] בקובץ ריכז מאמריהם של החוקרים המרכזיים בתחום, כשהוא תרם שני מאמרים חשובים. למאמר הראשון הוא קרא ״בעיני המתבונן- עשר וראציות על אותו מראה״.[8] שם הוא טען כי גם אם כולנו נתבונן לאותו כיוון, לאותו נוף, כל אחד יראה דברים אחרים ויתן להם משמעויות אחרות. אמנם ייתכן כי כולם יראו את אותם צורות - הרים, בתים, עצים, כבישים אבל לכל אחד יש מערכת אחרת של זכרונות וכלים לפרשנות הנוף שהוא נחשף אליהם. בהמשך הוא מתאר את המשמעויות השונות כגון: נוף כטבע, נוף כמערכת אקולוגית, נוף כמשאב, נוף כאידאולוגיה, נוף כיצירה היסטורית, נוף כאסתטיקה ועוד.

בהמשך הקובץ, הוא הציג את המושג - ״נופים סימבוליים״.[9] שם טען שלכל אומה ישנם נופים סימבוליים שמאפיינים אותה. מכאן הוא הגיע לקביעה כי שלושה נופים הם סימבוליים עבור האמריקאיים: נוף העיירה של ניו אינגלנד, נוף הרחוב המרכזי ונוף הפרוורים.

הראשון מאופיין על ידי הכנסייה הלבנה הפרוטסטנטית במרכז העיירה, עם מגדל הפעמונים המחודד. בחזיתה נמצאת כיכר הדשא המרכזית של העיירה ומסביב משתרעים בתים לבנים חד קומתיים. הבתים והרחובות מוקפים בעצים שמחליפים צבעיהם בהתאם לעונות השנה. זהו הנוף הקלסי של ניו-אינגלנד, ערש האומה האמריקאית.

הנוף הסמלי השני הוא של ״הרחוב המרכזי״, האופייני למה שהוא מכנה ״אמריקה התיכונה״. זאת שבין ה״מזרח״ ל״מערב״, זאת שמאפיינת את המעמד הבינוני, לטענתו. היא נמצאת בתווך בין אזורים חקלאיים ועירוניים. הרחוב הראשי נמתח לרוב מכיוון מזרח למערב, ובולט בו בניין הבנק המונומנטלי. לצידו חנויות שונות, מסעדות וברים. ה״רחוב המרכזי״ מהווה מקום שאליו מגיעים חקלאיים, בוקרים ועוברי אורח, הוא משתרע לאורכן של הדרכים שחוצות את אמריקה.

הנוף השלישי הוא הפרברים. נוף של בתים נמוכים, טבולים בעצים ומדשאות בחזית הבית. מוסך גדול צמוד לפתח הכניסה, בו מקום לשתי מכוניות. המוסך נפתח לשביל גישה למערכת הכבישים של הפרבר. המשפחות הגרות בפרברים, מחוברות בעזרת המכונית למועדוני ספורט וחברה - סקי, שייט, גולף, בייסבול. עורכות את הקניות במרכזי המסחר העצומים בפאתי הפרבר. זה הנוף שהיה החלום האמריקאי בהתגשמותו במשך עשרות שנים.

בהמשך שאל מיינג את השאלות המסקרנות: מה היה הנוף המקורי שממנו התפתח הנוף הסמלי? מה הופך נופים אלה לסמליים? איך מאבחנים נופים כאלה, ומה משמעותם? מה נופים אלה מספרים על אמריקה? ומסיים בשאלה, האם כיום ישנם נופים סמליים בהתהוות?

עבודותיהם של מייניג וגאוגרפים תרבותיים והיסטוריים אחרים, נתנו רוח גבית לתנועות לשימור אתרים ולשימור נופים, והגבירה את המודעות והחקיקה באשר לשימור נופי העבר עבור העתיד.[10]

גאוגרפיה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבודה השאפתנית והידועה ביותר של מייניג היא הסדרה״ "עיצובה של אמריקה" (פורסמו בשנים 1986, 1993, 1998 ו -2004).[11]

ב״עיצובה של אמריקה״ הוא התחיל בשנת 1492, וסיים בסוף המאה העשרים. רוחב המחקר, עומק התובנה ורמת השיפוט נותרו אופייניים בכל אחד מהספרים שכתב. מייניג יצר עבודה בעלת משמעות ארוכת טווח.

״אמריקה היבשתית״, כרך שני ביצירת המופת של מייניג ״עיצובה של אמריקה״.

הכרך הראשון בסדרה, ״אמריקה האטלנטית, 1492-1800״ (1986), התמקד בנושאים הבסיסיים של הסיפור האמריקאי כולו. "הדגש שלי על דפוסים חברתיים ותרבותיים", כתב אז מייניג, "משקף לא רק את מה שאני נהנה לחקור בתחומים אלה, אלא יותר מכך, את ההכרה שלי שהגאוגרפיה של תהליכים ותופעות אלה מוערכות הערכת חסר בניתוחים של התפתחות ארצות הברית".[12]

כאשר הופיע הכרך השני, ידע מייניג שהתפתחויות של המאה התשע-עשרה יחייבו מקום רב יותר מכפי שהוקצה בתחילה. מכאן שהמאה ה-19 חולקה לשני כרכים, שהראשון בהם נקרא - ״אמריקה היבשתית״, 1800-1867. בכרך זה אפשר לראות דוגמה לשיטת עבודתו של מייניג, בנושא מלחמת האזרחים, שהיה אירוע מכונן במאה ה-19 בהתפתחותה של ארצות הברית. מייניג טען שישנה אי הבנה מתמדת בתפיסה של המלחמה המתבטאת במושג ״הצפון נגד הדרום״. החלוקה של ארצות הברית לאזורי משנה, ובעקבות כך להזדהות בין הצדדים הנלחמים, הייתה יותר עניין כלכלי-חברתי מגאוגרפי גרידא. הייתה זו מלחמה על רקע ההבדלים בין מדינות מתועשות לבין מדינות חקלאיות, שכל אחת מהן פיתחה אידאולוגיה שונה. מייניג למעשה דוגל ״באשכול״ של תנאים גאוגרפים-חברתים-כלכליים כמסבירי הקונפליקט מאשר גורם אחד - העבדות.

בכרכים הראשונים של ספריו, מייניג מטפל בתהליכים שהביאו לגידולה ולהתפשטותה של ארה״ב, בתוך יבשת צפון אמריקה. הוא מתאר תהליכים קולוניאליסטיים יבשתיים. הוא מתאר את המגעים להתרחבות על חשבון שכנותיה ליבשת כמו קנדה ומקסיקו ואפילו קובה. באותה העת של המאה ה-19, מייניג מזהה היווצרות תת-תרבויות אמריקאיות, שמתפתחות במקביל. הן מאובחנות על ידו במובנים חברתיים-כלכליים אך גם במובנים פוליטיים טריטוריאליים: ניו-אינגלנד, המערב התיכון, ״חגורת הכותנה בדרום״. כל אחת מהן שואפת להתפשט הלאה בתוך היבשת.

מייניג טוען כי במאה ה-19, האמריקאים נשאו את לפיד האימפריאליזם האירופי. הוא טוען, שהם היו אימפריאליסטים פוליטיים ותרבותיים מודעים למעשיהם - התרחבות החוצה מגבולות הברית לתוך צפון אמריקה. הוא מדגיש כי ההתרחבות הייתה לכל הכיוונים, ולא רק מערבה. הדגשה זאת של הספר, באה להציג תיזה אחרת מזו המקובלת של פרדריק ג'קסון טרנר שתיאר את ״הדרמה״ של התפשטות המדינה מערבה, וזכה לתהילה רבה על מחקרו. מייניג מוכיח כי האמריקאים התפשטו מערבה, דרומה וצפונה, והאופי הלאומי שהתפתח היה מורכב הרבה יותר ממה שטרנר הציג. לעומת האימפריאליזם האירופאי, האימפריאליזם האמריקאי היה על אדמה ומשאבים, לא על ניצול עמים אחרים.

כפי שמבהיר הכרך הסופי של "עיצוב אמריקה", השינויים במבנה-העל של המדינה נעשו חשובים יותר מאז ראשית המאה העשרים.[13] שינויים אלה הגדירו מחדש את עצם טבעו, צורתו ומשמעותו של היסוד הגאוגרפי של אמריקה. בכרך הזה הנקרא - ״אמריקה הגלובאלית״, מייניג מטפל בשלושה מרכיבים - "טכנולוגיה״, ״הגירות", ו״משימות״. כתמיד, הסימטריות של מחשבתו מובילה את הקורא למסקנותיו דרך נתונים רבים שהוא מציג. בחלק ראשון הדגיש מייניג עד כמה השפיעו מכשירים ורשתות על התקשורת בין מקומות, שחיברו את המרחב האמריקאי"[14] כגון ההצעות הראשונות לרשת כבישים מהירים בין-מדינתית (1915). חלק זה של הספר מטפל בחידושים נוספים כשידור רדיו והתעופה. כולם מופעלים באמצעות רשת יבשתית של אנרגיה חשמלית. תהליכים אלה שהחלו בזמן מלחמת העולם הראשונה נמשכים לתקופה שלאחר המלחמה השנייה. בתקופת ההמשך, מושם דגש על הטכנולוגיות האודיו-ויזואליות המהירות של המאה העשרים- הטלוויזיה והאינטרנט.

בסופו של דבר רגשותיו של מייניג מעורבים, לגבי תפקיד הטכנולוגיה בגאוגרפיה ההיסטורית של ארצות הברית. שכן חלק זה של הספר מסתיים ומדגיש את הספקות של החוקר העירוני לואיס ממפורד לגורלה של הקהילה החברתית בעידן של תקשורת המונים.[13]

עוד בוחן המחבר את יחסי האומה האמריקאית לאזוריה השונים, עם דגש על הדמוגרפיה. הוא מדגים זאת בצורה משעשעת על ידי קריקטורה מ"ניו יורקר״, שבה הבעל מסביר: אני גדלתי במזרח בעיר ניו יורק וננסי אשתי גדלה בבמערב בלוס אנג'לס, אבל אנחנו מחנכים את הילדים בגישה הבין אזורית - בין המזרח למערב״.[15]

הוא מנתח כמה נושאים שנראו בתחילת המאה כמגבשים את אמריקה, אבל בשנות החמישים, לאחר מלחמת העולם השנייה הם משתנים. מבחינתו של מייניג, שנות החמישים מהווים קו פרשת המים. הגירה פנימית, ובין לאומית. השתנות הדרום החקלאי של שנות השלושים. יצירת הרעיון של "מגלופוליס" ואת קיומם של "שתי קליפורניות אמריקאיות".[16]

שינויים נוספים שמונה מייניג הן - ההחלטה ב־1959 לצירוף של אלסקה והוואי לארצות הברית; השינוי ההדרגתי במחלוקת על הקהילה של פוארטו ריקו; שינוי המדיניות הפדרלית כלפי האינדיאנים; הפירבור ההמוני שהתפרש בכל היבשת ושינה את אופייה היישובי ועוד.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Zelinsky, W. (2009), "Thanking Donald Meinig", The Geographical Review, 99 (3): 293–296,
  2. ^ פרטים ביוגרפיים
  3. ^ Meinig Receives Fulbright Grant, Spokane Daily Chronicle, March 15, 1958.
  4. ^ Haskin prize lecturer: Donald W. Meinig, American Council of Learned Societies, retrieved 2010-01-30.
  5. ^ Wyckoff, William; Colten, Craig E. (2009), "A tribute to Donald Meinig", The Geographical Review, 99 (3): iii–x
  6. ^ Bedford, Richard (2001), Bedford, R.; Longhurst, R., eds., "Honouring New Zealand's geographers: Dame Evelyn Stokes" (PDF), New Zealand Geographer, 57 (2): 3–5,
  7. ^ Meinig, D., W., (ed) 1979, The Interpretation of Ordinary Landscapes, Oxford University press
  8. ^ Meinig, D., W., (ed) 1979, The Interpretation of OrdinaryLandscapes, PP. 33-50
  9. ^ Meinig, D., W., (ed) 1979, The Interpretation of Ordinary Landsapes, pp. 164-194
  10. ^ ראה לדוגמה בקובץ: שר-שלום, א. וחובריו, 2010, נופי תרבות בישראל, הוצאת רשות הטבע והגנים
  11. ^ The Shaping of America: A Geographical Perspective on 500 Years of History, Volume 4: Global America, 1915-2000 (New Haven, Yale University Press, 2004). The Shaping of America: A Geographical Perspective on 500 Years of History, Volume 3: Transcontinental America, 1850-1915 (New Haven, Yale University Press, 1995). The Shaping of America: A Geographical Perspective on 500 Years of History, Volume 2, Continental America, 1800-1867 (New Haven, Yale University Press, 1992). The Shaping of America: A Geographical Perspective on 500 Years of History, Volume 1, Atlantic America, 1492-1800 (New Haven, Yale University Press, 1986).
  12. ^ The Shaping of America: A Geographical Perspective on 500 Years of History, Volume 1, Atlantic America, 1492-1800 (New Haven, Yale University Press, 1986).pp. 16
  13. ^ 13.0 13.1 Kessenidas, J, 2008, The Shaping of America: A Geographical Perspective on 500 Years of History, Volume 4: Global America, 1915-2000 (New Haven, Yale University Press, 2004)., Southeastern Geographer, 48, pp. 136-138
  14. ^ The Shaping of America: A Geographical Perspective on 500 Years of History, Volume 4: Global America, 1915-2000 (New Haven, Yale University Press, 2004).pp.3
  15. ^ The Shaping of America: A Geographical Perspective on 500 Years of History, Volume 4: Global America, 1915-2000 (New Haven, Yale University Press, 2004).pp. 280
  16. ^ The Shaping of America: A Geographical Perspective on 500 Years of History, Volume 4: Global America, 1915-2000 (New Haven, Yale University Press, 2004).pp.169